ישועות מלכו על הרמב"ם יב

פטור משום דהו"ל מלאכה שא"צ לגופה ובפ' הבונה דף ק"ג בתולש עולשין אם לאכילה בגרגרות ואם ליפות הקרקע בכ"ש פריך אטו כלהו לאו ליפות הקרקע והו"ל פס"ר ומשני דעבד בארעא דחברי' הא קמן דלר"ש בעבד בארעא דידי' אע"פ שלא נתכוון ליפות הקרקע חייב ולא אמרינן דהו"ל מלאכה שא"צ לגופה כיון דניחא לי' אע"פ שאינו מתכוון מ"מ כיון שההנאה מוכרחת אע"פ שלא נתכוון לכך אנן סהדי דניחא לי' והרי היא כאלו כוון לכך וחייב גם למאן דפוטר במלאכה שא"צ לגופה משא"כ בהאי דחותה גחלים דאין הנאת ההבערה ברורה שכך לו שיתחמם בלא הבערה כמו בהבערה לכן פוטר ר"ש אע"פ שהיא הכרח דבחתי' יתחמם לכן בדבורים אע"ג דצדי' דידי' אינו אלא מדרבנן הו"ל כאלו נתכוון כמו בתולש עולשין אע"פ שלא נתכוון ליפות הקרקע וכעין זה כתבו התוס' פסחים דף כ"ד ע"ב בד"ה עלה עלי' זכר דאע"ג דלא נפסל במלאכה אלא בדניחא לי' ופרה דמי' יקרין ובוודאי לא ניחא לי' במלאכה זו מ"מ אם נאמר דכשרה יהא ניחא לי' וכש"כ כאן ובהכי ניחא דברי רבינו הב"י שכתב לחלק דבכוורת דבורים אמרינן דפס"ר אסור אף על גב דאינו אלא איסור דרבנן גם בנתכוון לצוד אמנם נראה דאע"ג דאמרינן דדבורים אינם במינם ניצד אין הפירוש לפי שאינו חשובין לפיכך אין דרך לצודן דהא חזינן בחוש שבני אדם מטפלין בהם לצורך דובשן וכדחזינן בפ' המוכר את הפירות דנו"נ בדבורים וכן בפ' הגוזל בתרא אמנם הכוונה דצידה דאסורה מדאורייתא היא התופס חי' או עוף בתוקף שלא לרצונו והגם שפעמים מטעין אותן שפורש רשת עם מעט מזון וע"י כן נתפס מ"מ בשעה שהוא מרגיש רוצה לברוח ולהיות חפשי ונמצא ניצוד שלא מרצונו אבל דבורים דרכן לתת לפניהם הכוורת וכ"ד הצריך להם עד שהם מרוצים לישיבה זו ותחילתו וסופו היא מדעתן ואין זה צידה שאסור מד"ת ומ"מ כיון דניחא לי' בכך אסור ואפי' בלא מתכוון ואע"ג דגם זה אינו אסור אלא מדרבנן מ"מ כ"כ בשם התוס' דכל שהוא נהנה ממנו מקרי מתכוון ועיין בשו"ת רי"ט צהלין בצידת הצירעין שמרדו שמפייסין אותן להשיב למעונתן דאין זה צידה וזה שכתב הב"י דל"ד לדבורים שבמינם ניצוד ואין זה סותר להא דאמרינן דאין במינם ניצוד דכבר כתבו התוס' בכמה דוכתי' דמצינן שהלשונות שוין והכוונות שונות וה"נ הכוונה בש"ס שאין במינם ניצוד כדרך הצידה האסור מה"ת שהיא בע"כ אבל עכ"פ דרכן ליצוד מדעתן האסורה מדרבנן ודרכן של בני אדם להשתדל בזה וניחא לי' בכך דהו"ל כמתכוון דבמקום שהיא פס"ר אסור אבל בזבובים שנפשם של בני אדם קצין בהם ואין דרכן לצוד כלל בהא ל"ח שמא יתכוון לצוד כיון שאין דרך בני אדם לצוד אותן והיינו נמי טעמא דהרב תרה"ד שהתיר פס"ר בדבר שהיא קלקול דל"ח שמא יתכוין ובזה ניחא נמי טעמא דרש"י בפ"ק דכתובות דף ו' דס"ל דגם לר"י דס"ל דשא"מ אסור דוקא בדאורייתא ולא בדרבנן והקשו ע"ז מכמה מקומות עיין במל"מ שכתב שלא מסתבר לחלק בין מקלקל לשאר איסור דרבנן ולמ"ש הא"ז דטעמא דר"י דאסור דשא"מ גזרה שמא יכוין ניחא בפשיטות דבמקלקל לא גזרינן שמא יתכוין מיהו גם לדעת הרב בעתה"ד דבדרבנן שרי דשא"מ גם בפס"ר לא כל איסורי דרבנן שוין וכמש"כ הר"ן בפ' המצניע דכל שעיקרו דאורייתא וקרוב לבוא לאיסור תורה אסור גם בכרמלית ולא מקרי גזירה לגזירה כמו במלאכה שא"צ לגופה לר"ש וכן בקטן העושה לדעת אביו אסור לכבות גם לר"ש אפי' לדעת הסוברין דבאיסור דרבנן מאכילין לקטן בידים היכי שיש לקטן תועלת וכן בדינו של התה"ד לענין דשא"מ

