ישועות מלכו על הרמב"ם כו

מידיעתו דאי הוי ידע לא הוי עבד ודכוותי' בשלמים בשב מידיעתו וכיון דלאו בת מעילה והר"ז ככל איסור הנאה אמרינן דע"ד שיעבור עבירה לא עבד והר"ז ככל טעות דחוזר, ולפ"ז ל"ק משופר של ע"ז דהתם במזיד יצא י"ח לר"י דל"ל מצה"ב משא"כ בשופר של שלמים דע"כ בשוגג איירי, ואפי' למאן דל"ל מצוות צ"כ הא דעת הרשב' במתכוון להדיא דלא יצא א"י וכיון דהכא אומדנא דמוכח שאלו הי' יודע לא הי' מתכוון לא יצא, והא דקא מותב רבא אימת מעל לבתר דתקע האי שעתא באיסורא קתקע שפיר פריך דנהי דל"ל מצה"ב מ"מ תחילת התקיעה דלית בה מעילה בטעות הוי ול"ד למוציא מעות הקדש בשגגה דעיקר איסור מה שמוציא וברגע זו מעל משא"כ כאן בעידן תקיעה לא מעל עדיין וה"ז כשאר איסור הנאה דבשוגג לא יצא מטעם דאמרן, אמנם לפי שהראשונים לא פרשו כן אין לנו לחדש פירוש אחר

והנה לדידן דקיי"ל דמצוות לאו להנות נתנו משמע דאפי' לכתחילה רשאי וכדמוכח מהא דמודר הנאה משופר מותר לתקוע בו וכן מהא דסוף כיסוי הדם דמותר לכסות בעפר עיר הנדחת וכבר הוכיח זה בכנה"ג יו"ד סי' כ"ח, אמנם הא דשופר של עולה לכתחילה לא יתקע וכן בשופר של שלמים נדחק מאוד הרב ז"ל לומר בשביל דאסור בהנאה מאוס למצוה ודברים הללו קשים מאוד, ויותר נ"ל דמשום חשש גזל נגעו בה דמ"ל גזל הדיוט ומ"ל גבוה, והמג"א בסי' תקפ"ו כתב דמותר ליטול שופר של חבירו שלא מדעתו אע"ג דמתקלקל קצת מ"מ ניחא לי' לאינש דליעבד מצוה בממוני' ובוודאי היכי דשמעינן דקפיד אסור לכתחילה ליטול אלא דאם עבר ונטל יצא, כמו שופר הגזול, א"כ של הקדש וודאי אסור לכתחילה ליטול מחשש גזל, כדאמרינן בב"ק דף כ"ב דהקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת עיי"ש בפרש"י וקרוב הדבר שאם אין לו שופר אחר וא"א לפדות השופר הזה דרשאי לכתחילה לתקוע כיון דמצוות לאו להנות נתנו גם דעת גבוה שיקיים המצוה

ואכתי פש גבן לברורי כי רבינו בה' שקלים כתב בשוקל שקל של הקדש מעל כשקנה קרבן לפי שנהנה דממשכנין על השקלים אבל במה שנהנה שעשה מצוה אין בה מעילה דמצוות לל"נ מבואר מדבריו דאע"פ שעשה מצוה כל דמשתרשי לי' ואלו לא עשה היינו כופין אותו להוציא ממון אסור, ובהקדש מועלין, וכ"כ הנ"י בסו"פ נגמר הדין דהקובר נפל בקבר ופנוהו דאסור בהנאה, אסור לו לקבור אח"כ מתו דכיון דאסור בהנאה המקום ההוא והוא נהנה מה שקובר מתו אע"ג דמצוות לאו ל"נ וקבורת מתו מ"ע מ"מ כיון דמשתרשי לי' דהי' צריך לקנות קרקע אחרת אסור, ולפ"ז יש לדקדק בתקע בשופר של איסור הנאה ויש שופר של היתר אלא שצריך לקנותו בדמים י"ל דאסור מדאורייתא דהא משתרשי לי' שהרי צריך הי' לקנות ומשתרשי לי' ואיני רואה שום חילוק בין שוקל שקל של הקדש או בהא דנ"י שקובר בקבר האסור בהנאה שהרי בכל מ"ע מכין אותו עד שתצא נפשו שיקיים המצוה ואם אין לו ליקח בחנם מחויב מה"ת לקנות בכסף מלא, וכיון דחיוב זה מד"ת נראה וודאי דאסור, וכ"מ מהא דמבואר בפ' אין בין המודר דבמקום שנוטלין שכר על המקרא אסור לו ללמדו מקרא אע"ג דכל עצמו אינו עושה אלא לצורך מצוה מ"מ כיון דמשתרשי לי' אסור, ולא עוד אלא אפי' במקום שאין ממשכנין משמע דאסור, דהא באלו היו רשאין ליטול שכר על לימוד הלכות הי' אסור ללמדו הלכות אע"ג דאין ממשכנין על לימוד הלכות: **[וכן משמע מדברי פירש"י פסחים פב. ד"ה לידי תקלה ובדברי התוס' שם ד"ה נטמא דהרי שריפת קדשים מצוה ולמ"ל הטעם דתנאי ב"ד א"ו כיון דמשתרשי לי' דמי עצים אסור ובהגהות רש"ש לא דקדק בזה במכ"ת. נה"מ]

