יד המלך (לנדא) - ד. קסו

לעבור על הלאו כלל בכל זאת אם אין הלאו על עצם המעשה אין מעשה כזו נחשב מעשה לעבירת הלאו ואם אין מעשה בגוף העבירה אין לוקין עליו הנה אנו אין בידינו סברא זו מפורש בשום מקום בגמרא אמנם הסברא מצד עצמה היא ישרה ונכונה דאם אין מעשה בגוף העבירה מה לי אם יש מעשה בתחלתו הלא בהמעשה אין לאו ובהלאו אין בו מעשה הן אמת דמצינו בפסקי תוספת בגמרא דזבחים ך דף צ"ו] שהביאו סברא זו בשם תירוץ התוספת על מה שהקשו דהיכי דחי עשה דאכילת פסח הל"ת של ועצם לא תשברו בו ומותר לשבור עצם מקרבן פסח כדי לאכול מוחו הא בעידנא דמיעקר לאו לא מקיים העשה ותירצו כיון דאי אפשר לקיים העשה דאכילת מוח זה בלתי אם ישבור העצם הוי מעשה השבירה כמו מעשה דקיום עשה עצמה ושפיר הוא בעידנא הרי מצינו כי כן מסתבר להתוספת גבי קיום עשה דהמעשה אשר קודם קיומה אף דבגוף המעשה אין עדיין שום לתא דקיום עשה כלל בכל זאת כיון דאין העשה יוכל להתקיים בלתי מעשה זו גם המעשה לקיום העשה יחשב וסברת פסקי תוספת זו נוכל להסביר גם גבי עבירת לאו אשר בלתי אפשר לעבור עליו מבלעדי המעשה אשר בהתחלתו אף דבגוף המעשה לא עבר עדיין על הלאו כלל בכל זאת כיון דאי אפשר עבירת הלאו מבלעדי המעשה גם המעשה לעבירה יחשב.. אמנם יש לחלק בסברא בענין זה. בין עבירת הלאו לקיום העשה דעבירת לאו אין ביד הב"ד לחדש עונש מלקות של תורה בלתי על לאו האמור בתורה וכיון דאינן קיימינן כר' יוחנן דאין מלקות בעבירת לאו רק היכי שיש מעשה בהעבירה ואם אין מעשה בגוף הלאו מה מהני שהוכרח לעשות מעשה קודם עבירת הלאו הלא על מעשה זו שלא נאמרה אזהרתה בתורה אין ביד הב"ד ללקותו גם בפ"א הלכות חגיגה הלכה א' פסק ג"כ רבינו סברא זו לדינא גבי מי שבא לעזרה ביום ראשון ולא הביא עולה לא די שלא עשה מ"ע אלא עבר על מצות ל"ת שנאמר ולא יראו פני ריקם. ואינו לוקה על לאו זה שהרי לא עשה מעשה. וגם שם שתקו כל נושאי כליו. גם הראב"ד לא התעורר על רבינו מאומה ונראין הדברים דכולם הודו לו על ככה. והנה אף דשני הפסקים האלה דפסק רבינו כאן בחזר למצרים להשתקע ובהלכות חגיגה בראיות פנים בעזרה דבשניהם אינו לוקה ושתי אלה מטעם אחד המה וסברא אחת היה לו לרבינו בהם. בכל זה חילוק עצום ורב יש ביניהם לדינא דהתם בראיות פנים ריקם בעזרה לא יצויר בלאו זה. דלא יראה פני ריקם שום חיוב מנקות בשום צד דאף אם עלה לירושלים על דעת לראות פניו ריקם מ"מ אין בידינו בשום אופן לחייבו מלקות על מעשה העליה דהא אין בהעליה שום לתא דעבירה כלל ואין מקום לשום אזהרה על העליה כלל ואדרבה חוב גמור ומ"ע הוא על כל ישראל לעלות לרגל שלש פעמים בשנה ואין העבירה רק בשלילה דהיינו במניעות ההבאה עולתו עמו בראות פניו בעזרה. וכל ענין שלילה בתכונתו לא יצויר בו מעשה בשום אופן כלל. ולפיכך שפיר סתם רבינו התם דאין לוקין על לאו זה משא"כ הכא בלאוין אלה דלא תוסיפון לראותם עוד ולא תוסיפון לשוב בדרך זה עוד ולא תוסיף לראותו דגוף כל אזהרות האלה רק על ההליכה הם ואף דאם הולך בדרך הזה לפרקמטיא או לסחורה אין זה בכלל הלאו ואין בהליכה זו איסור וממילא גם אם ניחם בדעתו וחישב אח"כ להשתקע אין במחשבה והעיכוב שמה מעשה ואין לוקין על דירת שיקוע באופן זה. בכל זאת עכ"פ אם ראשית ההליכה היה על דעת להשתקע הרי היה גוף ההליכה נגד כונת הלאוין האמורים בזה בהתורה דהתורה אמרה לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד והוא הולך ושב ובהליכה זו אשר הוא הולך ועושה נגד אזהרת התורה אין לך מעשה גדולה מזו וא"כ דברי רבינו תמוהים הם דאיך סתם וכתב דאין לוקין על לאו זה דמשמע דעצם הלאו בתכונתו אין בו מלקות והלא על גוף הלאו באם עבר עליו מתחלתו בראשית הליכתו היפוך אזהרת התורה בודאי לוקין אותו רק באם הלך רק לפרקמטיא דלא היה ההליכה עכ"פ בכלל הלאו אזי דין זה נכון הוא דעל המחשבה דחישב אח"כ להשתקע אין בכח המחשבה לפעול לענין מלקות ומשום דאף דגם המחשבה והחלטות דעתו לדירה הוא בכלל אזהרת הלאו בכל זאת בעבירת הלאו באופן זה אין בו מלקות ומשום דבאופן זה אין בו מעשה אבל עצם גוף הלאו אשר הונח על ההולך למצרים לדור שם ודאי יש בו מעשה ולוקין עליו ועכ"פ היה לו לרבינו לפרש זאת לנו דפטור מלקות בלאו זה אינו רק בהלך לפרקמטיא ובהיותו שם חישב להשתקע אבל באם היה תחלת הליכתו להשתקע לוקין ואדרבה דלשון רבינו מורה דכונתו כאן דאין לוקין על לאו זה בשום צד דכתב כאן ככתבו וכלשונו ממש שכתב בפ"א מהלכות חגיגה והתם באמת אין בעצם תכונת הלאו חיוב מלקות דלא מצינו בשום מקום בתורה אזהרה על הליכה ריקם בעזרה רק כשהוא בעזרה. ואין עמו קרבן אז הוי התחלות חלות הלאו של ולא יראו פני ריקם וכשהוא כבר בעזרה אין בו מעשה אבל הכא אסרה התורה ההליכה וההשבה וזה מעשה גמורה הוא ואין לומר דמסתבר ליה לרבינו דכיון דאם הולך ושב וחישב במחשבתו שההליכה זה הוא לסחורה או לפרקמטיא אזי אין איסור בהליכה והלכך אף אם חישב בשעת ההליכה להשתקע שוב אין עבירת האיסור בהליכה רק במחשבה דעבר וחישב בשעת הליכה דדעתו להשתקע דאם היה חישב אז דהולך בדרך עראי לא היה שום עבירה בגוף ההליכה והלכך כיון דגוף המעשה ההליכה היה יכול להיות בהיתר רק דהמחשבה משוי ליה לאיסור שוב אין לוקין אף אם חישב מתחלת ההליכה לדירה ומשום דמחשבה זו דמשוי' ליה להליכה איסור אין בה מעשה דאי אפשר לומר כן דא"כ איך משכחת מלקות כלל בשוחט את הפסח על החמץ הלא גוף עכבת החמץ ברשותו בשעת השחיטה אין בעכבה זו מעשה והרי אנו רואין במעכב חמץ שלו ברשותו בתוך המועד דאין לוקה על לאו דבל יראה ומשום דהעיכוב ברשותו אין בו מעשה אלא א"כ קנה חמץ או חמצו במועד דשתי אלה חשיב מעשה. אבל העיכוב לחוד אין בו מעשה וכמו כן גם לענין שחיטת הפסח אין עיכוב החמץ מעשה. ועל כרחך המעשה דלוקין עליו היינו השחיטה דשחט הפסח בזמן עיכוב חמץ ברשותו והלא גם התם בגוף השחיטה אין שום אזהרה ואדרבה דחוב עשה על כל ישראל לזבוח הפסח ואם לא היה לו חמץ ברשותו מלבדו שלא היה עובר עבירה בשחיטת הפסח אלא אף דהיה מקיים מ"ע בשחיטתו וכל האיסור הוא מחמת דהיה לו חמץ ברשותו בעת ששחט הפסח וגוף עיכוב החמץ ברשותו בעת שחיטת הפסח אין בו מעשה ובכל זאת אמרינן דמצרפין שתי אלה יחד דהיינו מעשה דשחיטת הפסח לעיכוב החמץ ברשותו. והוי לאו שיש בו מעשה דהיינו ששחט הפסח בעת שיש לו חמץ ברשותו וכמו כן ממש הוא בהלך למצרים וחישב אדעתא להשתקע דאף דזולת המחשבה לא היה איסור במעשה ההליכה והאיסור הנעשה ע"י המחשבה אין בו מעשה מ"מ מצרפין יחד מעשה דהליכה להאיסור של המחשבה והוי לאו שיש בו מעשה דהיינו דהלך ושב למצרים בעת שחישב להשתקע שם ולמה לא ילקה בזה כמו דלוקין על כל לאו שיש בו מעשה ודברי רבינו תמוהים מאוד בזה אם לא דנאמר דגם כונת רבינו בהא דכתב דאין לוקין על לאו זה היינו בחישב בשעת הליכתו לחזור ואחר היותו שם חזר ממחשבתו והחליט בדעתו להשתקע שם דבזה שפיר אינו לוקה על החלטה זו משום דבההליכה היה המעשה והמחשבה שניהם בהיתר והחלטה שהחליט אח"כ בהיותו שם הוי לאו שאין בו מעשה אמנם אין כונה זו במשמעות דברי רבינו. ולשונו של רבינו מורה בהדיא דאין על עצם לאו זה מלקות בשום צד ודעת רבינו צריכין עיון:

ויש לי להביא ראיה מדברי רבינו עצמו דכדברי כן הוא בפרק ג' מהלכות ביאת מקדש הלכה כ"א והלכה כ"ב פסק רבינו דבנטמא בפנים בעזרה בין נטמא בשוגג או טימא עצמו במזיד אינו חייב עד שישהה כשיעור או שיצא בדרך ארוכה או ישתחוה בפנים נגד ההיכל כמבואר למעיין שם והנה ביצא בדרך ארוכה או השתחוה ופניו נגד פנים שפיר יש חיוב מלקות דשתי אלה יש בהן מעשה משא"כ בשהה כשיעור איך חייב מלקות על השהי' הלא אין בהשהי' מעשה והנה בגמרא בפרק ידיעות הטומאה (דף י"ז) הביא הגמרא בעיא דרב ביבי אם צריך שהיה למלקות או אין צריך שהיה למלקות ותמהו שם ע"ז בתוס' דאיך יהי' חייב מלקות על השהי' והלא אין בהשהי מעשה ואין לוקין עליו. ותירצו דאתיא כמ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. אי נמי דאיבעיא דרב ביבי איננה לענין חיוב מלקות רק לענין איסור מלקות אמנם רבינו מבאר דעתו בפירוש דבחיוב מלקות גמור איירי וכן כתב שם בהדיא בסוף הפרק הלכה כ"ד וז"ל יצא בקצרה והלך מעט ושהה מעט עד שנצטרף מכל השהיות כדי השתחויה במזיד אינו לוקה כו' הרי לך בפירוש דבשהי' רצופה בלי הליכה בינתים הרי הוא לוקה מלקות חורה ואמאי לוקה הא לאו שאין בו מעשה הוא ורבינו פוסק כמ"ד דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו וע"כ אנו מוכרחין לפרש דעת רבינו דודאי בנטמא בשוגג אף דשהה אח"כ במזיד אינו לוקה על שהי' זו ומשום דהשהי' אין בה מעשה והטומאה שיש בה מעשה היתה בשוגג אך כוונת רבינו דלוקה על השהי' היינו בטימא עצמו במזיד ושהה שם אח"כ כדי שיעור דאז שפיר לקי על השהי' ואף דבגוף השהי' אין בה מעשה מ"מ הטומאה שטימא את עצמו אשר על ידה בא לו החיוב מיחשיב מעשה להשהי' ללקות עלי' והני לאו שיש בה מעשה והא דמקשה התוספת על בעיא דרב ביבי מלאו שאין בו מעשה היינו משום דבגמרא מייתי שם אצל בעיא דרב ביבי אם צריך שהי' למלקות גם בעיא דרב אשי בטימא עצמו