יד המלך (לנדא) - ד. לא

רק על החמץ בעין, והחמץ בעין אינו שוה מאומה ולפיכך שפיר איבעי ליה לרבא דאם הכהנים יורשים הם חזי אינם יורשים רק קלות חוב של שעת הודאה ובשעת הודאה אין מקום לחלות השבת ממון כלל דהא הוא מודה ואומר הש"ל וממילא גם להכהנים יכול לומר הש"ל אבל אי מקבלי מתנות הם חק התורה כך הוא דצריך אגזלן למיהב להו להכהנים מידי ואם הוא אומר הש"ל הרי לא יהיב לא ולא מידי ושפיר פסק רבינו דמקבלי מתנות הם ומשום כך אין ביד הגזלן לומר הש"ל וחייב ליתן להם ממון גמור:

אמנם תמכתי יסודתי בעיקר חידוש סברא זו בשתי הלכות האלה דכל זה דאמרינן באיסורי הנאה הש"ל אינו אלא הצלה דמצי למימר הכי אבל כל כמה דלא אמר הכי ממון גמור חייב לו דהא חזינן בגזל חמץ ובא אחד ושרפו לאחר המועד דבאנו למחלוקת ר' שמעון ורבנן אם דבר הג"ל כממון דמי או לאו כממון דמי ואנכי לא ידעתי מה בין גזל חמץ לגזלת חפץ אחר ששוה ממון בכל זמן דאם בא אחד ושרפו לגזלה כזו. דודאי לית מאן דפליג דדמי מעליא בעי לשלומי להגזלן. ואף דעיקר התשלומין האלה להגזלן המה דהא אף אם מחל הנגזל להשורף שלא להשתלם ממנו יכול הנגזל לחזור ולתבוע מהגזלן וכדין הגוזל ובא אחר ואכלו דרצה מזה גובה ורצה מזה גובה וכיון דהנגזל יכול למיהדר על הגזלן שוב יכול הגזלן לתבוע ההיזק מהשורף ואיזה מקום יש לחיוב תשלומין להמלן והלא כל חפצים הנגזלים. כל זמן שהמה גזולים ת"י הגזלן אינם שוים להגזלן מאומה דאסור להשתמש בהם וכל זמן שלא קנאם באחת מהקניות שהגזלן קונה בהם לגבי דידיה אינם ממון גמור דהא לאו שלו הם ואינו קונה רק להתחייב באחריותה היינו לכי מיגנב יהיה חייב ואין להגזלן בהם רק גרם ממון דהיינו דכל זמן שהגזלה הוא בעינא תחת ידו מצילתו מחיוב תשלומין אשר עליו משעת הגזלה לשלם בעדה כאשר תאבד, וכאשר איננה בעין תחת ידו להשיבו לבעליו אזי בא לו להגזלן ע"י אבדתה גרם הפסד ממון אשר מחויב לשלם להנגזל ומה לי גבי חפץ שאינו שלו אם החפץ הגזול הוא מותר בהנאה או אסור בהנאה. הרי בכל ענין אין לו להגזלן שום עסק כלל עם החפץ ובכל אופן בין אם הגזלה היא חפץ המותר בהנאה או אסור בהנאה הרי אין ביד הגזלן ליהנות ממנו בלתי רשות בעליו הנגזל זולת הנאה. דזה נהנה וזה לא חסר ואין להבעלים קפידא בכך ולגבי הנאה כזו כל בני אדם שוים הם ואין להגזלן שום יתרון משאר בני אדם רק דלשאר בני אדם אף גורם לממון אינו ולהגזלן הוי גורם לממון דאם יאבד הגזלה יגרום להגזלן חיוב תשלומין ואם דבר הג"ל לאו כממון דמי למה בסתם גזלה המותרת בהנאה חייב השורף לשלם להגזלן ובגזלה האסורה בהנאה פטור השורף לשלם הלא חיוב האחריות שנתחייב לשלם כשיאבד הגזלה הוא בגזלה האסורה בהנאה כמו בגזלה המותרת בהנאה ולמה לא באנו למחלוקת ר"ש ורבנן כמו כן בכל גזלת שאר חפצים שבא אחר ושרפן ביד הגזלן ואין לחלק דבשרפת כל גזל דעלמא כיון שהוא בר דמים שוה לכל נפש על כן הוא ממון גמור גם לגבי השורף משא"כ בשרפת גזל אשר הוא איסור הנאה בשעת שרפה דבעצם אינו בר דמים כלל ולכל העולם אינו שוה מאומה זולת להגזלן לבד להחזירו להנגזל לכן לא הוי רק גורם לממון דא"כ גם בכפר באיסור הנאה ונשבע עליהם איך פשיט ליה לרבה דחייב קרבן שבועה מהא דשורי גנבת והוא אומר דש"ח הוא עליו דחייב קרבן שבועה משום דפטר עצמו לכי מיגנב וכמו כן בכפר באיסורי הנאה ונשבע אף דאינו בר דמים חייב קרבן שבועה משום דיצטרך לשלם לנו מגנב והלא חילוק זה אשר בין גזל סתם לגזילת איסור הנאה שייך גם התם דבשורי גנבת השור גופא הוא בר דמים בעצם ושוה ממון לכל העולם ולכי מיגנב רצה לכפור לו ממון גמורים ולכן חייב קרבן שבועה משא"כ בכפר באיסורי הנאה אף אי מיגנב לא כפר ליה ממון גמור השוה לכל נפש דלהעולם כולו אינו שוה מאומה זולת להגזלן לבד להחזירו להנגזל ובכפירה כזו אף קרבן שבועה לא יחייב אלא ודאי דלא מסתבר כלל חילוק זה. להגמרא ואנו אין לנו רק אם שוה ממון להגזלן אף שלכל העולם אינו שוה מאומה בכל זאת לגבי הגזלן אשר כפר בו ממון גמור הוא להתחייב עליו קרבן שבועה ואף למ"ד דדבר הג"ל לאו כממון דמי וכמו שביארתי ולמה לא נאמר כן גם לענין תשלומי השורף ולאו כל שכן הוא דכיון דכבר שרפו והגזלן נתחייב לשלם עבורו דממון גמור הוא לגבי הגזלן ואף למ״ד דבר הג"ל לאו כממון דמי יתחייב השורף לשלם להגזלן וכמו בשורף כל החפצים הגזולים ת"י הגזלן דכל זכותו של הגזלן בשאר חפצים הוא ג"כ רק שיכול להחזירו לבעליו ואם אינו מחזירו מחויב לשלם ממון עבורו וזה היכולת יש לו גם בדבר האסור בהנאה כמו בחפץ המותר בהנאה שכל זמן שהוא בעין יכול להחזירו לבעליו ואם בא זה ושרפו ממונא בעי שלומי עבורו ואין לומר דבחפץ המותר בהנאה לכי משלם הגזלן בעד החפץ הנשרף להנגזל נעשה למפרע החפץ של הגזלן וממילא מחויב לשלם השורף להגזלן דמיו משא"כ בגזלה האסור בהנאה דאף דהחפץ נעשה של הגזלן לכי משלם להנגזל בעבורו מ"מ השורף פטור מלשלם להגזלן בעד החפץ דהא החפץ גופא אין לו דמים כלל. זה אינו דהא חיוב תשלומין של הגזלן אינם באים רק לאחר השרפה ואז אין עוד החפץ בעין. ואין לומר דנעשה החפץ למפרע של הגזלן ולמפרע היה בעין זה אינו דהלא כל קנינו של הגזלן אינו רק לאחר השרפה ואז כשאין החפץ בעין אינו נתפס בשום כח קנין כלל והרי בשילם ולא רצה לשבע הוכרח הגמרא לחדש דנעשה כאומר לו לכשתגנב ותשלימני פרתי קנויה לך מעכשיו אבל אי לאו הכי לא היה המפקיד קונה את שאינו ברשותו ומכ"ש הכא בגזלה שנשרפה ואין הגזלה בעולם כלל ובגזלה לא שייך סברא זו דנעשה כאומר לו והלכך אף בחפץ המותר בהנאה אין בידינו לומר דהתשלומין של השורף אשר משלם להגזלן הוא בעד גוף החפץ הנשרף דגוף החפץ מעולם לא היה ולא יהיה להגזלן אבל לפום סברתי שחידשתי מוסבר הענין לנכון דבכל גזלת חפצים המותרים בהנאה דחזרתן המה השבה מצד עצמם ואם בא אחר ושרפו ומחויב הגזלן לשלם תמורת החפץ הזה אזי התשלומין באים על אותו זמן שנשרף. דאף אם היה גזלו הגזלן אז ברגע שרפתו היה