ישועות מלכו על הרמב"ם לה

הי"א

הטומן אגודת לפת וצנון דעת רבינו דלא שרי אלא בתרתי למעליותא דמקצת עלין מגולין ואגודה ויש לדקדק דבפ"א הט"ו מה' שמיטה ויובל כתב בטומן לפת וצנון דאם מקצת עלין מגולין שרי ולא הותנה שיהי' ג"כ אגודה ומנ"ל למשרי התם במקצת עלין מגולין לחודא בשאינו אגודה ומ"ל איסור זריעת כלאים ומ"ל איסור זריעה בשביעית והנה אם נפרש דהא דאין חוששין משום שביעית היינו משום ספיחי שביעית הי' אפשר ליישב דספיחי שביעית לא מתסרי אלא מדרבנן מיהו בירושלמי קאמר דגם לר"ש דשרי מ"מ צריך לאכלו בקדושת שביעית דהוא מה"ת גם אם נחלוק בין איסור אכילה דל"ש מ"ע דמי יודע שהוסיפו משא"כ בכלאים מ"מ הא גם בשביעית יש חשש דזורע ולומר דשאני שביעית דהיא דרבנן קשה, גם הא כשאינו במפולת יד לא מיתסר מה"ת אלא דהכא איכא רק חשש דהרכבה וצ"ע

פ"ג ה"ט בששה טפחים לוקה, דע דבאגודה סו"פ הכונס כתב ג' טפחים לוקה וזה נגד דברי הירושלמי שהביא הכ"מ כאן, ודע דמכאן נ"ל דהא דקיי"ל כר' יאשי' דא"ח משום כ"כ אלא בב' מינים וחרצן במפולת יד הוא רק בכלאי כרם לא בכלאי זרעים ולא כמו שראיתי להתוי"ט בסופ"ק דכלאים שכתב דגם בכלאי זרעים דחייב בב' מינים צריך שיזרע במפולת יד שתיהן כאחת ודייק מלשון רבינו בפ"א ה"א שכתב דהזורע ב' מינים כאחת לוקה אבל ז"א דהרי כתב כאן דלוקה כל שהוא בתוך ו' טפחים ול"ל דהוא שיעורא דמפולת יד דז"א שהרי שיעור זרע סאה הוא נ' על נ' שהן ב' אלפים ות"ק אמות ואם אתה אומר ששיעור מפ"י הוא שיעור ו' טפחים יתחייב שיהי' בין חטה לחטה הפרש קרוב לאמה ולא יזרע רק מעט יתר מב' אלפים ות"ק חטים בתוך שיעור הנזכר וזה דבר שא"א שהרי בסאה יש הרבה יותר ע' ברבינו ה' ס"ת שיעור השעורה שהוא יותר מחטה ע"כ כדברי הכ"מ בר"פ ה' דבכלאי זרעים א"צ שיהי' במפ"י ודבריו בסופ"ד סותרין למ"ש בפ"ה ועמש"כ שם ודו"ק

הט"ו או אילן, היינו בקשרן כמבואר בסוכה דף כ"ד דכל שא"י לעמוד ברוח מצוי' לא מקרי גדר

הט"ז בד"א שצריך הרחקה, עי' בהשגת הראב"ד דס"ל בהיתה שדהו חטים ושל חבירו שעורין לא הותר אלא בנזרע בהיתר מותר לסמוך בתלם של שעורים אבל לא לכתחילה ודווקא לר"ש מותר דס"ל דאין אדם מקדיש דשא"ש ומן הירושלמי למד כן אמנם דברי הראב"ד קשה דהא אנן קיי"ל כר"ש בזרע כרמו שביעית והא אפ"ל דדווקא בסוכך גפנו קיי"ל כר"ש משום דקיי"ל כר' יאשי' א"כ ליכא אלא איסור דרבנן דלא זרע כאחת ואע"ג דכתבו התוס' דלענין איסור מודה ר' יאשי' מ"מ ל"י אם זה איסור תורה ואע"ג דאמרינן בפסחים דף כ"ה זרוע מעיקרא הוסיף ר' הא וודאי דמד"ת א"צ ר' ומ"מ נפ"מ במנכש וכיו"ב כשהוא סמוך במפולת יד ובהכי ניחא דהא מבואר בחולין דף מ' דכל היכי דל"ש לצעורי אדם אוסר דשא"ש והכי ל"ש לצעורי חדא כיון דניחא לי' לצעורי' ניחא לי' בכלאים ותו דהא גם חלקו נאסר לכן לדעתו בכלאי זרעים דלא בעינן במפ"י ותוך ו' טפחים מותר דווקא לר"ש ובאיסור ד"ת לא סמכינן אהא מיהו דעת רבינו דשרי אפי' לכתחילה ודברי הכ"מ שכתב דגם רבינו לא התיר אלא בסמכו בהיתר תמוה לי דהא בהדיא מבואר בדבריו דמותר לסמוך לכתחילה לשדה חבירו וראיתי להפ"מ שעמד בזה גם ק"ל בעיקר דברי רבינו דהרי בכלאי כרם נראה דאסור מה"ת כמבואר בירושלמי פ"ז דגם בשל נכרי אסור מד"ת ויליף מקרא ועיי"ש דקאמר דלמ"ד יש קנין בא"י להפקיע מידי מעשר גם בכלאים לא מיתסר ומשני בקנה מן הנכרי ואע"ג דהמקיים לא לקי כשנזרע בהיתר ולמש"כ בפ"א דגם אם נאמר דאסור מה"ת בנזרע ע"י נכרי מותר לקיים מה"ת לכו"ע מ"מ י"ל דלרע"ק אסור ואתי' כרע"ק עכ"פ למ"ד אין קנין אף בשל נכרי אסור וכדמשמע נמי מברייתא דסיפרי ואם נחלק בין כ"כ לכ"ז דבכ"כ אסור אפי' בשל אחרים ובכ"ז רק בשלו א"כ לכאורה מאי קמותיב בירושלמי פ"א דפאה ובפ"ח דכלאים דלר' יאשי' למ"ל לאו בכ"כ ת"ל משום כלאי זרעים והרי נ"מ בזורע בשל חבירו דמצד כ"ז פטור ומצד כ"כ מחויב להכי איצטריך קרא דכ"כ וי"ל

