ישועות מלכו על הרמב"ם קיט

פי"ד ה"ג בכ"מ אינו כדאי לדחות גרסת רבינו ורש"י: דברים אלו מרפסין איגרא דהא משנה שלימה שנינו ברפ"ק דמנחות מנחת קנאות שנקמצה שלא לשמה פסולה וע"כ כמוש"כ רש"י במנחות דשאני מנחת קנאות דחטאת קרי' רחמנא א"כ אין התחלה לקו' הראב"ד דלהכי נקיט בעוד שלא ליקט הלבונה דלאחר שליקט ודאי פסול בה מחשבה דחטאת קרי' רחמנא, וצ"ע על הכ"מ שבעצמו הביא לעיל דברי רש"י דבמנחת קנאות פסיל בה מחשבה כמו בחטאת

שם ה"י חשב לאכול כחצי זית: דברי רבינו צל"ע דלכאורה נראה דנהי דבהוציא בלשון אכילה היינו בדבר שדרכו לאכול ואפי' בהמה או חי' אבל דבר שאין דרכו לאכול מה בכך שהוציא בלשון אכילה הא אפי'. חשב שיאכל הוא לא סגי אבל דברי רבינו קשין שהרי כתב שאין אכילה והקטרה מצטרף והיינו מפני שהם שתי פעולות וע"כ במחשב על חצי זית להקטיר בדבר שדרכו להקטיר, דאל"כ אפי' בכזית לא הוי פיגול וע"ז כתב דאם הוציאו בלשון אכילה מצטרף וצ"ע למה. [הרי הוי דבר שאין דרכו לאכול]

שם אם חשב על כזית: צ"ע אם חשב אחד על חצי זית בשעת זביחה וכהן אחר חשב בשעת הולכה או זריקה אי מחשבה דב' בנ"א מצטרפין

פט"ז ה"ט בכ"מ ורבינו לא פסק ול"נ דרבינו לטעמי' דפסק כרבא דאין הקטרה פחות מכזית וא"כ אין דרך הקטרה ודרך אכילה דאנן קיי"ל דא"צ כא"פ כמו"ש רבינו לעיל פי"ד ה"י

ה' עבודת יוהכ"פ פ"ה ה"ח קודם שיגמור כל המתנות צע"ט על רבינו שכתב כל המתנות דנראה דאם נשפך אחר מתנות שבפנים אע"פ שלא נתן מתנות שבהיכל מ"מ כיון שהפר כשר הי' הקטורת כשירה דהרי חפנה אחר שחיטת הפר ועיקר הקפידא הקדמת הקטורת [לשחיטת הפר] והרי נתאחרה. וצ"ע

הכ"ג לא הי' מזה: לכאורה נראה דהה"ד בשחיטת כל הקדשים דכתיב בי' פתח אוהל מועד וצריך שיהי' אוהל בתקרה דאין אהל בלא תקרה

שם הכ"ח ולא יקטיר צ"ע כיון דסד"א האיך רשאי לכתחילה לכנוס שמא פסול ועבר על ביאה יתרה של הכנסת דם

ה' מעילה פ"א ה"ו והגוזז: צ"ע התולש מנוצה של תורין ובנ"י של מוקדשין

שם הי"ג הקדיש אבר אחד: היינו אבר שהנשמה תלוי' בו אבל אבר שאין הנשמה תלוי' בו בזה שאר אבריו לא נאסרו מדאורייתא

פ"ג ה"א כיצד: דברי רבינו תמוהין דהרי בפיגול לד"ה אם עלה לא ירד ואפ"ה כתב דאין מעילה אלא מדרבנן, אמנם לפ"מ שנראה מדברי רש"י כריתות כ"ג הטעם דלא פקע קדושתו מטעם דאם עלה לא ירד זה ל"ש רק באיסורין לא [.] ודו"ק

שם ה"ד אסור להנות: מדאורייתא וכן הא דבהמות קדשים שמתו נהי דיצאו מידי מעילה אבל אסורין בהנאה מדאורייתא כמוש"כ בחי' ליו"ד

שם ה"ו אבל אם שחט: ק"ל הא אידך למיתה אזלי כמו לעיל פ"ד ה"ג מה' פסוהמ"ק

ה' קרבן פסח פ"א ה"ד עד סוף היום: לכאורה צ"ע לר"י דס"ל עד פלג המנחה

פ"ד ה"ו ואין אדם יוצא יד"ח: צ"ע דבש"ס מבואר דיוצא יד"ח

שם הי"א אינו אוכל: עי' לקמן פ"ג ה"א

פ"ה ה"ח הרי פסח שני רשות: דוקא בשגגה לא בהזידה

פ"ז ה"ח מטמאי מגע טומאות: עי' בפ"ה מה' ביאת המקדש וצע"ג

ה' שגגות פ"י הי"א אם רצה: מדברי רש"י שלהי כריתות נראה דוקא כשהעני בשעה שחיללו ומדברי רבינו לא נראה כן וע' בפיה"מ לרבינו

ה' מחוסרי כפרה פ"א ה"ה בתוך ימי מלאת של הוולד הזה: נ"ל ברור דע"כ לא פליגי רבינו והראב"ד אלא באם הביאה תוך מלאת על וולדות הראשונים שהי' הלידה הזאת אחר מלאת לכן ל"פ כלל ש"ס דילן והת"כ כמו שהבין הכ"מ דת"כ איירי כעין שמיירי הראב"ד, וגם דברי הלח"מ לא ישרו בעיני ודו"ק כי קצרתי

ה' טומאת מת פ"א ה"ב וקל וחומר: עי' לקמן פ"ד הט"ו מיהו רבינו לטעמי' אזיל דס"ל דטומאת גולל ודופק מד"ס אבל לדעת הר"א ע"כ דלאו ק"ו גמור הוא

שם ה"ו בכ"מ ומש"כ רבינו כאן הוא שהאבן מונחת: צע"ג דהרי רבינו בנושא הטומאה קאמר לא בנושא את הטהרה

פ"ב ה"א הנפל: עי' ירושלמי דנזיר פ' כ"ג דקאמר ר"י דהוי ס"ד דטומאת נפל מדבריהן וממה דנזיר מגלח על טומאת נפל מוכח דהוא מדאורייתא כיון דאמו טמאה לידה ומשמע מזה דנפל שאין אמו טמאה לידה כגון שנברא בירך אחת אינו מטמא באהל וגם בעצם כשעורה צ"ע אי מטמא מד"ת

פ"ב ה"י רובע: אבל בחצי קב דנזיר מגלח אפשר דמטמא באוהל

שם הט"ו בכ"מ כלים המאהילים על המת וגם מטמאים במשא

שם הט"ז וטומאתה מד"ס יראה דוקא באבמה"ח אבל מן המת לא גרע מעצם כשעורה

פ"נ ה"ב בכ"מ נתבאר במה שפי' במשנה דחסר וכו' אבל מטמא משום בשר וכו': צ"ע דמדברי רבינו לעיל פ"ד ה"ד משמע בחסר עצם כ"ש כל שיש בו בשר כזית מטמא ולא חילק בין כדי להעלות ארוכה דגם ביש כדי להעלות ארוכה כיון דאינו טמא משום אבר צריך שיהי' בו עצם כשעורה או כזית בשר ואפשר דלענין טמאו"י באהל [דוקא] אבל לטמא במגע משום בשר כל שיש להעלות ארוכה וצ"ע

ה' טומאת צרעת פי"א ה"א ומזה ז' פעמים על אחר ידו של מצורע: ובתוספתא דבדיעבד אם הזה על שאר הגוף יצא

שם ולמעט שער שבתוך החוטם: וריסי עיניו עי' בת"כ

שם במל"מ בד"ה ודע שדין זה וכו' לומר שס"ל כסברת התוס': במחכ"ת לא דק דבפי' משניות מבואר כרש"י, ולענין אכילה כו"ע ל"פ דאסור לשוחטה שהרי לא יוכל לשלחה ולא פליגי רש"י ותוס' אלא לענין הנאה, גם מש"כ ע"ד התוס' האיך יפרנסו האי דשלהי תמורה לא ידענא מה קושי', התוס' יפרשו היינו במתה המשולחת דלא נתקיים השליח ופשוט

ה' אבות הטומאה פ"ח ה"ה ספק אם מטמא את הידים: ונ"ל דלכתחילה אין לו ליגע דאין לעשות סד"ר לכתחילה אלא שאם נגע טהור והכי דייק לישנא דרבינו אבל בבשר פסח רשאי לכתחילה וסרה קו' המל"מ

פ"ט ה"א והי' טובלין בזלזול: עיין שבת י"ד