ישועות מלכו על הרמב"ם לו

קלח יחיד נותנין לו עבודתו ו' טפחים בין באמצע בין מן הצד וביאר הכ"מ דהאי באמצע היינו שזורע באמצע אע"פ שאין ההרחק מפולש מ"מ די בו' טפחים ע"ש ואנכי לא אבין שהרי בתוספתא מבואר דאפי' קלח אחד ומן הצד צריך ו' טפחים והרי בשורה יחידית של ירק לשדה ירק א"צ אלא תלם אחד שהוא רחב טפח ולמה מצריך ו"ט וא"ל דקלח אחד חמור משורה יחידית וכמ"ש הר"ש והרע"ב דהא אין כן דעת רבינו וכמו שיתבאר

אמנם גם אם נאמר דכוונת התוספתא בלא עשה תלם שהוא חפורה בעומק טפח דבזה צריך ו"ט ול"מ בהרחיק טפח ומחצה וכמו שיתבאר מ"מ אין ראי' מהתוספתא ממה דתניא בין מאמצע לפ"מ שפירש הר"ש בפ' ג' משנה ג' בהיתה שדהו ירק וביקש לזרוע שורה של ירק אחר דר"י ס"ל דהתלם צריך שיהי' מפולש ורע"ק ס"ל דא"צ אלא אורך ו"ט ורוחבו כמלואו וכתב הר"ש דגם לרע"ק צריך שיהי' כל משך השורה הפסק ברוחב התלם אלא דפליגי דלרע"ק גם שהוא מסובב מג' רוחות כל שיש הפסק ברוחב התלם בג' רוחות שרי ולר"י צריך שיהי' מפולש בכל השדה וכשהוא מסובב בג' רוחות סגי ועד"ז תתפרש גם התוספתא

ולכאורה יש ראי' נכונה מירושלמי פ"ג ה"ו דכלאים דמייתא התם ברייתא בעושה שדהו עשר דלרבי צריך שיהי' הפרש בית רובע ומיצר והולך עד כ"ג תלמים של פתוח ופריך ול"ל לרבי תבואה בתבואה בית רובע ומשני אית לי' ושאני בין מישר למרובע הנה מבואר דס"ל לירושלמי בפשיטות דבית רובע צריך שיהי' הפרש בכל השדה דלפי פי' הכ"מ דכשמרחיק בית רובע מרובע אע"פ שהשדות ארוכות הרבה א"צ אלא כשמשייר בית רובע הפסק א"כ מה פריך הא גם במרובע סגי בבית רובע אדרבא רבי החמיר יותר דגם אחר שיור בית רובע צריך להיות מיצר והולך עד כ"ג תלמים של פתוח ולשי' הר"ש ניחא מיהא מהא דתניא בתוספתא דר"י ס"ל דא"צ הבית רובע להיות מרובע אלא דאפי' ארכו פי שנים כרחבו סגי והיינו דבית רובע הוא י' אמות ועוד על י' אמות ועוד ואם עשה כ' אמות ועוד על י' אמות ועוד סגי ואא"ב דבית רובע לחוד סגי [חסר]

