ישועות מלכו על הרמב"ם יא

דתרתי שמעינן מיני' וע"כ לא קאמר רבינו חננאל ורבו של הרשב"א אלא בהבערה למ"ד ללאו יצאה, ועוד אפשר לומר דכיון דבכל שבותין הנסמכין למלאכות גמורות יש בהן עשה ול"ת מדבריהן גם בשבותין דתחומין לא חילקו ואפשר דגם בשבותין דתחומין גזרו משום לתא דהוצאה כש"כ לפי מה שצדדנו דכל שהל"ת כולל כרת גם במקום שאין בו כרת כגון בח"ש אינו נדחה והנה הל"ת דאל יצא כולל הוצאה וגם תחומין אע"פ שלא נקרא לאו שנתן לאזהרת מיתת ב"ד כדאמרינן בסופ"ק דעירובין מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב מ"מ וודאי דכולל גם הוצאת חפצים וכמו שנראה מדברי רבינו בתשובה הביאו הב"י ה' שבת דבכרמלית דליכא דין הוצאה גם תחומין די"ב מיל אינו נוהג מדאורייתא וכמו כן י"ל ביו"ט אע"ג דליכא בי' כרת מ"מ כיון דאיכא בלאו דהוצאה גם עשה אע"פ שאין בתחומין עשה מ"מ גם הל"ת חמור כעין שכתבו התוס' בפ"ק דקידושין גבי שרפת קדשים דגם אשה דליכא אצלה עשה מ"מ גם הל"ת חמור ואין להאריך עוד בזה עכ"פ נראה ברור דכל שא"ח עליו מיתה וכרת לא מקרי מחלל שבת שיהי' דינו כמומר לכה"ת כולה וזה נראה ברור

והנה בהבערה ס"ל לר"י דהבערה לל"ת יצאה ואין בו אלא לאו לחוד וכן ס"ל לשמואל בשבת ע' אמנם הפוסקים דחו להא דשמואל מהלכה דהא ר' יוחנן ס"ל דהלכה כסתם משנה וסתם משנה בשבת ע"ג חשיב להבערה מכלל אבות מלאכות ואמר ר"י שאם עשאן כולן בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת וכן מהא דפ' במה טומנין דף מ"ט ע"ב ס"ל לר' חנינא בר חמא ור"י בן אלעזר כסתם משנה דאבות מלאכות ארבעים חסר אחת, אמנם אם נאמר דשמואל ס"ל כאיסי בן יהודא בשבת ו' ע"ב דאבות מלאכות ארבעים חסר אחת ואינו חייב על אחת מהם וכתבו התוס' דדוקא ממיתה אימעט לא מכרת וי"ל דס"ל לשמואל דהבערה היא המלאכה שאינו חייב עלי' מיתה אבל כרת חייב ואע"ג דר' יוסי וודאי ס"ל דאינו חייב על הבערה לא כרת ולא קרבן כדמוכח מהא דיבמות דף ו' ע"ב דליכא כרת בהבערה לר' יוסי וכן מוכח להדיא ביבמות דף ל"ג דליכא כרת בהבערה דפריך שם דבהקטרה לא מצינו למימר דלר"י חייב בו דהבערה ללאו יצא ואי ס"ד דהבערה לא אימעט מכרת ממילא דמחויב נמי קרבן, וצריך לחלק בין הבערה לר' יוסי לחמותו לאחר מיתת אשתו דאימעוט לרבא אליבא דר"ע משרפה ואפ"ה אמרינן ביבמות דף צ"ו ע"ב נהי דאימעוט משרפה מאיסורא לא אימעט ולדעת רבינו בה' איסורי ביאה ולדעת התוס' לא אימעוט מלאו וכרת וה"נ נימא נהי דיצאה הבערה מכלל המלאכות לענין מיתה דכתיב בקרא כל העושה בו מלאכה יומת וסמוך לי' כתיב ל"ת אש בכ"מ ודרש לר"י דקרא אתי למעוטי הבערה ולמה לא נאמר ג"כ דלא אימעוט אלא ממיתה כמו בחמותו לאחר מיתת אשתו דיש לחלק דהתם בפ' אחרי דכתיב אזהרה ערות אשה ובתה וכן בכרת שנאמרה שם לא נזכר החילוק בין בחי' בין לאחר מיתה רק בפ' קדושים שנאמרה העונש באש ישרפו שם נזכר החילוק בין בחי' בין לאחר מיתה א"כ אמרינן דלא אימעוט אלא ממיתה אבל כאן בלאו דלא תבערו דנזכר בלאו דל"ת ההפרש שבין מלאכה דהבערה לשאר מלאכה וגלי לן קרא דיש בזה אזהרה מיוחדת ושהבערה אינו בכלל מלאכות א"כ גם כרת אין בו שהרי כרת נאמר בפ' כי תשא הוא על לאו דל"ת דשאר מלאכות, ותו דהא בקרא דפ' תשא כתיב מחללי' מות יומת כי כל העושה בו מלאכה ונכרתה הרי דכרת נאמר על העושה בזדון שמחויב בהתראה מיתה וכדדריש ר"ע במכילתא פ' תשא וכיון דאימעוט ממיתה ממילא ליכא כרת דהא כי משמש נמי בלשון דהא ולפי"ז י"ל עוד דשמואל דס"ל בשבת ע' דהאי קרא דמחללי' מות יומת לחלק יצא ואחיוב חטאת קאי דהיא בשגגה י"ל שפיר דלא אימעוט הבערה בפ' ויקהל אלא ממיתה דלעיל מיני' כתיב כל העושה בו מלאכה יומת והאי יומת היינו כפשוטו דחייב מיתה כדכתיב בפ' מקושש וע"ז יצאה הבערה למעט ורק מחויב מיתה ואע"ג דאמרינן דשמואל ס"ל כר' יוסי ור' יוסי וודאי ס"ל דא"ח על הבערה כרת וקרבן י"ל דס"ל כוותי' בחדא ופליג עלי' בחדא וכ"ש אם נאמר דס"ל כאיסי בן יהודה דא"ח על אחת מיתה וכרת וקרבן איכא וכמש"כ התוס' שבת ו' ע"ב ולפי"ז לא פליג שמואל אסתם מתניתין בכלל גדול דחייב קרבן על כל הל"ט מלאכות ואין ראי' דאין הלכה כשמואל אמנם מדברי כל הפוסקים משמע דלא נשתנה הבערה מכל הל"ט מלאכות בשום דבר:

