ישועות יעקב קמט

ברי ונאמנים במגו ועוד נוסף ביורשים אף במקום דל"מ שמא כגון בא"י אם פרעתיך דל"מ אף אם אמת הדבר שא"י משום חזקת חיוב מ"מ כשיורשים אומרים שמא מהני והטעם דב"ד טוענין ליתומים והוי טענת ברי וזה מבואר למאן דידע בדיני ממונות. ומעתה בטענה דל"ש אין הב"ד טוענים והיינו שאין לב"ד להחזיק טענתם כמו טענת ברי אלא במידי דשכיח ואמנם היורשים או אפוטרופס טוען עבורם טענת שמא מהני במקום שמועיל טענת שמא אבל היכא דטענת שא"י לאו טענה הוא כלל נראה לפע"ד ברור דטענת אפוטרופס לאו כלום הוא דאטו משום דהוא אפוטרופס כיפי תלוי לי' והנה באומר א"י אם לקוח הוא אף היכי דנאמן לומר שא"י פשיטא דלא מהני דמהכ"ת נימא שנתהוה ענין חדש ואפילו חזקת ג' שנים בעי טענה א"כ הא דטעני' ליתמי לקוח במגו דהחזרתי היינו משום דחשובה טענת ברי וזהו דוקא במידי דשכיח אבל במילתא דל"ש ל"מ גם טענת אפוטרופס וכמ"ש גם גוף דין זה הוציא הרא"ש מהא דכתובות ושם בתוס' חלקו על זה ויש לתמוה על הרמ"א שהביא דעת הרא"ש בסתמא ויש בזה הענין אריכות ואכמ"ל:

והנה בחידושי אמרתי דדעת רש"י נראה כשיטת הרא"ש דבש"ס דכתובות גבי רב מיאשי' שכיב ולא פקיד ואמרינן שם חדא דידעינן דלא אמיד ועוד הא יהיב סימנא ופירש"י דטענו היתומים שמא לקחו והדבר תמוה הא קיי"ל טוענין ליתמי ולאיזה צורך ביאר רש"י שהיתומים בעצמם טוענים ולפמ"ש הדבר מבואר דקשה לרש"י למ"ל תרי טעמי דלא אמיד ויהיב סימנא בלא"ה כיון דלא אמיד הוי מילתא דל"ש כמ"ש התוס' אין טוענים מש"ה ביאר רש"י ז"ל דהיתומים טוענים וא"כ מהני אף מילתא דל"ש כמ"ש הרא"ש ואמנם הא דמהני דיהיב סימנא היינו כמ"ש כיון דהב"ד אין טוענים משום דהוא מילתא דל"ש אלא שהיתומים טוענין הוי כמו בע"ד עצמו דטוען טענת שמא דבס' שהתחיל החיוב פטור ובס' שנשתנה הענין מחיוב לפטור חייב וכיון דיהיב סימנא ע"כ שהי' בחזקתו רק דנימא שמא קנה בזה ל"מ דהוי כמו א"י אם פרעתיך ואחר דלא אמיד הוי טענה דל"ש ואין הב"ד טוענים בהצטרפות שניהם ל"מ טענת יתומים וזה נכון מאוד בכוונת רש"י ובהבנת לשון הש"ס עכ"פ מבואר דבנ"ד אין טוענים הב"ד כיון דהוא ל"ש וטענת האפוטרופס ל"מ מידי לומר דנתהוה ענין חדש וכמ"ש ובירושלמי דכתובות אמתני' דהיא אומרת בתולה נשאתני אקשינן ניחא נתגרשה נתארמלה מי טוען היורשים טוענים והראב"ד כתב דהב"ד טוענים עיין בש"מ ונ"ל דהירושלמי לשיטתו דרוב נשים בתולות נשאות רק דאין הולכין בממון אחר הרוב עיין בירושלמי א"כ עכ"פ מילתא דל"ש הוא וע"כ היורשים טוענים ומהני טענתם אף במילתא דל"ש אבל לפי שיטת תלמודא דידן דמסיק דרוב נשים הנשאת בתולה יש לה קול מגרע רוב דנשים בתולות נשאות א"כ יפה כתב הראב"ד דהב"ד טוענים וז"ב ונכון ורש"י פירש ובאלמנה היורשים טוענים היינו משום דס"ל דלפי מה דקיי"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב א"צ להא דקאמר הש"ס רוב נשים הנשאת בתולה יש לה קול עיי"ש היטב. סוף דבר דברי מעכת"ר נכונים בהוראה זו והלכה כמותו ובחנם האריך החכם המנגדו ואחז בחבלי בוז כל חכמי הדור באמרו שהדיינים שמורין כדעת הש"ע בזה המה דייני בור ואדרבה כן ראוי להורות ומליצתו אל חיקו תשוב ודי בזו דברי ידידו מחו' דו"ש יעקב אורינשטיין:

