יד המלך (לנדא) - ד. קסז

במזיד אם צריך שהי' וקיימי בתיקו ולפ"ז ע"כ בעיא דרב ביבי לענין מלקות לא היתה רק על טומאה בשוגג דהא על טומאה במזיד אין מקום להאיבעיא כלל דהא לא ידענו אם בטומאה במזיד צריך שהי' כלל ועל טומאה בשוגג שפיר הקשו התוספת דאיך משכחת עיקר האיבעיא כלל לענין מלקות הלא השהי' אין בה מעשה והטומאה שיש בה מעשה היתה בשוגג והוכרחו לתרץ כמו שתירצו. מה שאין כן רבינו דהביא הענינים לפסק הלכה שפיר הביא דבהפסק הליכה אינו לוקה. אבל בשהיה רצופה בלי הליכה בנתים לוקה והיינו בטימא במזיד ולוקה ממ"נ דאם במזיד אין צריך שהי' הרי מבלעדי השהי' חייב מלקות על הטומאה לבדה ואם גם במזיד צריך שהי' ג"כ חייב מלקות דהרי שהה ואף דאין בהשהי' מעשה בכל זאת הטומאה שטימא את עצמו במזיד חשיב מעשה להשהי' אמנם עכ"פ אנו רואין דהטומאה חשיב מעשה להשהי' ללקות עלי' והרי הדברים קל וחומר דבשהה בפנים אם נאמר דגם במזיד צריך שהיה הרי בשעת הטומאה אין עדיין חלות חיוב המלקות כלל ובכל זאת אמרינן דאם שהה, אח"כ נחשב המעשה של הטומאה לצרפה אל השהי' שהיתה, אח"כ להיות לוקין עלי' ומכ״ש הכא בהלך למצרים וחישב בדעתו לקבוע דירתו שמה דאם נצרף המחשבה של קביעות דירה למעשה ההליכה. אזי בא חלות חיוב המלקות על צירוף שניהם בב"א והמעשה עם המחשבה באים כאחד מהיכא תיתי לא לצרף ההליכה להיות מעשה והמחשבה של הקביעות ללקות עלי' וכמו שכתבתי:

הלכה י"א אמרו חכמים כל השוכן בא"י עונותיו מחולין שנאמר ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון אפילו הלך בה ארבע אמות זוכה לחיי עוה"ב וכן הקבור בה נתכפר לו וכאלו המקום שהוא בו מזבח כפרה שנאמר וכיפר אדמתו עמו ואינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו לאחר מיתה ע"כ:

זה הוא מפרק בתרא דכתובות (דף קי"א) שני מימרות בגמרא מימרא ראשונה הוא מימרא דר' אלעזר דכל הדר בא"י שרוי בלא חטא שנאמר ובל יאמר כו' ורבא פליג עליה וקאמר דאנן בסובלי חלאים מתנינן לה לקרא זה ומימרא שניה הוא מימרא דר' יוחנן דכל הקבור בא"י כאלו קבור תחת המזבח. והביא הלימודים האלה של מזבח אדמה וקרא דוכפר אדמתו אבל הא דהקבור בא"י דנתכפר לו עונותיו לא נאמר בגמרא כלל רק כאלו קבור תחת המזבח ועל כרחינו אנו מוכרחים לומר דרבינו מפרש כונת ר' יוחנן בהא דקאמר כאילו קבור תחת המזבח. דהיינו דכמו דהמזבח מכפר כמו כן הקבורה באדמת קודש מכפרת ועיין ברש"י בפרק ואלו מגלחין (דף כ"ה) בעובדא דר' הונא כי אסקוהו להתם כתב רש"י וז"ל אסקוהו לא"י לקוברו שכל הנקבר שם נקבר בלא חטא שנאמר העם היושב בה נשוא עון כדאיתא בכתובות (דף קי"א) ע"כ. ודברי רש"י תמוהים ומופלאים דהא דכתב דנקבר בלא חטא הוא כדעת רבינו אבל רש"י ז"ל הביא כתוב אחר מה שלא הובא כלל בגמרא על קבורה בא"י וכתוב זה דנשוא עון הובא במימרא דר' אלעזר על הדר בא"י ושם נאמר באמת דשרוי בלא חטא אבל לא על קבורה בא"י רק על הדר בא"י ורבא פליג על ר' אלעזר גם בדר בא"י וסובר דכתוב זה לא קאי כלל על מעלת א"י רק על סובלי חלאים ומעלת קבורת א"י הובא שם בכתובות מקראי אחרינא ממזבח אדמה ומוכפר אדמתו עמו. ובכתובים האלה לא נאמר בגמרא כלל דנקבר בלא חטא רק דכל הקבור בא"י כאלו קבור תחת המזבח ואף לפי מה שמפרש רבינו כונת הגמרא דהקבורה בא"י מכפרת כמו המזבח בכל זה לשון רש"י ז״ל אינו עולה בזה לנכון דלא שייך בזה לומר דנקבר בלא חטא דמשמע דחטאיו נתכפרו קודם הקבורה ובאמת הקבורה עצמה באדמת א"י הוא מכפרת והכפרה באה אחר הקבורה ואין דרכו של רש"י כלל לשנות מימרא דגמרא ולהביא דבר שלא נאמר כלל. ובפרט דהמימרא וגם הכתוב שהביא רש"י המה מעורבבים ושנוים שלא כענין המימרות המובאים בגמרא. ולדעתי איזה תלמיד הביא טעות זה בהעתקת דברי רש"י ז"ל אח"ז מצאתי דגם הרב מהראנ"ח בדרשותיו התעורר על דברי רש"י בזה ודחק לישבה בדוחק עצום:

פרק ששי הלכה ט' כל אילן סרק מותר לקוץ אותו ואפילו א"ע לו וכן אילן מאכל שהזקין ואינו עושה אלא דבר מיעוט שאינה ראויה לטרוח בו מותר לקוץ אותו ע"כ:

וכתב ע"ז מרן הכ"מ דהוא בריית' בפרק החובל ודרש ליה מקרא רק עץ אשר תדע זה אילן מאכל שהזקין כי לא עץ מאכל הוא זה אילן סרק כלומר דדריש מיתורא. דהו"ל למיכתב רק עץ אשר לא עץ מאכל הוא ע"כ ויש להביא ראי' מזה לדעת רבינו דכל ספיקא דאוריית' מן התורה לקולא. ולדעת זו אינו אסור לקוץ רק עץ אשר ידע בו בודאי כי עץ מאכל הוא אבל אם הוא מסופק בכך אם הוא עץ מאכל או לא מותר מדאוריית' לקוץ אותו ולפיכך תיבת אשר תדע האמור בקרא הוא מיותר ושפיר דרשינן קרא דאשר תדע על עץ עושה פרי שהזקין דעץ כזה דהוחזק בו איסור הקציצה אי אתה רשאי לקצצו עד אשר תדע בבירור שהזקין כל כך עד שאינו עושה פירות כדי לטרוח בו אבל לשיטת הרשב"א ודעימיה דספיקא דאוריית' מן התורה לחומרא היכי דריש בגמר' קרא דאשר תדע על עץ עושה פרי שהזקין הא כפשוטו דקרא גם בסתם עץ צריכים אנו לגופו דבכל עץ אין בו היתר קצינה רק דוקא כאשר תדע בבירור כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית וכרת אבל אם יש בו איזה ספק אם הוא עץ מאכל או לא ספיקו לחומרא ואסור לקוצצו ואף דרוב אילנות המה אילני סרק בכל זאת המיעוט הוא קבוע וכמחנה על מחצה הוא והוי ספיקא דאוריית' וכן ראיתי לחכם אחל שהעיר בזה ורצה להוכיח להיפוך מזה דמדקפיד קרא לדעת בבירור כי לא עץ מאכל הוא מוכח מזה דספיקא קא דאוריית' מ"ה לחומר' ודלא כדעת רבינו וגם הביא שם דברי רש"י דפרק החובל ועלה בדעתו דקרא דאשר תדע בא להוציא סתם עץ אשר הוא ספק אם הוא עץ מאכל או לא. ונעלם ממנו דרשת הגמר' שם במקומו דקרא אשר תדע לא קאי כלל על סתם אינן רק על אילן עושה פרי שהזקין ולא די דאין מקרא זה קושיא על רבינו אלא דלפי דרשת הגמר' יש מזה הוכחה עצומה לדעת רבינו דספיקא דאוריית' מ"ה לקולא. ועל סתם אילן אשר בו ספק אם הוא עץ מאכל לא מצי קאי קרא כלל ולפיכך שפיר דרש הגמר' קרא דאשר תדע על אילן מאכל שהזקין דדוקא אם ידע בבירור דאינו עושה פירות בכדי טרחתו מותר לקצצו. אבל אם אינו יודע זאת בבירור אסור מספק לקוצצו. דאקמוהו אחזקתו דעושה פרי כימי קדם:

פרק שביעי הלכה ט"ו מי האיש הירא ורך לבב כמשמעו שאין בלבו כח לעמוד בקשרי המלחמה ע"כ:

זה הוא כר' עקיבא במתניתן פרק משוח מלחמה (דף מ"ד) ור' יוסי הגלילי פליג עליה שם וסובר דהירא ורך הלבב זהו הירא מעבירות שבידו וכונת פלוגתתם הוא דלר' עקיבא אין מניחין לו לחזור עד שיבורר בעיני המשיח מלחמה דנימס לבבו ואין בו כח לעמוד בקשר המלחמה אבל מבלעדי חולשת לבבו הנטוע לו בטבעו אם יש לו פחדים אחרים מחמת עבירות שבידו אינו חוזר ור' יוסי הגלילי סובר. דאף אם אנו רואין דלבו אמיץ וחזק כאחד הגבורים רק דירא מחמת עבירות שבידו אנו מניחין אותו לחזור אמנם גם לר' יוסי הגלילי צריך החוזר להביא עדים שידעו בו בחטאו וכמו כן לר' עקיבא אינו חוזר, רק באם אנו רואין וברור לנו שאין בו כח לעמוד בקשרי המלחמה וכמו בהרתיע מקול קרנות והגפת תריסין ומים שותתין על ברכיו מצחצוח חרבות דכל זה יכול להתברר אם באמת נטוע הפחד הזה בלבו ואמרו בגמר' שם דר"י הגלילי לא פליג עליה דר' עקיבא רק הוסיף על דבריו וסובר דגם מחמת פחד עבירות חוזר אבל בפחד מלחמה עצמה גם ר"י הגלילי מודה דחוזר דכיון דהפחד והמורך. אשר בלבבו נראה ונרגש לעין כל אחיו אנשי צבא המלחמה הרי אין מקרא יוצא מידי פשוטו דאמר הכתוב ולא ימס לבב אחיו כלבבו אמנם הדבר ברור דבין לר"ע ובין לר"י הגלילי צריך להתברר סיבה הנכונה אשר מחמתה הולך ושב לביתו ואמרו בירושלמי סוטה שם וזה לשונו וכלהון צריכין להביא ראי' לדבריהם חוץ מזה שעדיו עמו ואתיא כמ"ד שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה וחרב שלופה ברם כמ"ד שהוא מתירא מעבירות שבידו עוד הוא צריך להביא ראי' לפיכך תלה לו התורה את כל אלה שיחזור בגללן. דלא לפרסם את החטאים ע"כ הרי נאמר בפירוש דכל החוזרין מעורכי המלחמה צריך להתברר אמיתות סיבות חזרתן אבל רבינו סתם הדין ולא הזכיר מהבירור הזה מאומה והנה בפחד המלחמה עצמה לא הי' צריך רבינו לפרש זאת דהוא פסק כר' עקיבא ונכלל זה בלשון כל שאינו יכול לעמוד דפשטת כונת הלשון הוא דיהיה עינינו רואות במניעות יכלתו אמנם בשארי דברים שהביא רבינו שחוזר עליהם מעורכי המלחמה וכמו אשה