יד המלך (לנדא) - ד. לג

במחשבתו לומר זכות זה ומחשבה המוכחת של הזוכה הוי כאלו היה מסייע במעשה לכך אבל לחוב לאדם שלא בפניו אינו יכול אף באותן ענינים אשר בפניו של אדם הזה יש כח ויכולת ביד השני לחוב לו חוב זה בעל כרחו שלא מדעתו היינו משום דבפניו יש עכ"פ גם עשיתו וכחו של האדם עצמו אשר נוגע לו החוב הזה ואף דבעשיה וכח זה גופא הוא אנוס בדבר בכל זאת כיון דעפ"י חוקי התורה רשות לאונסו בדבר הזה אין האונס מגרע כח העשיה ולכן יש כח מן התורה ביד הבעל למסור הוא או שליחו גט להאשה בעצמה בעל כרחה שלא מדעתה משא"כ שלא בפניה אף שהחיוב עליה לקבל הגט שלא מרצונה בכל זאת אין שום עשיה אשר חב לאדם אחד יוכל לגמור בלעדו של האדם הזה אשר החוב נוגע אליו ואף באותן הדברים אשר גוף החוב יוכל להעשות לו לעצמו בע"כ ומשום דכשנעשה שלא בפניו הרי מחוסר עכ"פ, בגמר החוב הזה עשיתו וכחו של האדם הזה אשר היו חבין עליו ואין שום דבר הנוגע בין שני הצדדים בין אדם לחבירו יוכל להגמר בעשיתו וכחו של צד אחד וחילוק זה של הסברות דברים אלה הוא גם כאן דודאי גם חצירו של אדם לא היה קונה לו מבלעדי עשיתו וכחו של הקונה בעצמו רק דבמציאה וכדומה כל דבר שהוא זכות לאדם אמדינן לדעתו ומחשבתו דניחא ליה בקניות זכות זה ומחשבה כזו הוי כמעשה ולפיכך במציאה וכדומה קונה לו חצירו. אף בלי עשיות וסיועת בעל החצר מאומה משא"כ בקנין גנבה ושליחות יד בפקדון להתחייב באחריות דקנין זה חוב הוא אליו ואף דהגנב והנפקד מרוצים בכך מ"מ כיון דגוף הקנין בעצם הוא חוב להגנב ולהנפקד. אף דהמה נחלתו לרוע יצרם לשעה לשלוח ידם בדבר שאינו שלהם בכל זאת בטלה דעתם אצל כל אדם ועכ"פ אין דעתם ומחשבתם זאת מחשבה המוכחת דלהוי כמעשה וכיון דאין שום קנין נגמר בלי איזה עשיה של הקונה ומחשבתם ודעתם של הגנב והנפקד שנתרצו לקנות ג"כ אינו כמעשה ע"כ צריכין אנו מעשה מיוחדת בהקנין של החצר כמו נעל בפניה בגנבה. והגביה את החביות בשליחות יד:

ועפ"י הדברים האלה ארוח לן את אשר תמוה לי זה כמה שנים על מימרא דר' אליעזר דשני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הם ברשותו חמץ בפסח ובור ברשות ברבים והנה בור ברשות הרבים והנה בור ברשות הרבים שפיר הוצרך התורה לחייב הקורה על נזקיו דאל"ה לא היה שום סברא לחייבו דבכריה גופא אינו רק גורם לניזקין והבור בעצמו איננו שלו ואיננו ברשותו כלל והוכרח התורה לעשותו כאלו הוא ברשותו משא"כ בחמץ בפסח דהוא שלו וברשותו ומה בכך דהוא אסור בהנאה הלא גם באיסורי הנאה רשות בעלים עליהם וכמו דאנו רואין באתרוג של ערלה דאי לאו דאין בו היתר אכילה ודין ממון היה יוצא בו ידי חובת אתרוג ואף דבחובת אתרוג בעינן לכם וערלה אסור בהנאה אלא ודאי דגם באיסורי הנאה לכם קרינן ביה וכיון דקרינן ביה לכם הרי ממילא יש רשות בעלים על איסורי הנאה ומה חידושו דחמץ בפסח דעובר עליו על ב"י ולמה הוכרח התורה לעשותו כאלו הוא ברשותו הלא בלא"ה גם מצד הסברא מה לי אם קרינן לכם באתרוג דאיסורי הנאה להשלים חוק התורה דולקחתם לכם או דקרינן לך באיסור