ישועות מלכו על הרמב"ם כה

כש"כ בס' אם תקע בשופר ביו"ט שני, ואל תשיבני שהרי דברי הריב"ש הם על דברי הש"ס דפ' ב"מ ושם איירי ביו"ט שני של גליות דשם על גוף הברכה קאי, אמנם הריב"ש כשדחה דברי השואל שסבר דגם על סד"ר צריך לברך לבד מדמאי ע"ז השיב שלא יתכן דאטו המסופק ביו"ט שני אם נטל לולב יהא צריך לברך שהרי גם ליטול א"צ ופשוט דכוונתו על יו"ט שני המוזכר בש"ס גבי לולב שהם ימי חוה"מ ואינו ענין ליו"ט של גליות וזה נ"ל ברור

ה"ג שופר של ע"ז אין תוקעין בו, עמ"ש פ"ח, ומש"כ דשופר הגזול אם תקע יצא והמג"א בסי' תקפ"ו כתב דמ"מ אין מברכין כמש"כ הרמ"א בס"ס תרצ"א מיהו יראה דאם כבר קנהו כגון שגזל קרן ועשאו שופר אע"ג דבלולב מבואר בסי' תרי"ט דאין הגזלן מברך עליו אע"ג דקנהו מקודם ש"ה דיוצא בשמיעה ואין גזל בקול, תדע דהא לשיטת ר"ת ורש"י היכי דגזל אע"ג דקנה בשינוי מ"מ א"י דהו"ל מצה"ב, כמבואר בתוס' פ' מרובה, א"כ שופר של עולה דיוצא לר"י משום דכי תקע מעל מה בכך הא נעשה המצוה ע"י עבירה דמעילה דמעיקרא אלא כיון דאין העבירה עתה בקול לא איכפת לן וה"נ לדידן בקנהו מעיקרא, ואע"פ שבס' פ"מ לא כתב כן נ"ל עיקר כמ"ש, ובהכי ניחא הא דר"ה כ"ח דאר"י בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא בשופר של שלמים לא יתקע וכו' מ"ש עולה דבת מעילה היא כיון דמעל בה נפקה לחולין ופריך רבא אימתי מעל בתר דתקע האי שעתא באיסורא תקע ומה קושי' נימא דאגבי' ע"ד לקנותה ומשעתה דאגבי' מעל דהא ר"י לא אמר אלא דמעל ומצינא למימר דמדאגבי' מעל אלא דא"כ תקשה אמאי קאמר ר"י בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא והיינו כמו שפרשו התוס' דבמזיד לא יתקע ואם תקע בשוגג יצא בדיעבד הא אפי' לכתחילה אמרינן לי' לתקוע כיון דנפק לחולין אלא דע"כ דאיירי בסבר שהוא שלו דבזה לא נפיק לחולין מדאגבי' כמש"כ התוס' בב"מ דכ"ט ובפ' האיש מקדש, ואי ס"ד דגם כשקנהו כיון דעבד בו כבר איסורא אין מברכין עליו שפיר קאמר ר"י דדוקא בדיעבד יצא הא אם נזכר בעת התקיעה לכתחילה לא יתקע בו כיון דאין רשאי לברך עליו כדתנן ערום לא יתרום לפי שאינו רשאי לברך וה"נ אינו רשאי לברך, א"ו כדכתיבנא, דבזה גם לכתחילה רשאי לברך לכן לא ניחא לי' לרבא לאוקמי דמעל בעת לקיחה דא"כ מאי האי דקאמר ואם תקע יצא הא גם בנזכר בעת התקיעה כיון שכבר מעל בה ונפק לחולין כי קתקע בהיתרא קתקע א"ו דלא מעל רק מחמת התקיעה וע"כ בסבור שהוא שלו, ומתוך מש"כ תבין שמה שהקשה בס' יום תרועה לדעת הכלבו דהתוקע נהנה מגוף התקיעה מלבד הנאת המצוה א"כ לדעת הטור דס"ל דאף שומע תקיעה בלא תחילתה יצא מה קו' הא בתחילת התקיעה מעל דנהנה ולבסוף נפק לחולין גם בס' טורי אבן הקשה למ"ד דמצה"ב אינו אלא מדרבנן מאי ק"ל לרבא אימתי מעל לבתר דתקע הא מסתמא תקע בו כמו ששנינו במשנה שלש של שלש והרי איכא מ"ד דרק חדא מדאורייתא א"כ כיון דמסתמא תקע כתיקון חכמים וכיון דכי נפק י"ח מדאורייתא הרי מעל ונפק לחולין ויצא אח"כ במה שתקע אח"כ שש תקיעות אחרונות של שלש, לדידי ל"ק מידי כיון דע"כ איירי בסבור שהוא שלו דאל"כ מאי האי דקאמר אם תקע יצא הא גם בנזכר אמרינן לי' זיל תקע דכבר נפק לחולין ובסבר שהוא שלו מבואר בדברי התוס' הנ"ל דיש מועל אחר מועל ולא נפק הגוף לחולין רק מה שנהנה א"כ אין מקום לקו' דנימא דמעל בתחילת תקיעה או בתקיעה ראשונה, דהא הגוף לא נפק לחולין וכיון דיש מועל אחר מועל על ידי אנשים הרבה כש"כ דיש מועל אחר מועל באיש אחד כשעשה פעמים רבות א"כ כל התקיעות בעברה וזה פשוט, ומהתימא על הגדולים שלא דקדקו בזה

