יד המלך (לנדא) - ד. קלט

בזה איגלאי מלתא למפרע על שעת הספק דהיינו על שעת הזריקה דהא בעת הזריקה לא היה עדיין נעשה העבירה דרציחה כלל משא"כ בהרג אחד מחבורת מחצה שלימים ומחצה טריפות אף דבשעת הרציחה היה ספק אם שלם הרג או טרפה בכל זאת אם התרו בו ונמצא אח"כ דשלם הרג אמרינן דאיגלאי מלתא למפרע דבעת הספק דהיינו בעת הרציחה התראת ודאי היה ומשום דעבירת הרציחה היה נעשה. אז בעת ההתראה רק דמאתנו היה הדבר מחוסר ידיעה וכאשר נתוודע אח"כ שפיר אמרינן דאיגלאי מלתא למפרע ודמיא ממש נאכל חלב בן י"ב ונעשה סריס למפרע דהרי הוא לוקה ואף דבשעת אכילה היה ספק בכל זאת כיון דהוברר אח"כ דבעת הספק היה חל עליו עונש האיסור אמרינן דאיגלאי מלתא למפרע דבעת עשיות העבירה התראה ודאית הי' ולוקה וכמו כן ממש הכא דנתברר אח"כ דבעת הרציחה היה חל עליו עונש מיתה אמרינן דאיגלאי מלתא למפרע דבעת הרציחה התראה ודאית היה ושפיר מהני הבדיקה אח"כ ואם נמצא דשלם הרג גם בספק של מחצה על מחצה היה הרוצח נהרג עליו:

ועפ"י ביאור ובירור כל הענינים האלה. אין מקום לסברת הבעל שאגת ארי' שהסביר על הר"י בר ברזילי דמש"ה לא מצי הגמרא למוקמי קרא דאשת רעהו פרט לאשת קטן בקידש לו אביו אשה בעודו קטן משום דבלא"ה אינו נהרג על ביאת אשת קטן זה דבשעת ביאה היה ספק להבועל וגם להעדי התראה אם היא א"א כלל דשמה ימחה הקטן לכשיגדיל בקידושי אביו ויהיה מבטל עיקר הקידושין ולפי מה שביארתי הרי שפיר הי' נהרג הבעל עכ"פ לכשהגדיל הקטן ולא מיחה בקידושי אביו ואף דבשעת הביאה היה ספק שמא ימחה בכל זאת כיון דהמחאה הוא מחוסר מעשה ואם לא מיחה והדבר עומד כמו שהיה בשעת הספק דהיינו בעת הביאה אמרינן דאיגלאי מלתא למפרע דגם בעת הספק התראה ודאית היה וכמו באכל חלב בן י"ב ונעשה סריס למפרע וכסברת התוספת שם שהבאתי:

וראיתי להתוס' בפרק אלו הן הלוקין שהבאתי שהניחו בתימא על פירוש רש"י שם על דעת ר"י שם בביטלו ולא ביטלו אמאי לוקה לר"י הלא. אף אם סובר דה"ס שמיה התראה הלא בלאו הניתק לעשה תלוי המלקות בביטול העשה. וביטול זה מחוסר מעשה הוא והיכי דמחוסר מעשה. אף לר' יוחנן לא יהיה שמיה התראה וכמו בנזיר ששתה יין אמרינן דאף לרשב"ל שמיה התראה ואף דהוא ספק שמא ישאל על נזרו ומשום דהשאלה הוא מחוסר מעשה אוקמוה אדהשתא ואף לרשב"ל שמיה התראה הרי אנו רואין דבין לרשב"ל ובין לר"י הכל תלוי במחוסר מעשה ופלוגתתם הוא רק בה"ס שאינו מחוסר מעשה ולפ"ז כמו דלרשב"ל דסובר דבכל מקום ה"ס לא שמיה התראה ובכל זאת היכי דספק של הפטור תלוי במחוסר מעשה מודה רשב"ל דלאו ספק הוא לענין התראה ובספק כזה שמי' התראה כמו כן לר' יוחנן דסובר בכל מקום ה"ס שמיה התראה מ"מ בלאו הניתק לעשה. אם נאמר דחיוב המלקות תלוי בביטול העשה הרי הספק של החיוב תלוי במחוסר מעשה וגם לר' יוחנן לא הוי התראה זה תורף תמיהת התוס בתוספת ביאור והניחו בתימא ואני אוסיף תמיה על תמיהתם דמה תמהו על פירוש רש"י בדעת ר' יוחנן בביטלו ולא ביטלו הלא תמיה זו הוא על ר' יוחנן בעצמו בשבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו דסבר ר' יוחנן דלקי ומשום דה"ס שמי' התראה והלא התם תלוי כל החיוב של אכילת ככר איסור באכילת ככר התנאי ובאכל לאיסורא ואח"כ אכל לתנאי אין לך באכילת ככר האיסור ספק מחוסר מעשה גדול מזה דדלמא לא יאכל אח"כ כבר התנאי כלל ואמאי לקי לר' יוחנן הא אף אם ה"ס שמי' התראה בספק דמחוסר מעשה כי האי בודאי לא שמי' התראה ובאמת תמוה הענין זה מאוד לר' יוחנן וע"כ מוכרחין אנו לחלק דבדבר התלוי ברצון ודעת בני אדם לא שייך כלל סברא זו דמחוסר מעשה וחזקה דשעת התראה דמעשיו של של אדם תלוים בבחירתו ורצונו והלכך בנזיר ששתה יין דההתראה היה באם שלא ישאל על נזרו והוא היה משיב להעדים המתרים בו דע"מ כן הוא עובר מהיכי תיתי נאמר דיחזור מדעתו ורצונו ומוקמינן אותו אחזקה דיעמוד בדעתו שהחליט לעצמו בשעת התראה ולא ישאל על נזרו וכמו כן ה"א ממש בשבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו דהתרו בו בשעת אכילת ככר האיסור דאם יאכל הככר של התנאי יהיה לוקה והוא היה משיב דהוא מקבל ההתראה וע"מ כן הוא אוכל ככר האיסור לאכול אח"כ התנאי יש לנו לומר דלא יחזור מהחלטתו ורצונו שהחליט לעצמו בשעת התראה לאכול אח"כ הככר של התנאי ומה לי דאכילת הככר השני של התנאי הוא בשעת אכילת הככר הראשון מחוסר מעשה הלא המעשה זו תלוי ברצונו והוא גילה דעתו דרצונו לאכלו ולפ"ז ניחא גם תמיהת התוס' שתמהו על פירוש רש"י בדעת ר' יוחנן על ביטלו ולא ביטלו דגם התם בכל לאו הניתק לעשה אף דהמלקות תלוי בביטול העשה והביטול הוא מחוסר מעשה מ"מ הרי בשעת עבירת הלאו גילה דעתו דרצונו לבטל העשה אח"כ דע"מ כן קיבל עליו ההתראה של מלקות ע"מ לבטל העשה אח"כ הלכך שפיר אף דהביטול הוא מחוסר מעשה מ"מ כיון דתלוי ברצונו של העובר והוא גילה דעתו דרוצה לבטל העשה תו לא מיחשב שלילת בטולו לחזקה והוי עכ"פ ספק אם יעמוד בדעתו ויבטלנו או דיחזור בו ולא יבטלו ולפיכך לר' יוחנן דסבר ה"ס שמי' התראה שפיר לוקין והנה כל זה הוא לפי חילוק סברתי אבל לסברת התוס' דהקשו על פירוש רש"י בביטלו ולא ביטלו וחשבו הספק של המעשה דביטול העשה לחזקה דלא יבטל להעשה כלל ולפי דעתם התמי' נצבת עד להפליא דאיך הבינו דעת ר' יוחנן בעצמו בשבועה דלא אוכל ככר זו אם אוכל זו וכמו שכתבתי:

מה ששייך עוד להלכה זו תמצא בדף ד' ע"כ:

הלכה י"ב מת תחת ידו פטור ואם הוסיף אחת על האומד ומת הרי החזן גולה ואם לא מת הרי החזן עובר על מצות ל"ת שנאמר לא יוסיף ע"כ:

דין זה הוא מפרק בתרא דמכות (דף כ"ג) ובפרק המניח (דף ל"ב) פריך בגמרא ע"ז דאי אמרת שוגג קרוב למזיד לא סגיא בגלות הכא נמי שוגג קרוב למזיד הוא. דהוי לי' לאסוקי אדעתא דמיית אינש בחדא רצועה וקתני הרי זה גולה ומשני דטעי במנינא ופריך ואטו הוא מונה ומשני דטעי דיינא וכמו כן פריך שם הגמרא ע"ז דשוגג קרוב למזיד לא סגי' לי' בגלות מן עוד הרבה ברייתות אחרות ועל כולן משני לה הש"ס ומוקי לה בגונא דלא הוי קרוב למזיד כמבואר למעיין שם בסוגיא פרק המניח שהבאתי והנה רבינו פ"ו הלכות רוצח הלכה ד' פוסק דשוגג קרוב למזיד אינו גולה ודקדק בכל הני ברייתות דפריך הש"ס מהם לפרש בכולם דמיירי בגונא דלא שייך בהו קרוב למזיד וכמו דמוקי להו בהש"ס והכא בהוסיף החזן רצועה אחת יותר מן האמוד השמיט רבינו מלהתנות דאין החזן גולה רק באופן דשגגת הוספת הכאה היה עפ"י טעות מנין של הדיין דשוגג כי האי לא הוי קרוב למזיד משא"כ באם הוסיף בשאט נפש הכאה אחת מעצמו אינו גולה דהוי קרוב למזיד ואין לומר דרבינו סמך אסתמא דכך היה כל דרך הלוקין. דהדיין מונה והחזן לוקה ואין דרך שהחזן יוסף להכות מדעת עצמו אם לא דטעה הדיין במנינא ומנה בטעות הכאה אחת יתירה והחזן סר למשמעתו ולכן העתיק רבינו דין המשנה ככתבה וכלשונה דאם הוסיף החזן הכאה אחת על האומד הרי זה גולה וסתמא כפירושו דזה אינו דהא רבינו הוסיף על לשון המתניתן וכתב דאם לא מת הרי החזן עבר על לאו דלא יוסיף ואם היה כונת רבינו דהוסיף הכאה זו בשוגג עפ"י מנין הדיין למאי נ"מ כתב דאם לא מת עבר על לאו דלא יוסיף ואיזה ענין יוצא בזה לדינא אם הוא עובר על לאו בשוגג או לא ואם כי מצינו שהשם ב"ה בחסדו מרבה מחילה לחטאים והחטא הוא שוגג בכל זאת אין דרכו של רבינו לכתוב ענין אחר בהלכותיו רק את אשר יוצא מהם. נ"מ לענין עונש מיתה ומלקות או מרדות וקרבן ועוד דלא מצינו בתורה שיהיה שוגג נקרא חטא רק בדבר שזדונו כרת או עכ"פ בענינים שחייב בהם קרבן על השוגג כמזיד אבל שגגת לאו שאינו חייב עליו קרבן. לא מצינו כלל בתורה שיהיה נקרא חטא ולשון רבינו מכריח באין ספק כי כונת רבינו בלאו דלא יוסיף שעובר בלא מת הוא בהוסיף במזיד וכן מורה פשטת לשון רבינו שסיים והוא הדין לכל מכה את חבירו שהוא בל"ת ומסתמא גם בבא ראשונה דאם מת תחת ידו דהוא גולה ג"כ מיירי בהוסיף מדעתו רק דלא ידע אם ימות בכך וא"כ דברי רבינו תמוהים הם דאמאי גולה והא קרוב למזיד הוא דהוי לי' לאסוקי אדעתא ובקרוב למזיד פסק רבינו בעצמו בפ"ו הלכה ד' שהבאתי דלא סגי לי' בגלות ואם הגואל הדם הורגו בכל מקום מוצאו הרי הוא פטור וצ"ע:

פרק כ"ד הלכה ו' וכן יש לדיין תמיד להפקיד ממון שיש לו בעלים ומאבד ונותן כפי מה שיראה לגדור פרצות הדת ולחזק הבדק או לקנוס אלם והרי הוא אומר בעזרא כל אשר לא יבא לשלשת הימים יחרם כל רכושו מכאן שהפקר ב"ד הפקר ע"כ: