ישועות מלכו על הרמב"ם לז

בעצמו כתב דזרעוני גינה שנאכלין אסורים מדבריהם והרי קטניות הוא מזרעונים הנאכלים וכמו שביאר להדיא בפ"א ה"ח דכל שהגרעין נאכל לא הפרי כמו הקטניות הוא הזרעונים וירקות הוא שהפרי נאכל ומעתה זרעוני גינה הנאכלין הוא כקטניות ולפ"ד הכ"מ חייב מדאורייתא ולמה כתב שאסור מדרבנן ואולי נאמר שמש"כ הכ"מ דזרעונים הנאכלים אסורין רק מדרבנן היינו בנאכלים ע"י הדחק כמו בשעת רעבון כמוש"כ בפ"ב מה' תרומות גבי כרשינין אבל כשנאכל לא ע"י הדחק חייב מדאורייתא ואם אינו נאכל אפי' ע"י הדחק מותר לגמרי ולפ"ז קרוב הדבר דאין הפרש בין ירקות לשאר זרעים דגם בירקות כשאינו מאכל אדם אפשר דלא מיתסר מד"ת גם למש"כ לעיל בפ"א דכ"ז נוהג כשמין אחד ראוי למאכל אדם ומה שנראה דיש חילוק בין ירקות לזרעים היינו בשא"ר למאכל אדם כלל דבירקות אסור כל שמקיימין אותו רוב העם למאכל בהמה או לרפואה ובזרעים שרי ועמש"כ שם

ולענין מה שהקשיתי מלוף ופול המצרי דנחשבין למאכל אדם אפשר דתרי מיני לוף ופול המצרי נינהו אמנם דברי הכ"מ הם סתומים קצת לפי מה שביארתי

ובדברי הר"ן בפ' ראשית הגז שהביא הכ"מ יש גמגום קצת שהוא ז"ל כתב דלא מיעט בפ"ג דמנחות ה' מיני תבואה משמע דס"ל כדעת התוס' דלא מתסר בכלאי הכרם רק ה' מיני ובתר הכי קאמר. דקנבוס ולוף אע"פ שאינו מאכל אדם מ"מ חייבין מד"ת לפי שהן דומין לכרם ות"ל דבלא"ה אינו נוהג רק במיני תבואה והיינו חידוש דקנבוס ולוף

ודע דיש לדקדק ע"ד הרמ"א שכתב ביו"ד סוף סי' רצ"ח די"א דאינו נוהג בחו"ל אלא בזורע ב' מיני תבואה או ב' ירקות עם חרצן במפולת יד והוא ע"פ מה שהביא בד"מ דברי המרדכי סופ"ק דקידושין אמנם שם לא נזכר רק חטה ושעורה והיינו ע"פ דברי התוס' במנחות דלא מיתסר משום כלאי הכרם אלא מיני תבואה בלבד וירקות לא מיתסר מדאורייתא א"כ ממילא בחו"ל שרי לגמרי כיון דלא מיתסר בארץ מדאורייתא וכמוש"כ הרא"ש בה' כלאים בשם הרמ"ה א"כ למה כתב רמ"א ב' מיני ירקות וצ"ע וע' בס' החינוך פ' תצא דמשמע נמי כדברי התוס' דלא מיתסר רק בה' מיני תבואה

ה"ז ואם עשה כן אע"פ שאינו לוקה קידש, ודעת הרא"ש בה' כלאים דלא מיתסר נמי רק בב' מינים ואפי' בא"י וכ"ד הרמ"ה והר"ן סופ"ק דקידושין ודעת הראב"ד דמדרבנן אסור ודעת הכ"מ דלרבנו אסור מה"ת בהנאה אפי' לא נזרע במפ"י ואפי' במין אחד רק לענין איסור זריעה קיי"ל כרי"א וא"ל מהא דחולין קט"ו דיליף דכלאי זרעים לא נאסר מדאסר הכתוב כ"כ אלמא דמצד ל"ת כל תועבה לא נאסר והא איצטריך לאסור בנזרע רק מין אחד שלא נזרע באיסור מיהו א"ר כלל די"ל דהתם אזיל שלא אליבא דר' יאשי' ולר"י לא תקשה מנ"ל דכלאי זרעים די"ל דיליף מכלאי בהמה וכדמשני שם ומ"מ דעת הרא"ש דגם לרבינו לא מיתסר בהנאה מה"ת אליבא דרי"א

ה"ח ואין אדם מקדש דבר שאינו שלו, כ"כ בפ"ב שלדעת הראב"ד לא סמכינן בהא אלא באיסור דרבנן ולטעמי' אזיל דס"ל דשלא במפולת יד לא מיתסר אלא מדרבנן ואפי' למש"כ בה"א דמחפה מיקרי זורע כאחת וכן משקה לזרעים מ"מ הא אינו אלא מין אחד ולדעת הכ"מ דלרבינו לוקה על אכילתו גם כשלא נזרע במפ"י י"ל דס"ל דא"א דשא"ש גם באיסור דאורייתא מיהו קשה בהא דזרע כרמו שביעית הא שביעית בזה"ז דרבנן ומדאורייתא הוי שלו ובפרט זה שזרע לא רצה לקיים תק"ח וכלאי כרם לדעת רבנו בזה"ז מדאורייתא ואיך רשאי לאכול הכלאים הא מה"ת הוא שלו וצ"ל כיון דרבנן תקנו שיהי' הפקר מהני אף לדאורייתא כדעת הב"י באה"ע סי' כ"ח