פ"ה ה"ב וא"ח עד שיזרע במפ"י, שיעור זה דמפ"י שיתחייב מד"ת למדנו מדבריו בפ"ב דחטה ושעורה בתוך ששה טפחים דהא לדעת הכ"מ גם בכלאי זרעים א"ח אלא במפ"י וע"כ דזה מקרי מפ"י ובירק שיעורו בין ירק לירק מלא טפח ולראב"ד גם בזה שיעור הרחקתו ששה טפחים ושיעור הרחקתו מחרצן נראה דגם זה ו"ט כמו במיני תבואה וגם א"ח עד שיזרע בב"א ולא למימרא בב"א ממש אלא כל שזרען זא"ז בלי הפסק מקרי ב"א ומ"מ נלפענ"ד דאפי' אם זרע כרם והי' כבר נטוע וזרע אח"כ חטה ושעורים חייב משום כ"כ אם חפה אותם רצופים או שהשקה שלשתן מים בזא"ז בלי הפסק כיון דקיי"ל דהמשקה מים חייב משום זורע א"כ זה הוי כמו זורע מחדש וכן יש להוכיח מהא דסוף מכות גבי יש חורש תלם אחד ע"ש ואע"ג דיש לדחות דש"ה דהזריעה באיסור היתה אבל כאן דהזריעה לא היתה באיסור ד"ת שהרי לא זרע אותם כאחת במפ"י וכמוש"כ לחלק לעיל בפ"א גבי המקיים כלאים דהיכי דנזרע בהיתר ליכא איסור במקיים דש"ה במשקה או במחפה דהוי זורע ממש וראי' מהא דפסחים דף כ"ה דאמרינן רבא רמי כתיב המלאה וכתיב הזרע הא. כיצד זרוע ובא בהשרשה זרוע מעיקרא הוסיף מאתיים ונהי דהא דהוסיף ר' אסור הוי רק מדרבנן מ"מ משמע דאם הוסיף עד חציו אסור מדאורייתא וקשה הא אנן קיי"ל כר' יאשי' דא"ח עד שיזרע במת"י ובזרוע מעיקרא לא הוי כאחת א"ו דג"ז הוי כאחת והר"ן בחולין בפ' ראשית הגז ה"ר מסוגיא זו דמדרבנן אסור אפי' כשלא נזרע בב"א ולכאורה יש לתמוה דהרי משמע שם בסוגיא זו דדרשה גמורה היא ולמש"כ אתי שפיר דוודאי אם הי' כרם נטוע וזרע חטה ושעורה סמוך לו' טפחים דהוא שיעור מפ"י וודאי לוקה מה"ת שהר"ז כמוסיף בזריעה כאחת בג' מינים אלא דמ"מ כיון שכבר הי' זרוע לא נאסר התוספת מדאורייתא עד מחצה ומדרבנן גם בהוסיף חלק מר' נאסר אלא שיש לדקדק לפמש"כ בהא דתנן בפ"ג דכלאים בערוגה שהי' לה גבול טפח ונפחתה מותרת לפי שהזריעה היתה בהיתר והשתא קשה הא כתב הראב"ד בפ"א ה"ג דא"א שלא ינכש או יעשה שאר דברים הנצרכים להוציא הזרעים א"כ מה מהני דהי' מעיקרא גבול טפח וכיון שזריעתן היתה בהיתר לא מיתסר משום כלאים מ"מ כיון שא"א שלא יעשה דבר המסעיו להוציא ולהשביח הזרעים הר"ז כזורע מחדש וכיון דליכא כעת גבול טפח למה לא יתסר ולשי' רבינו דס"ל בפ"ג ה"י דמה"ת ירק בירק שיעורו טפח ניחא דהא מ"מ נשאר רוחב טפח ומדאורייתא שרי אפי' לזורעו לכתחילה אלא דמדרבנן אסור לכן היכי שתחילת הזריעה היתה בהיתר שרי אבל לדעת הראב"ד שם דמד"ת צריך בירק בירק שיעור ו"ט קשה שהרי בעצמו כתב דא"א דלא ינכש ולא יסעי' ובדוחק י"ל שיטת הראב"ד אבל לדעת רבינו בפשיטות ניחא ולמש"כ דבמחפה גם היכי דהזריעה היתה בהיתר מ"מ אסור מדאורייתא יש ליישב דברי רבינו בפשיטות כמו שיתבאר שם

וכן משמע מדברי הרמ"ה שהביא הרא"ש בה' כלאים דבחו"ל לא מיתסר רק ב' מינים בהדי כרם לא כשזרע רק מין אחד אבל במפולת יד לא מינכר שפיר לכן אסור גם בלי מפ"י ע"ש ותימה דכיון דזרעים וירקות נזרעים בכל שנה והגפנים יצאו מדין ערלה האיך אפשר למיטעי דלמא זרע במפ"י אחרי שרואין שהגפן טעון פירות זמן רב וזרעים אלו ידועים שנזרעו בשנה זו אמנם למש"כ דאם חיפה באדמה או שהשקה אותם מים כאחד גם אם לא נזרעו בב"א הרי זה כזורע מחדש ניחא

ה"ג א"ח אלא בקנבוס ולוף, דעת התוס' במנחות דף ט"ו ד"ה והתירו דא"ח בכ"כ אלא בחמשת מיני תבואה בלבד ובירקות ושאר דברים אע"פ שהן מאכל אדם ליכא איסורא מיהו בקנבוס ולוף אע"פ שאינו מאכל אדם מ"מ חייב ומזה מוכח כמש"כ בפ"א דאע"ג דא"ח משום כלאי זרעים אלא באוכל אדם מ"מ כל שמין אחד. הוא אוכל אדם חייב דאל"כ לא הוי מקשה בירושלמי למה אסרה התורה כ"כ ת"ל משום כלאי זרעים ומשני לחייב שתים והא נפ"מ לקנבוס ולוף ולפ"ד קרוב הדבר דבחו"ל לא נאסר משום כלאי כרם אלא ה' מיני תבואה וקנבוס ולוף אבל שאר ירקות כיון דבארץ לא מיתסר רק מדרבנן בחו"ל לא גזרו רבנן כמוש"כ הרא"ש בה' כלאים כה"ג בשם הרמ"ה דבלא מפ"י לא מתסר בחו"ל כיון דמדאורייתא לא מיתסר

אמנם דעת רבינו דל"ד ה' מיני תבואה אלא דגם ירקות הנאכלין אסור מד"ת וזרעונין שאינן נאכלין כתב הכ"מ כאן דמותר לגמרי והנאכלין אסור מדרבנן וזה ההפרש בין ירקות לזרעונים וק"ל הא לוף שכתב הכ"מ הרי הוא מהנאכלים כדקיי"ל במס' פאה פ"ו מ"י דחייב בשכחה והרי שכחה אינו אלא באוכל אדם גם הא רבינו בהי"ט כתב דפול המצרי אינו מקדש בכרם ופול המצרי הוא מן קטניות וחייב במעשרות כדאיתא בפ"ב דשביעית וע"כ שהוא אוכל אדם גם ק"ל ע"ר הכ"מ שכתב דתבואה וקטניות וירק אסור מדאורייתא ולוקה שהרי הוא