ג"כ חייב לשלם והלכך התשלומין האלה לאו גרמא הוא רק ממון גמור משא"כ בשרפת גזלת חמץ שעבר עליו הפסח ובא אחר ושרפו והגזלן מחויב לשלם להנגזל אין התשלומין האלה על שעת השרפה דהא בשעת השרפה לא היה החמץ שוה מאומה. והרי אם היה גזלו לחמץ זה אחר הפסח ושרפו היה פטור מכלום הלכך אין התשלומין מחמת השרפה רק מחמת אין בידו לקיים בענין אחר מצות השבה ואם היה החמץ בעין והיה משיבו אף דלא היתה השבה זו מצד עצמה כלום. דהא אינו משיב לו שוה שיוי דמים כלל רק דאם היה החמץ בעין היה יכול למפטר נפשיה מהחיוב אשר מוטל עליו משעת גזלה וכמאמר הכתוב והשיב את הגזלה אשר גזל ואם היה החמץ בעין היה יכול ליתן עצה בנפשו להציל א"ע מחוב זה ועכשיו כשנשרף ממילא נשאר עליו חוב התשלומין אשר מוטל עליו מכבר קודם השרפה תיכף משעת הגזלה ותשלומין חוב זה אינו בא עליו בשעת שרפה כלל רק דע"י השרפה של החמץ ניטל ממנו עלת ההצלה ונגרם לו חיוב תשלומין של החוב אשר היה מוטל עליו מכבר לכן אין תשלומין האלה הבאים ע"י שרפת החמץ. רק גרם דע"י ששרפו להחמץ נגרם לו דאין בידו לומר לו הש"ל. ועי"ז לא יוכל לסלק מעליו חוב הראשון של שעת הגזלה ולפיכך שפיר באנו בו למחלוקת ר"ש ורבנן אי דבר הג"ל כממון דמי או לאו כממון דמי וכל זה ניחא לענין אם בא אחר ושרפו דאנו דנין על החמץ שעל שעת שריפתו ואז לא שרף ממון גמור רק גרם ממון משא"כ בכפר בו הגזלן ואינו משיבו הסברא נותנת להיפך כיון דבגוף החמץ כפר ואינו מחזירו וממילא חל עליו אז בשעת הכפירה חיוב התשלומין רק שהב"ד לא היו יודעים מחיוב הזה מחמת שהגזלן כפר בכל והחיוב תשלומין אלה אשר נתחייב בהם שנית מחמת הכפירה ממון גמור הוא אשר נתחייב בהם מחמת כפירתו ואין לחיוב תשלומין האלה שום ענין כלל עם דבר הגורם לממון ולכן נכון הדבר דבכל בעי זו דרבא בכפר עליו ונשבע לא זכר ולא פקד הגמרא מן דבר הגורם לממון מאומה:

הלכה ט' הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אם אותו חצר אינו עשויה לשכר אינו צריך להעלות לו שכר כו' ואם החצר עשויה לשכר אף שאין דרך זה לשכור צריך להעלות לו שכר שהרי חסרו ממון ע"כ:

הנה כדעת זו של רבינו הוא ג"כ דעת הרי"ף בהלכותיו ותוספת חולקים על זה וסוברים דבגברא דלא עביד למיגר אף דהחצר קיימי לאגרא אינו צריך להעלות לו שכר ובגמרא שם לא מצינו אופן זה מבואר. ונראה לי להביא ראיה לדעת הרי"ף ורבינו מהא דריש פרק חזקת הבתים דפריך הגמרא והא בתים דביממא ידעי ובלילה לא ידעי ומסיק דמשכחת עידי חזקה שהעידו דהמה אגרונהו מיני' ודיירי ביה תלת שנין ביממא ובלילא וע"ז דחה הש"ס הני נוגעין בעדותן הן דאי לאו דיעידו אמרו להו זילו הבו ליה אגרא ביתי' להאי. ולמה לא אשכחי הגמרא עידי חזקה הבני בית ומשרתיו אשר שרתו בבית המחזיק כל השלשה שני חזקה וידעי ביה ביממא ובלילא ובעל האורים ותומים רוצה להוכיח מזה דבני בית ומשרתים פסולים להעיד בדבר הנוגע לבעל הבית ודלא כהרדב"ז דמכשיר משרתים להעיד.