הנאה דחמץ בפסח להשלים חוק התורה דלא יראה לך אמנם לפי מה שהסברתי ניחא דודאי כל איסורי הנאה מצד עצמם הפקר המה. דהא יד הבעלים ויד כל אדם שוים בהם וכולם מוזהרים יחד שלא ליהנות מהם וכל ענין הפקר הוא דבר השוה לכל נפש ומה לי הפקר אשר יד כל אדם שוים בהיתר הנאתו או דכל אדם שוים באיסורו רק דגם בזה הדר דינא דאיסורי הנאה כמו הפקר. דכמו דרשותו של אדם זוכה לו בהפקר כמו כן הרשות הבעלים אשר החמץ מונח אצלם חוזר וזוכה להם החמץ ואף דגםם אחר הזכיה נשאר החמץ באיסורי הנאתו כמקדם. בכל זאת כיון דאם רוצים הבעלים לעבור על דבר תורה ולהנות מהחמץ אזי היכולה בידם ליהנות לכן ביכולת זו של השלמות רצונם גופא שייך בו זכיה ואף דבהשלמת הרצון זה יעברו על איסור תורה אין עבירת התורה מגרע כח הזכיה וענינו הרואות בלא הפריש פאה מן הקמה יפריש מן העומרים ומשום דכתיב תעזוב יתירה לומר לך דאי עביד לא מהני אבל אי לאו תעזוב יתירה היא דזוכה בהפאה ואין צריך ליתנו לעניים עוד הרי לנו דאף היכי דיש עבירת התורה בהזכיה עצמה אין העבירה מגרע כח הזכיה ומכ"ש בזכיה זו של חמץ דעבירת איסור הנאה שבו בעצם הוא השלמת הרצון אבל בזכיות היכולת של השלמת הרצון אין עדיין שום איסור דבכגון זה העבירת האיסור אשר עובר אח"כ מגרע כח הזכיה שזוכה לו רשותו קודם לכן. אמנם לענין זה מגרע העבירה של הנאות החמץ זכות הזה של החצר שזוכה החמץ לבעלים שזכיה זו הוא ממש כזכות חצר הגנב וחצר הנפקד שקונה הגנבה או הפקדון להגנב והנפקד דגם בזכיות הנאות חמץ בפסח מגיע חוב להבעלים דאם ישלימו רצונם ויהנו יהיו עוברים בעבירת איסור הנאה שבו ועכ"פ אין כאן מחשבה המוכחת דניחא. להו להבעלים בזכיה זו דאם לא ירצו לעבור על איסור להנות ממנו מה בצע להם אם יזכו בו ולכן כמו דבעינן מעשה וסיוע של הגנב. והנפקד בזכות הגנבה והפקדון גם בזכיות החמץ שזוכה רשות בעלים להבעלים היינו צריכים שהבעלים של החמץ יעשו איזה עשיה בזכות קניות רשותם ומבלעדי עשיותם של הבעלים שעושין בפסח לחזור. ולזכות בחמץ הנשאר ברשותם לא יהיו עוברים בב"י והרי בתורה סתמא נאמר לאו זה דלא יראה. ואין בידינו לבדות ולהוסיף שום תנאי על לאו של תורה אלא ודאי דבהא דגלי לן רחמנא בלאו זה דב"י שהבעלים עוברים עליו בלי שום עשיה וסיוע שלהם בזה גופא חידשה לנו התורה חק זה בחמץ דאף דהוא הפקר מצד איסור הנאה שבו וזכיות רשות בעלים אינו יכול להיות בלתי איזה עשיה של בעלים וכל זמן שלא עשאו הבעלים איזה עשיה לחזור ולקנות בחמץ שלהם נשאר החמץ הפקר מצד איסור הנאה שבו וזכיה מצד רשות שלהם ג"כ אין בו דבכגון זה אין הרשות לבד קונה בלי עשיות וסיוע מהבעלים בכל זאת עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו. לענין זה דהבעלים עוברים תמיד עליו בב"י:

ובדרכינו זה עולה לנכון מה שיש להעיר על פסקו של רבינו בפ"א מהלכות חמץ ומצה דפסק דאינו לוקה על לאו דבל יראה רק בקנה חמץ או החמיצו בתוך הפסח דיש בו מעשה:

והנה הא דכתב רבינו דבשני אופנים האלה לוקה זה הוא מסברא דנפשיה. כי כן מסתבר ליה לרבינו דבאופנים אלה דיש בהן מעשה בעבירת הלאו הוא לוקה אבל אכתי קשה דהא גופא מנא ליה לרבינו דלאו זה דבל יראה שייך כלל בשני אופנים אלה היכי דהבאות החמץ לרשותו היה בתוך הפסח הלא כל גוף עבירת הלאו הזה דבל יראה הוא חידוש לר' אליעזר דאינו ברשותו ועשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו לעבור עליו בבל יראה והבו דלא לוסיף עליה ואפשר דלא עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו רק לאותו חמץ אשר הוא ברשותו עוד מקודם פסח דחידש בו הכתוב דבבוא פסק לא פקעי רשותו מיניה אבל להביא בתוך הפסק חמץ לרשותו דזה הוא קנין חדש אפשר דבזה לא חידש לן הכתוב חידוש זה ואין ביד הקונה או המחמץ בתוך הפסח לקחת על עצמו בתוך הפסח חלות רשותו על החמץ הנקנה והנחמץ ולעמוס על עצמו בזה עבירת הלאו דבל יראה ובפרט דדין זה של קנה חמץ או החמיצו בתוך הפסח אינו מוזכר בגמרא וכיון דעכ"פ יש סברא לחלק טובא בין פקיעות רשות מכבר ובין חלות רשות מחדש א"כ מנין היה לו לרבינו כלל דבשתי אופנים אלה עוברים בבל יראה ולוקה על זה אבל לפי מה שהסברתי ניחא. דכל סברתו דר' אליעזר לא הוכרח הגמר' כלל לסבר' זו רק בחמץ סתם אשר ברשות בעלים עוד מקודם פסח ואין הבעלים עושים שום עשיה בזכייתו. בתוך ימי הפסח דבחמץ כזה אין רשותו של אדם קונה לחוב לו לעבור עליו בב"י ואי לאו דר' אליעזר דעשאו הכתוב. כאילו היה ברשותו לא היה עוברים עליו משא"כ בקנה חמץ או חמצו בתוך הפסח שהביא רבינו דבחמץ זה אין אנו צריכין להא דר' אליעזר כלל לעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו דאף אם לא עשאו הכתוב שיהיה ברשותו הרי הוא ממילא ברשותו מצד הזכיה שזכה בו רשותו. דבקנה או חמצו אין לך מעשה גדולה מזו והיכי דעושה מעשה בידים לזכות בו בודאי זוכה בו, אף לחוב לעצמו. לעבור עליו והרואה בעינים פקוחות יבין וישכיל דלא מצינו הובא בשום מקום בש"ס הא דר' אליעזר בחמץ דעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו זולת בפ"ק דפסחים [דף ה'] לבד וטעם הענין הוא דהיכי דבעלה החמץ רוצה ועושה איזה מעשה כל דהו. לזכות בהחמץ ודאי אין אנ' צריכין להא לר' אליעזר. דבלא"ה זוכה בו לעבור עליו כמו דזוכה כל שאר דברים מן ההפקר רק התם בפ"ק דפסחים מייתי הגמר' אהא דפריך הגמר' וכי משכחת ליה ליבטליה ומשני דלמא משכחי בתר זמן איסורו ולאו ברשותיה קיימי דלבטליה וכדר' אליעזר דאמר ר"א שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הם ברשותו חמץ בפסח ובור ברה"ר והתם לבדו שם מקומה של מימרא זו דהגמר' קאמר שם משמיה דרב יהודא אמר רב שהבודק צריך שיבטל משום דשמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עליה וע"ז פריך וכי משכחת ליה לבטליה. ומשני דדלמ' משכחת ליה. לבתר זמן איסוריה וכדר' אליעזר ועל כרחך כונת הגמר' בחשש זה הוא דדלמ' יהיה הגלוסקא נחמד למראה וברגע הראשונה אשר ימצאנה יתן דעתו עליה בבלי דעת כלל ברגע זו מאיסור דב"י אשר בתוך הפסח דאם נאמר דבפשע וזדון יתן דעתו על הגלוסקא ולא ישגיח