ישועות מלכו על הרמב"ם יד

ביותר ואינו אלא לצורך האילן או לזרעים א"ח אלא אחת וכמו כן במטיל תנור לתוך הכבשן שמלאכת הבשול והמכה בפטיש היא לצורך התנור כיון שתעשה בפ"א א"ח אלא אחת

ואכתי קשה למש"כ מהא דאמרינן שם דמייתי ר' יוסף ראי' דמנכש חייב משום זורע מהא דהמנכש בכלאים לוקה ואי ס"ד דמנכש משום חורש בכלאים מי אסורה ולמש"כ דאע"ג דיש בו משום זורע ומשום חורש מ"מ כיון דאינו אלא פעולה אחת לא אמרינן דאבות מחלקות וא"ח אלא אחת א"כ מאי קמותיב ר"י נהי דחייב משום זורע היינו דיש בו משום זורע נמי לפיכך בכלאים דיש בו משום זורע ואין בו משום חורש חייב משום זורע אבל במלאכת שבת דיש בו משום זורע ומשום חורש ס"ל לרבה כיון דחייב משום חורש ויעשה הכל בפעולה אחת דא"ח משום זורע ומביא קרבן על החרישה ונתכפר לו גם על הזריעה ומה"ט ניחא מה שהקשה הרב כ"מ בפ"א מהל' כלאים ה"ג על רבינו דפסק בפ"ח מהלכות כלאים דהמנכש הוא תולדה דחורש למה פסק דהמנכש חייב בכלאים הלא חרישה דכלאים לא מיתסר וכדמותב רב יוסף לרבה בריש מ"ק ולמש"כ א"ש דאנן קיי"ל דהמנכש כיון דניחא לי' ברפוי' הקרקע ושממהר הוצאות הזרעים שנזרעו מכבר יש בו משום חורש ומשום זורע ודמי' הך מילתא להא דפליגי בירושלמי בהבעיר ובישל אי חייב משום מבשל או מבעיר דכיון דנעשה במעשה אחת א"ח שתים כמו שהארכנו לעיל נהי דפסק כרבה דשייך טפי לחורש מ"מ יש בו משום זורע נמי לכן מחייב גם בכלאים משום זורע, ומ"מ יש לדקדק על ר"י דמותיב לרבה וי"ל דהא בפלוגתא דרבה ורב יוסף מבואר בריש מ"ק דאיפלגי משום מאי מתרינן בי' רבה אמר משום חורש ורב יוסף אמר משום זורע וע"כ דבמזיד איירי דבשוגג לא שייך התראה וכיון דבמזיד איירי ע"כ דמ"ד משום חורש לא מקרי זורע כלל וכן למ"ד משום זורע לית בי' משום חורש כלל דאי ס"ד דיש בו משום חורש וזורע אלא שמתכפר בקרבן אחד מה נ"מ במזיד אטו בתרי קטלא קטלינן לי' ובכל מה שיתרו בו יענש כיון דבאמת יש בו משום זורע וגם משום חורש ונהי דבשוגג א"ח אלא אחת דלא אמרינן חילוק מלאכות בהא מ"מ במזיד א"א לפרש כן אלא דלרבה ליכא משום חיוב זורע כלל וא"כ שפיר ק"ל חיובא דחורש בכלאים מי איכא