סימן יג. ב"ה לכבוד אהו' ידיד נפשי הרב החריף ובקי המפורסם כ"ש מ' יעקב הכהן נ"י. מכתב כבודו ע"ד השאלה באחד ששכר השראנקין מקיר"ה ובעת השכירות מסר א' לידו מחצית דמי האודיאם שיהי' לו חלק בזכות השראנקין ואח"ז נכתב הקאנטראקט מקיר"ה על שם השוכר האחד אשר הוא שכר השראנקין והשני לא הי' נודע לקיר"ה כלל רק שכן נעשה ביניהם ביני לבין עצמן ואחרי שהחזיקו בשראנקין זמן מה בקש השני שיהי' השראנקין זכותו רק להשוכר הראשון והמעות שהניח השני לשותפות יהי' הלואה אצל הראשון והסכים הראשון לזה ונעשה ביניהם כן אח"ז זמן מה בא השני ובקש מהראשון שיהי' שותף עמו בשראנקין והבטיח לו הראשון כן וכעת כאשר עבר זמן החזקת השראנקין אין הראשון רוצה ליתן חלק להשני באמרו שמה שחזר והבטיחו אינו רק דיבור בעלמא עכ"ל מעלתו בשאלתו:

והנה כבודו פלפל בחכמה על קנין הראשון בעת שכירות השראנקין אם זכה השני כיון שנקנה מהקיר"ה רק בשטר והשטר נכתב על הראשון לבד ולכאורה הדבר דומה לחטין וחטין היכי דלא שינה המבואר בש"ס דב"ק (דף ק"ב) דשליחותי' קעביד ומע"כ כתב דכאן זכות השראנקין הוא דבר שלב"ל ונקנה רק מתורת דינא דמלכותא וידוע שהשטר בדיניהם הוא שטר קנין ולא מהני כשנכתב על שם אחר ולי נראה כיון שכבר יצא הזכות מבעלים הראשונים ע"י השטר מהני ג"כ קנין המעות שנותן בכל חודש על להבא דהא דדבר שלב"ל אינו נקנה היינו דלא סמכה דעתי' וע"י קנין כזה אינו יוצא מרשות בעלים הראשונים וכאן מצד דינא דמלכותא יצא מרשות הקיר"ה ונמסר ליד השוכר הזכות והוא קנה גם בעד השותף וזכה בו מתורת שליחות ואמנם מעכ"ת הביא דעת מקצת פוסקים שכתבו גבי הך דקונה שדה בשם ריש גלותא דאין הטעם משום שליחות רק מטעם דמוכר דמקנה לבעל המעות ודעת המוכר מסתמא על בעל המעות ובחטים וחטים ג"כ עיקר הטעם דמוכר מקנה לבעל המעות ובאמת דלשון הש"ס מורה דמטעם שליחות קאתינן עלה ואמנם ביאור הדבר דבאמת בעינן כוונת מקנה והיינו שהמוכר יקנה הדבר הנמכר לפלוני וכיון דלא ידע המוכר שהוא קונה אותו בשביל אחר וכמו שיבואר דע"כ הוא באופן זה א"כ דעת המוכר הי' להקנות לזה ולא לאחר ולזה לא מהני מה דשליחותי' קעביד וגם זה הטעם דדעת המוכר הי'