והנה בהא דאמר ר"י שופר של שלמים לא יצא דמצוות לה"נ הקשה הגאון בעל טו"א והשעה"מ מהא דמלמדו הלכות ופי' הר"ן דמצוות לאו לה"נ ותירץ הרב ז"ל דהתם לא מקרי הנאה דבלאו דידי' הי' לומד אצל אחר, אלא שהקשה שם דא"כ בשמים של איסור הנאה יהא מותר להנות בהם אם נמצאו אחרים של היתר וכן המודר משופר ס"ל לרבא דיצא משום מצללה"נ אע"ג דמסתמא יש אחר. ובמחכ"ת אין כאן שום קו' דהא חזינן במודר הנאה מחבירו דמותר לו לקנות הימנו זבינא דרמי על אפי' והיינו דלא מחשב הנאה דכבר ימצא אחר, ודבר פשוט האוסר עליו חפץ אסור לו ללובשו אע"ג דיש לו אחר הטוב וכן הא דפליגי ר"א ורבנן אי ויתר אסור במודר הנאה והיינו באוסר עליו הנאתו של פלוני אם מותר לילך דרך חצירו דלרבנן ויתר מותר ודבר פשוט דהאומר קונם קרקע זו אסור לו לילך על קרקע זו אע"ג דיכול לילך גם דרך אחרת אלא דעיקרן של דברים כך הוא דאם יש לו הנאה מגוף דבר הנאסר אסור לעולם בהנאה של חפץ זה, אע"ג דהי' יכול להנות מדבר אחר שהוא טוב כמוהו, אבל כשאין גוף הדבר אסור אלא שדבר האסור בהנאה גורם לו הנאה כמו המודר הנאה מחבירו שגוף הדבר לא נאסר בו אלא שהגוף האסור בהנאה גורם לו הנאה זו כל היכי שאפשר לו ע"י דבר אחר לא מקרי הנאה, ואם היא ע"י טורח מעט היינו פלוגתא דר"א ורבנן דר"א ס"ל דמקרי הנאה ורבנן סברי כיון דלא קפדי אינשי ולא נטלי ממון אע"ג דמתהני קצת ל"ל בה, ולפ"ז ל"ק מהא דמלמדו מדרש גם לדידן דויתר אסור אע"ג דמתהני קצת שרי כיון דמצללה"נ, ולר"י דאמר מלה"נ שרי כיון דגוף הדבר לא נאסר אלא דהאי גברא אסור בהנאה וגורם לו הנאה לרבנן שרי כיון דלאו מקום שנוטלין שכר על המקרא וכן נמי בשופר של איסור הנאה ויש כאן אחר שהי' צריך ליתן שכר אסור דמתהני מיני' ואם יש גם אחר שלא הי' צריך ליתן שכר שרי, מיהו דווקא למ"ד מצוות לאו לה"נ דליכא אלא גורם דמשתרשי לי' אבל למ"ד מצוות להנות נתנו אסור לתקוע בו אע"ג דיש שופר אחר המותר בהנאה כמו בכל איסור הנאה שגופו אסור בהנאה, וה"נ בתוקע להנות מקולו עיין בכ"ת ופ"י דלא כהגאון טו"א שדימא ב' ענינים אלו, **[וע' בטו"א מגילה ח. ד"ה דריסת הרגל וגם שם תימה ע"ד. נה"מ] והא דמודר הנאה ממעין דשרי דווקא למ"ד מצוות לאו להנות נתנו דלמ"ד מצוות להנות נתנו גם באיכא אחר אסור דנהנה מגוף המעין שעושה בו מצוה למ"ד טבילה בזמנה מצוה

והנה מדברי רבינו ה' שקלים ופ"ו מה' מעילה דבשוקל שקל של הקדש מעל לפי שממשכנין על השקלים משמע דהיכי דאית לי' הנאה אחריתי מלבד המצוה אסור, והא דכתבו התוס' בסוגין דהמודר מתקיעת שופר יש לדמותו להא דמחלקינן בנדרים בין האומר הנאת סוכה לישיבת סוכה אם לא נחלק דבסוכה בלאו מצוה יש הנאה בישיבה, ובס' מח"א דקדק ע"ז מהא דאמרינן בפ"ב דנדרים דרבא מותיב על אביי דמחלק בין נדרים לשבועות דבאומר הנאת סוכה אסור ובשבועה שלא אהנה מסוכה שרי, וכי מצוות לה"נ דאף בנדרים שרי, ולדבריהם כיון דאית לי' הנאה אחריתי אסור, ובס' שעה"מ כתב