יד המלך (לנדא) - ד. קנח

שם אביי לרבא דלעולם אימא לך דכל היכי דדיימי מיניה אף דלא דיימי מעלמא ג"כ אמר רב דהולד ממזר ומתניתן דקתני ולדה תאכל מיירי שהיו שניהם חבושין בבית האסורים הרי שסמך הגמרא על חבושים בבית האסורים להאכילה בתרומה ע"י כך. והמעיין שם בלשון המרדכי יראה שרמז רק בקיצור על גמרא זו דפרק אלמנה אבל מסתבר ליה להמרדכי דשני סוגיות האלה דפ"ק דחולין וסוף פרק אלמנה לכה"ג המה חלוקים בזה אי סמכינן בזה על חבישת שניהם בבית האסורים או לא ובאמת יש עדיין לדון על דברי המרדכי אלה דלמה דחה סוגיא זו דפ"ק דחולין מקמיה הא דפרק אלמנה לכה"ג ובפרט דהא דבפרק אלמנה. לכה"ג אביי השיבו לרבא ואין הלכה כאביי לגביה דרבא וליכא למימר דמסתבר ליה להמרדכי לכי דהא דקאמר הגמרא דאפ"ה אין אפטרופוס לעריות ואף בחבושים בבית האסורים אנו חוששין לביאת אחרים זה אינו רק מיעוטא והתם בפ"ק דחולין ע"ז גופא אנו דנין אם אזלינן בתר רובא וע"ז שפיר קאמר הגמרא דאם לא ניזל בתר רובא והיינו חוששין למיעוטא גם חבושים בבית האסורים לא היה מועיל דהיינו חוששין גם למיעוט דאין אפטרופוס לעריות אבל בפרק אלמנה לכה"ג דקאי הסוגיא לפום האמת דאזלינן בתר רובא ואין חוששין למיעוט כלל. ולפי האמת שפיר. אנו סומכין על חבושים בבית האסורים ואף דאין אפטרופוס לעריות זה אינו רק מיעוטא ואליבא דאמת אין אנו חוששין כלל למיעוט נגד רוב דא"א לומר כן דודאי חששא זו דאין אפטרופוס לעריות ומאחרים נבעלה הוא ספק השקול וכמו שפירש רש"י שם בחולין דדלמא עם השומר בית האסורים עצמה זינתה דאלת"ה ואם נאמר דחששא דאין אפטרופוס לעריות אינו רק מיעוטא א"כ איך הוכיח הגמרא ממכה אביו ואמו דאזלינן בתר רובא מדקטלינן ליה ודלמא לאו אביו הוא ודלמא מיירי בהיו חבושים בבית האסורים וכקושיות הגמרא ואין לומר דהוכחות הגמרא דאם לא אזלינן בתר רובא וחוששין למיעוט גם בחבושים בבית האסורים לא היה בידינו להרוג את מכה אביו דהיה לנו לחוש למיעוט דאין אפטרופוס לעריות דאכתי יהיה קשה דאיך הוכיח הגמר' ממכה אביו. בכל רוב נגד מיעוט דאזלינן בתר רובא. ודלמא דוקא בהאי גונא. דהיו חבושין בבית האסורים. דהוא מיעוטא דמיעוטא המיעוט האחד דאין אפטרופוס לעריות ומיעוט השני אשר מרובא של רוב בעילות אחר הבעל ואף אם בא עליה אדם אחר בבית האסורים בכל זאת על הולד הנולד יש רוב דמהבעל הוא ולמיעוטא דמיעוטא אין אנו חוששין אבל במיעוט אחד נגד רוב אפשר דלא אזלינן בתר רובא אלא ודאי דהא דאין אפטרופוס לעריות ספק גמור הוא וממילא הא דהיו חבושין בבית האסורין לא מהני כלל להרוב ונשאר עדיין כמקדם ספק השקול ואין כאן רק הרוב דסתם בעילות אחר הבעל לבדו וא"כ קאי וקיימי התמיה על המרדכי דכיון דבנולד בביאות זנות לא שייך הרוב זה איך החליט המרדכי דסמכינן על חבישת בית האסורים לחייבו מיתה על כך ובפ"ק דחולין דחה הגמר' בפשיטות הא דחבושין בבית האסורים דאפ"ה אין אפטרופוס לעריות ומבלעדי כל זאת הוא תמוה דאיך רמז המרדכי בזה לסמוך בחבישת בית האסורין אמימרא דאביי בפרק אלמנה לכה"ג הלא יכול להיות דגם אביי מודה דאין אנו סומכין לחיוב שום מיתה על חבישת בית האסורים ומשום האי חששא עצמו דקאמר הגמר' דאין אפטרופוס לעריות וחשש זה אין במציאות כלל להתברר כלל דע"י האנשים, אשר יבורר הדבר על ידם עליהם גופא יש ג"כ החשש זה. שמא זינתה עמהם והלכך לענין חיוב עונשים גם לאביי לא משכחת חיוב מיתה או מלקות ע"י שום בירור זולת באב. ואם בנשואין גמורין דסמכינן ארובא דרוב בעילות אחר הבעל אבל בחבושין בבית האסורים גם לאביי יש לחוש דדלמא עם השומר זינתה והא דבפרק אלמנה לכה"ג. דאמר אביי דטעמא דמתניתן באנוסת או במפותת כהן שאם ילדה דסמכינן בחבושין שניהם בבית האסורין להאכילה בתרומה בשביל הזרע הנולד לה מכהן ובזה שפיר יש אופנים דאין בהם מקום לחשש זה דאין אפטרופוס לעריות ודלמא עם השומר זינתה דיכול להיות דגם השומרים והעדים אשר לא זזו מבית האסורים עד אשר הוכר עוברה גם המה היו כולם כהנים, ואף אם מהם נתעברה מותרת ג"כ בתרומה דהולד בכל ענין לכהן הוא ומבלעדי כל זאת ואף בסתם שומרים זרים הלא הכהן המאנס או המפתה בעצמו אשר היה חבוש עמה הוא בעצמו נאמן על הולד דממנו. הוא להאכילו בשבילו בתרומה, רק דסתם מאנס ומפתה בעצמו לא ידע דדלמא הפקירה א"ע גם לאחרים זרים משא"כ בחבושים בבית האסורים שפיר יכול בועלה החבוש עמה לדעת בבירור ולהעיד דלא זינתה עם השומר וממילא הולד ממנו כהן וכיון דהוא בעצמו נאמן על כך שפיר סמכינן להאכילה בתרומה באופן זה משא"כ חייבי מיתה לא משכחת כלל ע"י נאמנות הבועל רק על נאמנות עדות גמורה של שני עדים השומרין ובזה יכול להיות. דגם אביי מודה לחששא דאין אפטרופוס לעריות ולא סמכינן אחבישת בית האסורין דדלמא עם השומרים בעצמם זינתה ואף דהבעל אשר עמה בבית האסורים מעיד דלא זינתה. עם שום אדם בכל זאת הלא אין בידינו להרוג הבן בעדות אביו ויגעתי הרבה ולא מצאתי דרך נכון ליישב דעתי בענין זה ועדיין צריך אצלי עיון גדול:

הלכות אבל פרק ראשון הלכה י"א המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו לכל דבר ואין מתאבלין עליו ואין מספידין עליו אבל, עומדין עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים, וכל דבר שהוא כבוד לחיים ע"כ:

דין זה הוא באבל רבתי וסיים שם כללו של דבר כל שהוא כבוד החיים מתעסקין בו, וכל שאינו כבוד של חיים אין הרבים מתעסקין עמו והנה רבים אומרים ורגיל בפי כל דהמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעוה"ב ודבר זה לא נמצא בשום מקום בגמרת בבלי וירושלמי. גם חפשתי בכל מקום שידי מגעת במדרש רבה ובתנחומא ובמדרש הנעלם ולא מצאתי דבר מזה וראיתי במוהרי"ט בחידושיו לכתובות בעובדא המובא בגמרא פרק הנושא בההוא כובס דלא הוי באשכבתא דבי רבי ונפיק בת קול כל מאן דהוי באשכבתא דבי רבי מזומן לחיי עוה"ב וסליק ההוא כובס לאיגרא. ונפיל ומית נפיק ב"ק אף ההוא כובס מזומן לחיי עוה"ב והקשה המוהרי"ט היה לו לההוא כובס חי' עוה"ב והלא אמרינן דהמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעוה"ב והרב מוהרי"ט הלך שם בשביל כך בדרך רחוק ודחוק ולא ידעתי אין ואיפו ראה הרב מהרי״ט דבר זה והא דהביא הגמרא דנפיק קלא דאף ההוא כובס מזומן לחיי עוה"ב אין הכונה דנמחל לההוא כובס חטאו של האיבוד לדעת ונשתנה ענינו מכל שארי מאבדי עצמם לדעת שאין להם חלק לעוה"ב, רק דיכול להיות דכל מאבדי עצמם לדעת אף דרעתם רבה וחטאתם כבדה ועונשם גדלה בכל זאת אינם בכלל היורדין ואינם עולים הב"ק שנית היה על מה דהב"ק הראשון הבטיח שכר לכל מאן דהוי באשכבתא דרבי בשביל מצוה זו לבדו הוא מזומן לחיי עוה״ב לכן הודיע הב"ק שנית דגם ההוא כובס אף דלא היה באשכבתא בכל