יד המלך (לנדא) - ד. קנט

זאת לעוצם צערו אשר נצטער על זה. ובתום אמונתו היה הענין יקר בעיניו כל כך עד שמסר נפשו עליו על כן גם הוא בכלל ההבטחה של הב"ק הראשון. כאילו היה אצל האשכבתא ויקח שכרו משלם דאף הוא מזומן לחיי עוה"ב כאשר הובטח שכר זה לכל מאן דהוי באשכבתא דבי רבי ועיין בתוס' שם ד"ה מזומן ותמוה מאוד על הרב מוהרי"ט אשר נטה מני הדרך הפשוט והכניס א"ע בפירוש דברי הגמרא האלה בדחוקים עצומים:

ואולם גוף ענין זה של מאבד עצמו לדעת. דאין לו חלק לעוה"ב יש להמציא רמז דבר מהא דמייתי הגמרא באגדת חרבן בת' ילדים ות' ילדות שנשבו לקלון כיון שידעו למה הן מתבקשין אמרו אם אנו טובעים א"ע בים. אנו באין לחיי עוה"ב והתם אין הכונה דהיו שואלים אם יזכו בשכרן עבור טביעתן לחיי עוה"ב דודאי חלילה להם לקדושי עליון כאלה לעבוד את רבונם ע"מ לקבל פרס אלא ודאי דכונת שאלתם היו כי היו יראים לבל יכשלו בעון מאבדי עצמם לדעת אשר ענשו חמור כל כך. דאינם באים לחיי עוה"ב לכן שאלו. אם כונתם התמימה יועיל להם דישתנה ענינם מכל מאבדי עצמם לדעת דהמה יהיו באים לחיי עוה"ב:

פרק ב' הלכה ה' וכן כל אותן שאמרו שאין מתאבלין עליהם כגון הרוגי ב"ד ושפירשו מדרכי ציבור והנפלים והמאבד עצמו לדעת אין הכהן מתטמא להם ע"כ:

וכתב מרן הכ"מ על הא דהרוגי ב"ד והפורש מדרכי ציבור דזה הוא ברייתא בתורת כהנים דבפרשה של טומאת כהנים כתיב בעמיו בזמן שעושה מעשה עמיו ועל הא דמאבד עצמו לדעת כתב וז"ל נראה שהטעם הוא דמאחר דנדחית הטומאה כדי שיתאבל וכיון שסובר רבינו שאין מתאבלין עליו ממילא משמע דאין מיטמא ע"כ והנה תמוה על מרן ז"ל דהורה לנו דעתו בכונת רבינו דכל טעם של היתר טומאה לקרובים לא היה. רק בכדי שיתאבל עליהם והבין בכונה זו כמה הלכות בשני פרקים האלה וכאשר כתב לעיל בהלכה ו' והלכה ז' וזה הוא דבר שאי אפשר להיות כלל חדא דהא בפירוש אמרו בגמרא בפרק מי שמתו (דף כ') דעשה דטומאת מת מצוה הוא עשה דכבוד הבריות וכמו כן עשה דטומאת קרובים דהא מת מצוה מקרא דלאחותו יליף לה ואם נאמר דדעת רבינו הוא דכל טעם הטומאה הוא רק משום אבילות א"כ איך הוי טומאת קרובים עשה דכבוד הבריות והלא אבילות עצמו אינו כבוד החיים וכמ"ש רבינו לעיל פרק א' הלכה י"א דאם היה אבילות כבוד החיים היו גם מתאבלין על כל אלה וכמו שסיימו שם בברייתא דאבל רבתי דכל דבר שהוא כבוד לחיים מתעסקין בו ועוד דאיך יכול להיות, הטעם דהיתר טומאת קרובים בשביל האבילות והלא האבילות אינו אלא עשה דיחיד ועשה דקדושים תהיו האמור בכהנים הוא עשה דרבים והרי אמרו בגמרא דאינו נוהג אבילות ברגל אי אבילות דמעיקרי הוא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד ואיך בטומאת קרובים יהיה נדחה עשה דרבים מפני עשה דאבילות דהוא עשה דיחיד ובפרט דטומאת כהנים הוי עשה ול"ת ואיך יהיו נדחים מפני עשה לחודא ולדעתי הא דכתב רבינו לעיל הלכה וא"ו דהא דנדחית לו הטומאה מפני קרוביו הוא כדי שיתעסקו עמהן ויתאבלו עליהן אין הכונה רק על התעסקות הקבורה לבד והאיבול דכתב הוא רק להורות לנו ולעורר לבינו עד היכן מגיע הגמילות חסדים שעושין החיים עם המתים שנדחה עשה ול"ת דאורייתא בשביל כך אבל גוף ענין האיבול אין לו שום ענין כלל עם הטעם של טומאת קרובים וגדולה מזה תמוה בעיני דאיך עלה במחשבה לפני מרן הכ"מ דכונת רבינו הוא דמפני האיבול נדחית הטומאה והלא כל האיבול מדאורייתא אשר אינו רק ביום ראשון לבד הוא כמו כן קודם הקבורה כאשר לאחר הקבורה דלדעת רבינו אנינות ואבילות אחד הוא וקרא דאחריתו כיום מר קאי על יום המיתה והקבורה אשר בו נכללים האנינות האבילות יחד והא דכתב רבינו דחיוב האבילות הוא משיסתום הגולל וכל זמן שלא נקבר המת אינו אסור בדבר שהאבל אסור בהן אין אנו מוצאין שום שורש לזה שיהיה חילוק באבילות מדאורייתא בין קודם שיסתום הגולל ובין אחר שיסתום הגולל רק דהטעם הוא משום, דס"ל לרבינו דכיון דהקילו באונן לפוטרו מקצת חומרת האבילות מפני שהוא טרוד בעסקי המת על כן עקרו חכמים לכל דיני אבילות שלא יהיה חל עד אחר קבורה אבל מדאורייתא חל אבילות של יום ראשון לכל הלכותיו תיכף אחר המיתה אף קודם הקבורה וא"כ היו יכולין הכהנים לקיים אבילות דאורייתא בקרוביהם קודם קבורתן ולא הוצרך התורה לדחות איסור טומאת כהנים בשביל כך אלא ודאי דאין ענין זה לזה כלל והטעם דאין מטמאין למאבד עצמו לדעת היינו משום הך טעמא המובא בברייתא של התורת כהנים דבפרשת טומאת כהנים כתיב בעמיו בעושה מעשה עמיו ובודאי גם מאבד עצמו לדעת אינו בכלל עושה מעשה עמיו ועכ"פ יש לו בדין שמים דין רוצח גמור ואיש כי יכה כל נפש אדם קרינן ביה וגדולה מזו גם בבן נח מצינו נדרש בתורת כהנים על קרא דואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש זה המאבד עצמו לדעת הרי לנו בפירוש דהוא בכלל שופך דמים רק דאין בידינו להענשו בידי אדם אבל בכל זאת בודאי לא עדיף מכל הרוגי ב"ד דמבואר בברייתא דת"כ דאין מטמאין להן ומשום דאינו עושה מעשה עמיו:

הלכה י"ד אין הכהן מטמא לאבר מן החי מאביו ע"כ:

דין זה הוא ממתניתא הובא בגמרא פרק שלשה מינים (דף מ"ג) לה יטמא לה הוא דיטמא אכל אינו מטמא לאברים שאינו מטמא לאבר מן החי של אביו ועיין במרן הכ"מ שהאריך לבאר דברי הרי"ף שהביא הראב"ד בהשגותיו על רבינו ואולם גוף ענין זה לא נודע לנו גם רבותינו הראשונים ונושאי כלי רבינו לא הורו לנו שום מראה מקום על זה דאבר הפורש מאדם חי דאבר הזה צריך קבורה כלל דאבר המת ידענו דצריך קבורה מקרא כי קבר תקברנו ביום ההוא אבל אבר הפורש מאדם חי דאינו בכלל קרא זה מנא לן דצריך קבורה ואם אינו צריך קבורה על מה ולמה יטמא הכהן בקבורתו והנראה לי להסמיך דין קבורה לאבר הפורש מאדם חי ממדרש בראשית רבה ביפתח דנענש על אשר לא רצה ללכת אל פנחס להתיר לו נדרו שמת בנשילת אברים ובכל מקום שהיה הולך אבר נישול ממנו והיו קוברין אותו הדא הוא דכתיב וימת יפתח ויקבר בערי גלעד בעיר גלעד אין כתיב כאן אלא בערי גלעד הרי לך דקבורה אשר נאמר ביפתח אחר מותו קאי גם על האברים אשר נקברו בחייו וממילא חיוב הקבורה של האבר הפורש מחיים הוא כמו חיוב קבורת כל גופו לאחר מותו:

פרק רביעי הלכה ט' האבל ביום ראשון בלבד אסור להניח תפילין ולאכול משלו כו' ובשאר ימי האבל מותר לו לאכול משלו ע"כ:

דין זה הוא מסוף פרק ואלו מגלחין (דף כ"ז) מימרא דר' יהודא אמר רב דאבל יום ראשון אסור לו לאכול משלו מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל ולחם אנשים לא תאכל ומייתי בגמרא עליה דרבה ור' יוסף הוי מחלפי סעודתיהו אהדדי ונסתפקתי בשני אבלים אם אבל אחד רשאי לברות לאבל השני דהא עכ"פ לאו דידיה אכל. או דלמא דאבל אחד אינו רשאי לברות משלו גם את האבל השני:

וראיתי להרא"ש סוף פרק ואלו מגלחין דכתב על הא דרבה ור' יוסף הוי מחלפי סעודתייהו אהדדי וזה לשונו פירוש כשהיה אחד אבל היה אוכל משל חבירו וכשחזר השני להיות אבל היה אוכל משל הראשון תחת מה שהאכילוהו כשהיה הוא אבל:

ע"כ ומי הכריח להרא"ש לפרש כונת חילופי הסעודות שלא בזמן אחד ולמה לא ניחא ליה כונה קרובה יותר מזו דהיינו כשאיתרע אבילות לשניהם יחד בזמן אחד היו מחליפין סעודותיהם זה עם זה בכדי שכל אחד יאכל סעודה שאינו שלו וכמו דמצינו בפ"ק דמגילה דף ז') דאביי בר אבין ור' חנניא בר אבין דהיו מחלפי סעודותייהו בהדדי והתם הכונה הוא על זמן אחד של סעודת פורים שהיו מחליפין סעודותיהם בכדי שכל אחד מהם יקיים מצות משלוח מנות איש לרעהו אלא ודאי דכשהם שניהם אבלים בזמן אחד אין כ"א רשאי לאכול משל השני דאין אבל רשאי להאכיל את אבל חבירו משלו גם בטור י"ד סי' שע"ח הביא ג"כ דין זה של היתר חילוף הסעודות בלשון זה ממש שהביאו אביו הרא"ש ז"ל:

שוב ראיתי דגם הב"י בש"ע י"ד סי' שע"ח סעיף א' העתיק הא דרבה ור' יוסף דיכול אחד להאכיל את חבירו בימי אבלו והוא יחזור ג"כ ויאכילנו בימי אבלו והוא כמו שהבין הרא"ש