ה"ו כל העושה מלאכה בשבת אע"פ שאין צריך לגופה של מלאכה חייב עלי' דעת רבינו לפסוק דמלאכה שא"צ לגופה חייב עלי' וכתבו התוס' שבת דף ע"ג ע"ב ד"ה וצריך לעצים חייב שתים דכשאינו צריך לעצים לא מחייב שתים אפי' למאן דאית לי' דמלאכה שאצל"ג חייב עלי' מ"מ בקצירה לא מחייב כשא"צ לגופה של קצירה מידי דהוי אקורע דבעינן ע"מ לתפור וכן בהא דאמר ר"י לקמן בפ' חבית דסוחט כבשים לגופן מותר למימיהן חייב חטאת אפי' למ"ד מלאכה שא"צ לגופה חייב דכל שא"צ לגופה לא מקרי דש וכ"כ התוס' בריש מ"ק דף ב' ע"ב ונראה מדבריהם עוד דגם במלאכת נוטע הדין כן דכל שאין מתכוין לנטיעה אע"פ שהיא הכרחית מ"מ לא מקרי נוטע בענין זה ופטור אפי' לר"י דמחייב במלאכה שא"צ לגופה ואני תמה שדבריהם סותרים למש"כ הם ז"ל בעצמם שם בשבת דף פ"א ע"ב אהא דגרסינן שם אמר ר"ל צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו והתולש ממנו בשבת חייב ואמרינן שם ש"מ מדר"ל האי פרפוסא שרי לטלטולי ופריך רב כהנא אם אמרו לצורך יאמרו שלא לצורך ואמרינן התם דאם הי' מונח ע"ג קרקע והניחו ע"ג יתידות חייב משום תולש ופירש רש"י דהאי חייב לאו דווקא אלא אסור משום דדמי לתולש דאי חייב ממש קאמר לצורך היכי שרי רבנן איסור כרת וסקילה משום צורך קינוח והתוס' שם הסכימו לפרש"י והרי לפי דבריהם בקוצר כשא"צ לגופו של קצירה לד"ה פטור לפי שלא נקרא קוצר א"כ כשעושה לצורך קינוח וא"צ לעשבים שעלו בו לא מקרי קוצר לד"ה ומה חיוב כרת וסקילה יש כאן וכן משמע לי מדברי הרמב"ן בחי' לשבת דף ק"ז ע"ב שהוכיח שם דהא דאמרינן שם בדילדול עובר בהמה במעי אמה דחייב משום עוקר דבר מגידולו דלאו משום קוצר מחייב אלא משום נטילת נשמה דאין קצירה אלא בגידולי קרקע ממש דאל"כ קשה בהא דתנן בפ' המצניע דהנוטל צפרניו חייב משום גוזז לתחייב נמי משום קוצר דעוקר דבר מגידולו אלא ודאי דלא מקרי קוצר אלא במחובר לקרקע ממש ולפי דברי התוס' דבקוצר כ"ע מודים דבעינן שיהי' צריך לגופו של הנקצר אין כאן התחלה לקו' זו שהרי אין צריך לגופן של הצפרנים ולפ"ד נשתנה מלאכת קצירה משאר מלאכות והנה בירושלמי פרק כלל גדול ה"ב מבואר דלר"י דמחייב במלאכה שא"צ לגופה מחייב בקוצר ע"מ ליפות את הקרקע משום קוצר ומשום מיפה את הקרקע דהוא תולדה דחורש וגם זה שלא כדעת התוס' עוד אני תמה מה יענו רבותינו בעה"ת להא דגרסינן בירושלמי פרק במה מדליקין הבעיר ובישל כלומר בב"א שנפח באש והבעיר וע"י כן נתבשלה הקדירה אית תנא תנא חייב שתים ואית תנא תנא חייב אחת היידא היא ר' יהודא אמר משום מבעיר ר' יוסי אמר משום מבשל ובזה וודאי קשה למה לא יתחייב שתים וכבר הרגיש בזה הרב בקרבן עדה ונהי דלא דק במה שהקשה דהא ר"י ס"ל דמלאכה שאצל"ג חייב כי הבין דר"י ור"י הם תנאים לכן הוקשה לו במה שהקשה שם בירושלמי על ר' יוסי דמחייב משום מבשל, למה לא יתחייב משום מבעיר וע"ז הקשה דהא ר' יוסי ס"ל הבערה ללאו יצאה ואין מקום לחייב משום הבערה ולא דק דר' יודא ור' יוסי הם אמוראים ידועים בירושלמי אמנם מלבד זה קשה למה לא יתחייב שתים וליכא למימר דמיירי שלא נתכוון ואתי' כמ"ד מלאכה שאצל"ג פטור מ"מ קשה ממנ"פ אי לא נתכוון כלל אמאי יתחייב אחת כיון דמלאכה שאצל"ג פטור ואי איירי. שנתכוון לאחת מאי קמיפלגי על איזה חייב נחזי אנן על איזה נתכוון אמנם הנלע"ד ברור בדעת רבינו שכתב בפ"ח ה"ז דהזומר וצריך לעצים חייב ב' מכלל דבאין צריך לא