**(וכן משמע מסתם מתניתין דמגילה ז' דאין בין שבת ליו"ט וע"ש בתוד"ה אין, דליכא מלאכה דאסורה בשבת ומותרת ביו"ט ולפ"ד התוס' ריש פסחים למ"ד ללאו יצאה הבערה אינו אסורה ביו"ט וא"ל דזה רק לר"י דהוי רק לאו אבל לא לשמואל דלפ"ד כ"ק זקיני המחבר זל"ה איתמעט רק ממיתה מ"מ מנ"ל דרע"ק ס"ל לחלק דלמא ס"ל ללאו ש שי אליבא דשמואל. המגיה

)** ה"ד וכל מקום שנאמר א"ח כלום או פטור מכלום אין מכין כלל, וכתב הכ"מ דנראה מדברי המחבר דמ"מ אסור לעשות לכתחילה אלא דאין מכין אותו מכות מרדות ויראה דאע"ג דהעובר על עבירה דרבנן נפסל עכ"פ מדרבנן אחר הכרזה בזה שאין עונשין כלל גם מדרבנן לא נפסל לעדות גם מדרבנן

ה"ה דברים המותרין לעשות בשבת ובשעת עשייתן אפשר שתעשה בגללן מלאכה ואפשר שלא תעשה אם לא נתכוון לאותו מלאכה הרי זה מותר, כיצד גורר אדם מטה וכסא וספסל בשבת בלבד שלא יתכוון לעשות חריץ בקרקע בשעת גרירתן, הנה זה פלוגתא דר"י ור"ש בכמה דוכתא בשבת וק"ל כר"ש דשרי ובלבד שלא יהא פסיק רישא והנה המג"א הביא בסי' שי"ד בשם התה"ד דבאיסור דרבנן גם פסיק רישא שרי אמנם המג"א הקשה עליו מכמה דוכתא והנה הטור בסי' שי"ו הביא בשם סה"ת דאסור לסתום הכיסוי שעל התיבה כשיש בו זבובים והטור חולק עליו דהא אינו מתכוון לצידה כמו שאמרו בכוורת דבורים דמותר לפרוס מחצלת ע"ג הכוורת ובלבד שלא יתכוון לצוד דאלמא כל שאינו מתכוון שרי והב"י הקשה ע"ז דהא בהדיא פריך בביצה דף ל"ו ותסברא והא אביי ורבא דאמרי תרוויהו מודה ר"ש בפ"ר ולא ימות ומשני שלא יעשנו כמין מצודה הא קמן דאם א"א שלא יצודו אסור גם לר"ש אמנם כתב הרב"י דאם יש להשיב ע"ד הסה"ת יש להשיב דשאני דבורים דבמינם ניצוד לכן אסור בפס"ר משא"כ בזבובים ובחי' המהרש"א והב"ח תמהו עליו דהא בהדיא אמרינן בביצה דף ל"ו דדבורים אין במינם ניצוד **(עיין שבת מ"ג: דפריך לר"י והא דשא"מ אסור ולשי' רש"י דבדרבנן גם ר"י מודה ע"ש בדף מ"א: תוד"ה מיחם קשה ומזה ראי' לדברי הב"י ולפ"ד מוז"ל לקמן י"ל ודו"ק. נה"מ)** אמנם לפע"ד למש"כ התוס' בפ' כירה דף מ"א ע"ב דאע"ג דפוטר בכריתות דף כ' ע"ב בחותה גחלים להתחמם והובערה מאלי' אע"ג דהוי פס"ר שא"א שלא יובערו מאלי' מ"מ