וראיתי בתשוב' נוב"י סי' ל"א במהד"ת שהקשה בשם הגאון מוה"ר ישעי' ברלין ז"ל ע"ד רבינו בפ"ח שפסק כר"י דמשקה מים לזרעים חייב משום זורע לא כרבה דס"ל משום חורש והא קיי"ל כרבה לגבי רב יוסף ועמ"ש שם דלק"מ וא"ל עוד בזה, וכתב הר"ן בסופי"ד דשבת דגם למאן דס"ל בפ"ר דלא ניחא לי' אסור מ"מ מודה בסוחט כבשין לגופן דמותר ואפי' לר"י דס"ל בפ' חבית דסוחט כבשים ושלקים למימיהן חייב חטאת מ"מ כיון דמפרק אינו אלא תולדה דדש כל שא"צ למימיהן אע"פ שמאליהן נוטפין לא מקרי מלאכה שא"צ לגופה שיתחייב דל"מ דש כלל כשא"צ לגופה וקרוב לזה כתבו התוס' בפ"ק דכתובות דף ז' ואם נאמר כפשוטו דיש חילוק בין אבות לתולדות יקשה הא דאמרינן בריש ב"ק דתולדות דשבת כיוצא בהן והא דקרי לי' אב ולאידך תולדות דהך דהוי במשכן קרי לי' אב והרי יש חילוק דבאבות משא"צ לגופה חייב משא"כ בתולדות אמנם באמת נראה שגם דעת הר"ן כתוס' דבשאר משקין בעינן דווקא שיתכוון להוצאת המשקין ובל"ז אינו בכלל דישה ועיין בר"פ המוציא דתנן המוציא חלב כדי גמיעה והקשו התוס' מהא דתנן בפ' המצניע דחולב והמחבץ והמגבן כגרוגרת ולכאורה הא דחולב ומגבן היינו כדי גרוגרת יבש דהיא טפי משיעור גמיעה [כדמשמע התם דכזית ביבש היא רביעית כש"כ גרוגרת דהיא טפי מכזית וצ"ע על התוס' שכתבו שאפשר שבתחילה הי' יותר] וכתבו שצריך לפרש דסתם חלב לגבינה לכן אינו מתחייב בפחות מגרוגרת בחולב ומגבן והא דתנן בהמוציא דחלב כדי גמיעה היינו במפרש להדיא לגמיעה דל"ל דסתם חלב לגמיעה דא"כ יתחייב אפי' פחות מכגרוגרת כל שיש בו כדי גמיעה כדאשכחן בסוף פרק כלל גדול בהמוציא פי פרה לגמל כיון דחזי לפרה אע"ג דלא חזי לגמל חייב הואיל והוא חזי לפרה ולפמש"כ בשם הר"ן ובכוונתם דבמפרק, דהיא תולדה דדש לא מקרי מפרק אלא בשכוון לכך וכשלא נתכוון להמשקה לא מקרי מפרק כלל ניחא דבמלאכת הוצאה דהיא אב כל שהוציא כפי פרה לגמל אע"ג דלא חזי לגמל מ"מ אמרינן כיון דחזי לפי פרה לכו"ע הו"ל הוצאה חשובה כדאמרינן בפ' המצניע אלא מעתה חישב להוציא כל ביתו לא יתחייב דבטלה דעתו אבל במפרק דהיא תולדה דדש ובתר דידי' אזלינן כל שחילבו לשם מלאכה וכיון דהוא חולבו לגבינה וכיון דפחות משיעור לגבינה חולבו פטור דבתר מחשבתו אזלינן לא בתר רובא דעלמא כנ"ל ודע דהפוסקים כר"ש סמכו על הא דגרסינן בשלהי שבת בכלהו שבת הל' כר"ש לבד ממוקצה מחמת מיאוס דאיפלגו רב אחא ורבינא וס"ל דלאו באיסור מוקצה לחוד כיילי אלא בכל דיני שבת א"כ נראה פשוט דגם במקלקל דס"ל לר"ש דבמקלקל בהבערה וחבורה חייב קיי"ל נמי כר"ש ולא מיבעי לשיטת רש"י דפלוגתא דמקלקל בחבורה והבערה תליא בפלוגתא דמלאכה שאצל"ג א"כ פשוט דכיון דקיי"ל כר"ש דמלאכה שאצל"ג קיי"ל נמי במקלקל כוותי' אלא דאפי' להחולקין על רש"י דלא תליא פלוגתא בזה מ"מ כיון דעיקר סמיכת הפוסקים כר"ש היא מהא דבכולהו שבת הלכה כר"ש ממילא דגם במקלקל הלכה כר"ש

ה' ח ט הנה רבינו חושב שני מינים בשגגת שבת שהוא פטור א' בחישב לעשות מלאכה זו ועשה מלאכה אחרת שחשב להרוג בהמה זו ועקר אילן שלא נעשית מחשבה דנטילת נשמה כ"א קצירה וק"ו אם נתכוון למלאכה קלה ונמצא חמורה שזרק לכרמלית ונחה ברה"ר והשני שנתכוון לגוף זה אלא שלא נתכוון למלאכה שסבור שהיא תלוש ונתכוון לחתיכה ונמצא שהוא מחובר ונראה מדברי רבינו שבזה שלא נתכוון למלאכה פטור מטעם מלאכת מחשבת לכן כתב רבינו שאינו חייב כלום וראיתי להרב לח"מ שתמה ע"ד רבינו שכתב בנתכוון להגבי' את התלוש ונמצאת מחובר שא"ח כלום שהרי כלל אמרו בהל' שבת שכ"מ שנאמר פטור איסורא מיהו איכא והרי בנתכוון להגבי' את התלוש ס"ל לאביי דפטור וכש"כ בנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר דפטור אבל אסור לאביי והאיך. כתב רבינו דא"ח כלום ואני תמה על תמיהתו דהא כללא כייל רבינו דכל הנאמר בו פטור אבל אסור הוא שאם עשאו בזדון מכין אותו מכות מרדות ובוודאי דהאי כללא דכל פטור שנאמר בשבת היא אסור אינו אלא שלא לעשותו לכתחילה ורבינו הוסיף עוד שמכין אותו מכות מרדות אבל בשוגג ולא ידע אינו ענין לעונש לכן בנתכוון למלאכה אחת ונעשה אחרת וכן בנתכוון למלאכה דרבנן ועשה מלאכה אחרת חייב מכות מרדות שהרי נתכוון לעשות איסור ונעשה איסור ואפי' בנתכוון למלאכה דרבנן ונעשה מלאכה דאורייתא כיון שעשה איסור במזיד מדרבנן ונעשה איסור חייב מכות מרדות אבל אם נתכוון לעשות בהיתר גמור ונעשה איסור בשגגה אין מקום לחייבו מכות, מרדות כיון שנעשה בשגגה ואפי' באיסור דאורייתא אין עונשין בשוגג לכן היטב רבינו שבבא קמייתא ובמציעתא