מיהו קשה א"נ דזורע בשל חבירו לא מיתסר כלל מטעם דכתיב שדך תקשי הא דהשוכר את הפועל דמייתו דגם היכי דרוצה בקיומו אסור למעט תפלה שרי מהא דאין עודרין עם הנכרי אבל עוקרין וס"ד דאתי' כרע"ק דהמקיים לוקה וקשה דשאני התם דמותר מה"ת אף לזרוע ואע"ג דאין קנין לנכרי לאפקועי מקדושתו מ"מ דידי' לא הוי גם בדברי רבינו בפ"א ה"ב מבואר דאסור לזרוע כלאים אף לנכרי מזה נראה דגם אם נאמר דבזורע בשל חבירו לא נאסר מה"ת מ"מ מדרבנן נאסר היכי דניחא לי' ודווקא בסומך לשל חבירו דלא איכפת לי' בזריעת חבירו כלל לא מיתסר אבל היכא דזרע כלאים דניחא לי' בזריעת כלאים אסור מיהו מהא דהשוכר את הפועל משמע דמד"ת אסור והכי משמע בירושלמי שלהי ערלה דילפינן כ"ז וכ"כ משעטנז והרבעה דנוהג אפי' בחו"ל ונהי דאנן לא קיי"ל הכי בפ"ק דקידושין היינו דילפינן משדך וכמו שפירשו דשדך משמע בא"י שנתנה ד' לישראל גם מש"ס דילן משמע הכי דאל"כ מנ"ל משדך למעט חו"ל אימא למעט זורע בשל חבירו וכבר הי' אפשר לדחוק גם בדעת רבינו דמודה דאסור בשל חבירו כשזרע ב' מינים דדווקא כאן דלא איכפת לי' בזריעת חבירו וכמוש"כ התוס' ב"ק דף צ"ט אלא שאין פשט לשונו מורה כן ודו"ק

ע' בירושלמי דגם אם הרחיק בעשה אח"כ גדר חברן וע' תוספתא פ"ב דפשתן מותר לסמוך אם הי' לו ב' שדות אחת זרוע חטים ואחת זרוע שעורה ובלבד שיהי' התלם מפולש ורבינו השמיט כ"ז וצ"ע

הי"ח היתה שדהו ושדה חבירו לא יזרע ביניהם חרדל וכו' וירושלמי פ"ב כאן אין סומכין אין מקיפין אבל לסמוך סומכין כלומר גם בשדה תבואה ואין שום פי' לזה ומש"כ הפ"מ אינו מתקבל גם רבינו לא הביא דין זה ויותר נראה פי' הגר"א בשנות אלי' דהוא מטעם חבוש והיינו דאע"ג דשורה אחת של ירק מתבואה א"צ להרחיק בית רובע כמבואר לעיל הי"ג מ"מ באמצע שדהו אסור לכן קאמר בירושלמי דגם בשדה תבואה מותר לסמוך בסוף השדה כשאינו אלא תלם אחד ושיעור התלם הוא טפח כדלעיל דאינו אלא כשורה וע' בפ"ב דמשמע קצת דגם שתי שורות מותר בתלם של טפח רק כשהוא בין ב' שדות אסור וע"ז קאמר דסומכין ודו"ק

פ"ד ה"א מותר לזרוע תחלה ראיתי לבאר היטב דיני הרחקות המינים הנה שדה תבואה מתבואה אחרת הוא בית רובע מרובעת ושדה ירק משדה ירק אחרת הוא ו' טפחים על ו' טפחים ודעת הכ"מ דכשם דבשורה אחת של ירק ושדה ירק דצריך לעשות עמוק טפח ורחב טפח באורך ששה טפחים וא"צ יותר אע"פ שהשורות הן ארוכין הרבה כמו כן בבית רובע כל שהרחיק עשר אמות ועוד על עשר אמות ועוד אע"פ ששני השדות ארוכין הרבה א"צ שיהיו היו"ד אמות רוחב מפולשין וה"ר מתוספתא דתניא בשדה ירק בירק אפי'