ואכתי יש לעיין לפ"ד הר"ש בפ"ד דכלאים דאם זרע בתוך הכרם נאסר משעת השרשה והרי לדעת הר"ש לא אמרינן זה וזה גורם כל שזרע גרעין של איסור א"כ קשה הא בירושלמי כאן אמרינן דהא דשרי רע"ק למי שזרע כרמו כלאים בשביעית גם הזרעים התיר והרי. הגרעין שהוא שלו דאינו הפקר נאסר א"כ ממילא הגדולין אסורין דלא מקרי זו"ז גורם לדעת התוס' והר"ש וי"ל דלא נאסר מה שזרע אלא באם יגדל יהי' אסור אבל בשזרע ע"ד שיאסר מה שאינו שלו לא נאסר גם הגרעין שזרע ועוי"ל כמוש"כ בש"ע סי' ער"ה בבנה פלטרין בנכסי הגר ובא א' ובנה דלתות דקנה בתרא ואע"ג דהלבנים הוא של זה שבנה הפלטרין מ"מ כיון שהעמידם בנכסי הגר מסתמא בטלינם אגב קרקע א"כ ה"נ בטל הגרעין אגב קרקע שהי' של שביעית

והנה הא דא"א אוסר דשא"ש כתב הר"ש דעיקר הטעם משום דכתיב כרמך ובאמת קשה הא בשביעית גוף הקרקע היא שלו ואנן קיי"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ואע"ג דמשועבד מ"מ הא אנן קיי"ל דאיסור הגוף מפקיע מידי שיעבוד ולטעם השני דבמידי דתלי' במחשבה אמרינן אין אדם אוסר דשא"ש ניחא אלא דקשה מגרעין שזרע וע"כ כמוש"כ

ה"ט הרואה כלאים הטעם דכיון דמוזהר לתלשו לכן כשלא תלשו אסור לו ומותר לכל אדם ומבואר בירושלמי כלאים פ"ה ה"ה דאם נטלן לעצמו נאסר לכל אדם, ומש"כ רבנו דאנס שנשתקע שם בעלים דאסור מה"ת וכשנתייאש אסור מדרבנן עיין בר"ש ורא"ש שפירשו דהא שנשתקע היינו כשהוא אבוד ממנו לגמרי. ואע"פ שנתייאש אם לא נשתקע הרי זה אינו אוסר

הי"ד כרם שלא הגיעו הענבים להיות כפול הלבן וזרע בתוכו ירק או תבואה לא נתקדשו, תימא דבהדיא תני' בתוספתא דכלאים סופ"ג דכלאים גפנים שהשרישו הרי אלו אסורין ומקדשין אבל אין מתקדשין עד שיהיו כפול הלבן הרי מבואר דהא דתנן בפ"ז דכלאים דאין ענבים נאסרים עד שיהיו כפול הלבן היינו שהם אינם נאסרים אבל התבואה אוסרין ומקדשין משישרישו ורבינו כתב דגם אין מקדשין וביותר קשה ע"ד הראב"ד דס"ל דאין התבואה נאסרת בהנאה כלל והרי בתוספתא מבואר דמקדשין

והנה הר"ש בפ"ז דכלאים הביא הא דפליגי בירושלמי פ"ה דכלאים בהא דתנן בסיערתו הרוח הזרע לפניו דלר"ע עשבים יופק ופליגי ר"א ור"י דר"א ס"ל דהתבואה כ"ז שלא הביאה שליש לא נאסרה ור"י ס"ל דהתבואה נאסרה תיכף וה"נ פליגי אמוראי בהא דתנן, בפ"ז התבואה משתשריש דאיכא מ"ד משתשריש ואיכא מ"ד משתשליש דבהא פליגי דהא קיי"ל בפסחים פכ"ש דזרוע מעיקרו בהשרשה וס"ל לר"א דדוקא היכא ששניהם נזרעים: באיסור שזרע חרצן וחטה בזה נאסר עיקרן אבל כשאחד נזרע בהיתר שהי' תחלה כרם קודם שזרע המינים לא נאסר אלא בתוספת ר' ור"י פליג וס"ל דאפי' אם נזרע א' בהיתר ג"כ נאסר תיכף לכן ס"ל דנאסר בהשרשה ונראה מבואר מדבריו דענבים ותבואה חדא דין אית לי' לר"י דאם נזרעו התבואה באיסור נתקדשו תיכף בהשרשה אע"ג דלא הגיעו ענבים עדיין לשיעור דפול הלבן ואם. התבואה נזרע בהיתר ואח"כ השריש הגפן נאסר תיכף