יד המלך (לנדא) - ד. לב

ובאמת דעת הרדב"ז נראה מוסכמת מצד הסברא דבגמרא מצינו שיעור וגבול לפסול אוהב ושונא ומשרתים אינם נכללים כלל בגדר וגבול זה ולא מצינו בשום מקום לפסול הבני בית לעדות והא דלא משכחי הש"ס עידי חזקה משרתי המחזיק משום דלדעת הרי"ף ורבינו דבחצר דקיימי לאגרא אף בגברא דלא עביד למיגר צריך להעלות לו שכר א"כ המשרתים גופא המה בעלי דברים וגם המה בעצמם נוגעים בעדות זו דאי לאו דיעידו לאוקמי הבית ברשות המחזיק אשר על פיו דרו ושרתו בהבית אזי לפי דברי המערער שהבית שייך לו הרי דרו בהבית הזה שלא ברשות בעליו האמיתים, ולא מהני מה שהמחזיק נתן להם רשות ולקח אותם למשרתים בהבית הזה כיון שגוף הבית אינו שלו ולא עדיף משוכר בית מראובן ונמצא של שמעון דמעלה שכר לשמעון וכמו כן הכא כיון דנמצא שהבית הוא של המערער כל הדרים בהבית מחויבים להעלות שכר להמערער ואף דהמשרתים בעצמם לא עבידי למיגר ושכר דירתם מוטל על אדוניהם מ"מ כיון דהבית קיימי לאגרא חייבים להעלות שכר ואף דבאמת יכולים המשרתים לחזור ולתבוע שכר דירתם מאת אדוניהם מפני שהוא הבטיח להם להספיק להם דירה. מ"מ המערער יכול לבקש שכר דירתו מכל אחד מהדיורין בפני עצמו שישלם לו כל אחד בעד מה שהיה דר בביתו שלא ברשותו וכמו שאמרו בפרק הגוזל דהגוזל פרה מחבירו ובא אחר ואכלה רצה גובה מזה רצה גובה מזה ואף לסברת הנ"י דמחלק בין בא מאליו ואכלו ובין נתנו לו הגזלן דאז אינו יכול לגבות מהשני רק מהגזלן בעצמו והכא דרו המשרתים בהבית מדעת המחזיק מ"מ כיון דקרקע אינה נגזלת והבית נשאר תמיד ברשות הבעלים אין שום נ"מ בזה הא דדיירי ביה ברשות המחזיק דבקרקע של אחריות לא שייך רשות ונתינה כלל ולפי טענת המערער שהבית הוא שלו הרי כל הדרים בהבית שלא מדעתו כולם בשוה גזלו דירת הבית ממנו וממילא יכול לתבוע מכולם בשוה שכר דירה והלכך שפיר אינן יכולין המשרתים להעיד דאף דהמשרתים יחזרו ויתבעו התשלומין שישלמו מהמחזיק מ"מ כיון דהמערער תובע אותם בתחלה ואליהם נאמר זילו הבו ליה אגר דירה הוי המה בעלי דברים הראשונים ונוגעין בעדותן חן הן הלכך אינם יכולין להעיד אבל בשארי עדות שאינו נוגע כלל להמשרתים יכולין המשרתים להעיד וכן הורתי אני כמה פעמים הלכה למעשה ודלא כהאורים ותומים וכל זה ניחא לפי דעת ורבינו אב' לפי דעת התוספת שהבאתי אין המשרתים נוגעים בעדות בשום אופן כלל דאף אם יקום הבית ברשות המערער ולמפרע דרו המשרתים וב"ב של המחזיק שלא מדעת המערער מ"מ כיון דהמשרתים בעצמם עכ"פ לא עבידי למיגר ושכר דירתם מוטל על אדוניהם אשר שרתו אותו ואף דהבית קיימי לאגרא והמערער יכול לתבוע את שכר דירתם מאת אדוניהם משום דהוא עביד למיגר מ"מ מהמשרתים אינו יכול לתבוע מאומה לדעת התוספת כיון דהמה בעצמם לא עבידי למיגר ואם כן אינם נוגעים כלל ואמאי לא יעידו המה אחזקה רצופה יומם ולילה אלא ודאי כדעת הרי"ף ורבינו וכמו שכתבתי:

הלכה י' באמצע ההלכה חושב לשלוח יד בפקדון אינו חייב באחריותו עד שישלח בו יד וממשלח בו יד נתחייב בו אעפ"י שלא חסר ממנו כלום אלא נטל הפקדון ממקום למקום ברשותו כדי לשלוח בו יד ה"ז חייב ששליחות יד אינו צריכה חסרון. ע"כ:

דין זה הוא ממשנה דסוף פרק המפקיד ל דף מ"ג וכתבו התוס' שם דלאו דוקא חישב אלא אפילו דיבר בפה מלא שרוצה לשלוח בו יד אינו מועיל לחייבו באחריותו דכמו דלבית שמאי דמחשבה מועלת בשליחות יד הכונה הוא דדיבור מועיל וכמו דיליף ליה מעל כל דבר פשע כמו כן לב"ה. דפליגי עליה דב"ש דמחשבה אינו מועלת בשליחות הוי ג"כ הכונה דדיבור אינו מועיל בשליחות יד.. והנה דעת רבינו בפירוש המשניות בכונת הבית שמאי נראה דלא כדעת התוס' דכתב שם וז"ל ומה שהם חולקין בסוף המשנה הוא בדיוק הקרא דב"ש אומרים על כל דבר פשע ואפילו במחשבה הרי לך דדעת רבינו בכונת דב"ש. דאף מחשבה מועלת בשליחות יד אמנם בכל זאת בדעת הב"ה גם רבינו סובר דלאו דוקא מחשבה רק אפילו דיבור לא מהני בשליחות יד דשליחות יד ממש בעינן וכמו שדרשו ב"ה דכתיב אם לא שלח ידו עד שישלח בו יד. ובפירוש אמרו שם במתניתן דהטה את החביות ונטל ממנה רביעית ונשברה החביות אינו חייב רק בדמי רביעית לבד. הרי לך דאפילו מתעסק גמור באם לא עשה בו קנין הגבהה אינו מתחייב בשליחות יד לב"ה ואף דרש"י פירש שם במשנה. דהא דהטה את ה מלתא באפי' נפשיה הוא ולא קאי אפלוגתא דב"ש וב"ה גם את החביות השני בבות אלה פלוגתא ב"ש וב"ה. והא דהטה את החביות לשתי משניות בכל זאת רבינו בפירוש המשנה גרס תיבת כיצד בהא דהטה את החביות וכתב בפירוש דאדב״ה קאי ופרושי קא מפרש לב"ה דאינו חייב בשום אופן בשליחות יד רק בקנין הגבהה דהיינו עד שישלח בו יד אבל בהטה לבד אינו חייב בשליחות יד ומכ"ש דאינו מתחייב בדיבור וכן הדעת מכרעת דהא לא עדיף חיוב אחריות דשליחות יד מחיוב אחריות של גזלן גמור ומשנה שלימה שנינו בגנב שור של חבירו דהיה מושכו ויוצא ומת חייב לשלם. היה מגררו ויוצא ומת פטור מלשלם הרי לך דאף באחריות דגנבה אינו מתחייב עד שיקנה בקנין המועיל ואיך יהיה שליחות יד בשל חבירו עדיף מגנבה גמורה שגנב משל חבירו ואין לחלק דהתם אין הגנבה ברשותו של הגנב אבל באם הגנבה כבר מונח ברשות הגנב אף במחשבה בעלמא שנתכוין לגונבה הוא מתחייב דהרי בפ"ק דמציעא ( דף י"א ) מייתי שם הגמרא ברייתא אין לי אלא ידו גגו חצירו וקרפיפו מניין ת"ל אם המצא תמצא מ"מ ופירש רש"י גגו חצירו כגון שנכנסה לרשותו ונעל בפניה. הרי לך בפירוש דעת רש"י דצריך הגנב לנעול חצירו בפניה אבל אם לא עשה מעשה בהא דנעל בפניה אף להגנבה הוא כבר ברשותו והגנב חישב לעכבה אצלו לא מחייב במחשבה גרידא שחישב עליה להחזיקו ברשותו בתורת גנבה משום דבמחשבה אינו נעשה גנב וגזלן להתחייב באחריות עד שיעשה מעשה ומכ"ש דלא נתחייב בשליחות יד במחשבה או בדיבור בני מעשה:

הן אמת דהא גופא צ"ע טובא דמפני מה במציאה קונה לו חצירו מדעתו במחשבה לחוד קנין גמור שיהיה שלו לגמרי ובפקדון וגנבה אין חצירו קונה לו במחשבתו אף להתחייב. באחריות לבד והלא מצד הסברא הוא להיפוך דקנין גמור שיהיה שלו אלים כחו טובא מן קנין קלוש להתחייב באחריות לכן מן הסברא מחויב להיות גם כח הקניה הקונה קנין גמור יותר מכח הקניה אשר הוא רק להתחייב באחריות ואין לחלק ולומר דמציאה אין לה רשות בעלים ובפקדון וגנבה יש עליהם רשות בעלים דהלא כיון דבפקדון וגנבה אין הקנין רק להתחייב באחריות א"כ לא איכפת לן רשות בעלים להקנין כלל דהא גם אחר הקנין של החיוב אחריות נשאר רשות בעלים עליה כמקדם ואין קניה זו מוציאו מרשות בעלים כלל ואדרבה דע"י הקנין נתחזק עוד יותר רשות בעלים שנתחייב זה בתשלומי אחריות והנראה לי להסביר בענין זה דהנה מצינו דזכין לאדם שלא בפניו אבל אין חבין לאדם אלא בפניו ואם אמנם דהחילוק שבין זכות לחוב הוא גלוי וברור דבזכות הנעשה שלא בפניו מסתמא ניחא ליה ובחוב לא ניחא ליה בכל זאת עדיין לא נדע דהלא הא דאין חבין לאדם שלא בפניו הוא אף בדברים דאין צריכין דעתו של אותו אדם כלל וכמו בתן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי דסבירא להו לחכמים דבגיטי נשים יכול הבעל לחזור בו ולפי שחוב הוא לאשה לצאת. מבעלה ואין חבין לאדם שלא בפניו לכן לא נגמר הגט עד בואו ליד האשה ואף דאם הבעל מוסר הגט לאשה בעצמה יוכל. למסור לה גם בע"כ וכיון דבגירושין אין צריך דעת האשה כלל למה לא יהיה ביד הבעל בשעת מסירת הגט להשליח לחוב לה שלא בפניה ולגמור הגט באותו רגע עפ"י רצונו של הבעל לבד דמה לי אם ניחא לה להאשה בכך או לא הלא אין אנו צריכין בזה דעתה כלל.. אלא ודאי דתוכן ושורש הענין זה הוא דכל עשיות שבעולם הן לזכות שני הצדדים והן לחוב אחד מהם הנעשים בין אדם לחבירו אף באותן ענינים אשר אין צריכים בהם דעת שניהם בכל זאת אינם נגמרים רק עכ"פ בכח ועשיות שניהם ועשיה ממש בעינן בזה ולא מהני מחשבה כלום וכלל גדול בידינו דדברים שבלב אינן דברים והא דזכין לאדם שלא בפניו היינו משום דבאותן ענינים. אשר המה זכות לאדם אין, אנו צריכין עשיתו ונגמר אף שלא בפניו ומשום דכיון דזכות הוא לו אין לך אומדנא גדולה מזו דמסתמא ניחא ליה ואף דאין זה הזוכה שלא בפניו עושה שום מעשה בגמר הזכיה בכל זאת בכגון זה מהני מחשבתו ורצונו של הזוכה בזה ומשום דבאומדנא דמוכח הוי מחשבה כמעשה וגם דברים שבלב באומדנא דמוכח הוי דברים וכעין זה הביא הר"ן בר"פ האומר גבי מעשה מוציא מידי מחשבה. ואין מחשבה מוציאה מידי מעשה דמחשבה המוכחת כעין מעשה הוא וכן הביא גם התוס' פרק האיש מקדש דף מ"ט ד"ה דברים ולכן בכל זכות הנעשה לאדם שפיר נגמר שלא בפניו ואף דאין הזוכה מסייע במעשה להגמר מאומה בכל זאת כיון דהוא אומדנא דמוכח דמסתמא ניחא ליה בזכות זה והוי כאלו ידענו בבירור דמרוצה