ובהכי ניחא שלא תקשה לר"י דס"ל דבשופר של עולה מעל משום המצוה מהא דתנן בפ"ב דשקלים השוקל שקל של הקדש לא מעל עד שיקנו קרבן מתרומת הלשכה ולרבא דס"ל מללה"נ ניחא דכיון דלא נתכוון להוציא מרשות הקדש לחולין שהרי מעיקרא הי' דהקדש והשתא נמי להקדש מסר לי' אין כאן מעילה עד שיקנו קרבן אבל לר"י דס"ל מל"נ ומעל במה דעשה מצוה בממון הקדש א"כ כשנותן שקל של הקדש ונתכוון לקיים מצוות השקלים למה לא ימעול ולמאי דפרישית ניחא דדוקא בשופר שא"צ שיהי' השופר שלו ס"ל לר"י דמעל כיון דבהנאת המצוה דנחשב להנאה לר"י נפק לחולין ס"ל דהנאת המצוה והמעילה באין בב"א אבל בשקל של הקדש כיון דלא נתכוון להוציא מרשות לרשות ומעיקרא הקדש והשתא נמי הקדש ולא נפק הגוף לחולין וכיון דהשקל אינו שלו לא יצא ידי חובתו

ובעיקר דברי ר"י דקאמר דבשל שלמים לא יצא הקשו בתוס' מהא דאר"י בשופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא וכתבו דרבא גרסינן אבל גירסת הרי"ף אר"י בשופר של ע"ז ואם תקע יצא והבעה"מ כתב דרבא באמת ס"ל דר"י לא קאמר הכא אלא א' זה וא' זה יצא ואין לשון הש"ס נוחה דהול"ל אלא הכי אתמר ולולי דברי רבותינו הייתי אומר דר"י נהי דס"ל, מצוות ליהנות נתנו מ"מ לא ס"ל הא דמצה"ב ובדיעבד יצא והא דשופר של שלמים לא יצא טעמא אחרינא איכא, דהא אין מעילה אלא בשוגג וקרוב בעיני דגם בשוגג לא מעל אלא היכי דהוא בר קרבן דהיינו דהוא שב מידיעתו אבל בלא שב מידיעתו שגם אם הי' יודע שהיא הקדש הי' מוציאו לחולין כיון דדיני' כמזיד לא מעל ובמ"א יתבאר מזה בע"ה וא"כ ע"כ הא דקאמר בשופר של עולה אם תקע יצא ע"כ בשב מידיעתו שמתחרט על שגגתו שאילו ידע שהוא של עולה לא הי' תוקע א"כ ל"מ למ"ד מצוות צ"כ נראה דלא יצא שהרי זה כתוהה על מה שיצא והראב"ד בפ"א מה' איסורי מזבח כ' כשאם הקדיש בהמה בע"מ ולא ידע שהיא בע"מ אין ההקדש חל לפי שזה כנדרי שגגות וגם לרבינו דס"ל דההקדש חל י"ל. דוקא בלא ביטל אח"כ כשנודע לו שהיא בע"מ ויש לה"ר מהא דגרסינן בירושלמי דתרומות בתרם תרומה ונמצאת שהיתה טמאה דבשוגג תרומתו תרומה ול"א דהו"ל כתרומה בטעות משום דמעיקרא אסיק אדעתי' דגם כשתהא טמאה תרומה דניחא לי' לעבור על מ"ע דמחלבו שצריך שיפריש ממיטב כדי שלא יכשל באיסור טבל, כלומר דלהכי לא אמרינן דע"ד כן לא הפריש לפי שירא שמא באמת היא טמאה ואם לא תהא תרומה יהא נחשב באיסור טבל שהוא חמור שהרי הוא לא ידע שהיא טמאה לכן גומר בדעתו שגם אם היא טמאה תהא תרומה ומוטב לעבור על איסור קל מלעבור על איסור חמור הא לא"ה בוודאי הו"ל כתרומה בטעות, ומעתה במצוות דצריכות כוונה ואם לא נתכוון לא יצא למה לא נאמר דע"ד כן לא נתכוון לצאת כיון דע"כ צריך להיות שב מידיעתו דע"ד כן לא עשה אלא דבמעילה גזה"כ דאפי' בטעות הוי מעילה שהרי הקונה ממעות של הקדש מעל אע"ג דאלו הי' יודע שהוא של הקדש לא הי' קונה ועיין בב"ש א"ע סי' כ"ח סק"ב אבל בשאר איסור הנאה] כיון דאין האיסור אלא במה שנהנה ממצוותו לא יצא י"ח דכיון דשלמים דומיא דעולה ובעולה ע"כ שב