ישועות מלכו על הרמב"ם כד

ולמש"כ י"ל מה שהקשו על ר"ת דס"ל דנעל דחליצה צריך להיות דוקא מעור טהורה, א"כ מאי הא דמקשה הש"ס שבת דף כ"ח ע"ב אלא הא דתני ר"י לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה למאי הלכתא ופרש"י מאי דהוי הוי הא נ"מ למנעל של חליצה, ולמש"כ ניחא דוודאי מתחש שהי' בימי משה ליכא למילף לא קולא ולא חומרא דגם אם נאמר דתחש הי' מין טמא ליכא למילף קולא מזה, דש"ה דמצוותן בכך וא"א באחרת, וגם חומרא ליכא למילף, משא"כ בתר דאסקינן דהא דר"י לענין תפילין אתמר, ול"ד הכתב אלא גם רצועות א"כ י"ל דס"ל לר"ת כדעת המג"א דהוקשה כה"ת לתפילין במידי דקפיד קרא שיהא מבע"ח צריך שיהא דווקא ממין טהור וס"ל לר"ת דמנעל של חליצה הוא ג"כ מצוה ואינו לקנין בלבד, עיין תשו' חכ"צ איברא דנראה שרוב הפוסקים חולקים על ר"ת, מיהו יש לחלק בין מנעל של חליצה לשאר דבר, ומ"מ גם לדעת הר"ן דרק במידי דמקרי מלאכת שמים יש לומר דשופר של טמאה פסול מטעם שכתב הר"ן דכיון דאתי לזכרון, וכבר כתבתי דלא מצי למפשט דתחש מין טהור דאפ"ל דמצוותן בכך, לפיכך וודאי יש להחמיר בשופר של בהמה טמאה, ועיין בתשו' יד אלי' בטמאה שילדה כמין טהורה או להיפך וכבר כתבתי לעיל ה' תפילין מזה

והנה המג"א בסי' תקפ"ו הקשה הא בפ"ק דקידושין ילפינן כה"ת מתפילין, הנה ס"ל להרב ז"ל דיש ללמוד כה"ת מתפילין, דאין עושין למצוה ממין טמא

ובתשובת נו"ב מהדו"ת בסי' ג' ראיתי לבן המחבר שהקשה מהא דעושין דופן לסוכה מפיל, ואינו נראה כלל, דעיקר מצוה הוא הסכך כמשפרש"י בפ"ק דסוכה גבי החוטט בגדיש לענין תעשה ולמ"ה, דעיקר עשי' אינו אלא על הסכך, הא למה זה דומה לעושה בית משן פיל, דוודאי חייב במזוזה, דעיקר מצוה היא המזוזה, וזה צריך שיכתוב על עור בהמה טהורה, וה"נ עיקר המצוה הוא הסכך, ויותר הי' לו להקשות מהא דצמר גמלים לציצית, אלא דגם זה לא קשה, כיון דקיי"ל במכות דף י"א דס"ת שתפרו בפשתן פסול, ובציצית ילפינן מקרא דצמר ופשתים חייב, נראה דלא מקשינן גם לתפילין אלא בהנך דגלי קרא שיהי' הדבר מבע"ח כמו שופר, דאינו אלא קרן מחי' בזה אמרינן דהוקש לתפילין דמה תפילין אינו אלא ממין המותר כמו כן בכל התורה אבל בדבר שהוא כשר בכל דבר גם מעפר או מעץ כשר נמי משל חי' טמאה, וכעין זה אמרינן בפ' העור והרוטב בהא דקאמר התם א"כ מצינו לאוכלין שמטמאה טומאה חמורה והשיב אביי כששימש מעשה עץ שימש, ואף אנו נאמר שלא הוקשה לתפילין אלא במידי שהקפידה התורה לדבר הבא מן המותר אלא בדבר הצריך דווקא לבוא מן החי, וכשהוא ממין הטמא אין לו חשיבות דבע"ח אבל בדבר דכשר מכל דבר בזה א"צ חשיבות דבע"ח טהור דווקא וכיון דמותר בהנאה לא גרע מעצים ואבנים, ומה"ט ציצית דצמר גמלים כשר וכמבואר בפ' התכלת דגם למאן דס"ל דשיראין חייב מד"ת בציצית מ"מ פוטרין שאר דברים ובהכי ניחא נמי קושית בן הגאון נו"ב מהא דדפנות סוכה כשרים מפיל, כיון דכשר נמי בעצים ובאבנים

ובמור גם לדעת הראב"ד לא מתסר אלא מטעם ממשקה ישראל, ולפ"ז שפיר כ' הרב בכ"מ במור דכעפרא בעלמא הוא, ומהיקישא דתפילין ל"ל למיסר ול"ק מה שהקשיתי משער ועור של תפילין וגם מה שהקשה מתכלת ותולעת שני ל"ק דמצוותן בכך

וא"ל מהא דאמרינן במכות דף י"א בס"ת שתפרה בפשתן דפליגי בה ר"מ ור"י דחד פוסל וחד מכשיר מאן דפוסל יליף מתפילין דאינו בא אלא מגידין טהורין ומאן דמכשיר כי איתקיש למותר בפיך להלכותי' לא איתקש דאלמא אע"ג דכשר גם בתפרן בפשתן מ"מ בגידין טמאים פסול לתפור כדאיתא להדיא במס' סופרים פ"א ה"א דגם בס"ת פסול בתפרן בגידים טמאים די"ל דמאן דמכשיר תנא הוא ופליג תדע דהא אמרינן התם דרב אמר חזינן לתפילין דבי חביבי דתפירן בכיתנא ולית הלכתא כוותי' והרי בשבת דף כ"ח ודף ק"ח תניא דהלמ"מ שהתפילין נתפרין בגידי בהמה וחי' הטהורה א"ו דר"ח תנא היא ופליג [ואע"ג דכתב רבינו דבהלמ"מ לא שייך פלוגתא כ"כ הראב"ד בסה"ד שלו דזה לא נאמר אלא בכלל שלו לא בפרטות ור"ח מוקי להלמ"מ על עיקר כתיבת תפילין וס"ת ומ' שיהיו על קלף טהור לא על הגידין] ושוב התבוננתי בספרים וראיתי שהוא תלוי באשלי רברבי כי רבינו הב"י בא"ח סי' ל"ב כתב שלפי דברי רבינו דס"ל דמותר לכרוך פרשיות התפילין שבבתים במטלית מותר גם לכרוך אותם בקלף מעור הטמאה דבמטלית ל"ש כשר ופסול, ומטעם זה כתב ע"ד הסמ"ק והא"ח והגה"מ שכתבו דיש מקפידין לכרוך דווקא בקלף כשר, שאינו מוצא לזה טעם כיון דכשר גם במטלית, א"כ, תלוי בזה אי מותר לכרוך התפילין בקלף טמא אף דכשר במטלית:

**[ע' בטוא"ח סי' תר"ל גבי דפנות אי בעי כדרך גדילתן מטעם דכשר בכ"ד ולפ"ז הלכות סותרין זא"ז וצ"ע. נה"מ.] כתב המג"א בסי' תקפ"ה בספק אם תקע ביום ראשון חוזר ותוקע דסד"א הוא, וביום שני א"צ דספיקא דרבנן להקל, וכ"כ בשם ריב"ש בתשו', וז"ל הריב"ש בסי' רכ"א שמי ששכח אם נטל לולב ביו"ט שני אף ליטול א"צ דסד"ר להקל, הבין המג"א דהיינו יו"ט שני של גליות ומזה דן לספק תקע, ודבריו תמוהין בעיני דאין כוונת הריב"ש על יו"ט שני של גליות, אלא דלישנא דר"פ לולב הגזול נקיט. דקאמר התם קפסיק ותני ל"ש יו"ט ראשון ול"ש יו"ט שני, והאי אינו יו"ט שני של גליות דביו"ט שני. של גליות מחמרינן בכל דיניו כמו ביו"ט ראשון לדעת רוב הפוסקים, אלא הכוונה על שאר ימות החג, וכן שם בדף ל"ו גבי ר"ח מטביל בי' דמשני כאן ביו"ט שני כאן ביו"ט ראשון ושם בדף ל"ת הכא ביו"ט שני דרבנן, וההיא ע"כ לאו ביו"ט שני של גליות כמבואר שם להדיא בסוכה, אלא לחוה"מ בגבולין דנטילת לולב דרבנן בבירור אבל ביו"ט שני של גליות אם מסופק אם נטל בוודאי חוזר ונוטל בלא ברכה, ול"ל לאקולי משום סד"ר להקל כיון דמעיקרא דלא הוי בקיאין בקבוע דירחי היינו מחמירין בספיקו אנן נמי מחמרינן כמו דאסרינן כל שבות דרבנן ביו"ט שני של גליות כיון דהספק נולד בדאורייתא ה"נ לדידן, ותימא על הרב בעל מג"א שהרי בסי' תצ"ז ס"ק ד' בספק מוכן ביו"ט שני של גליות אוסר המג"א, ואפי' לדעת הר"ן והש"ע שם דמותר היינו כמש"כ הר"ן בפ' אין צדין דב' הספיקות באין כאחד כלומר שע"ד שאנו מסופקין אם הוכן מבעוד יום באו שני הספיקות ביחד אבל כאן הס' אם הוא יו"ט בא תיכף בהערב שמש של אתמול והס' אם נטל הוא אחר שנולד לו הס' אם עשה המעשה ביום ההוא ול"ש בזה להקל לא משום ס"ס ולא משום סד"ר, ולפיכך הדבר ברור שצריך לחזור וליטול ביו"ט שני של גליות