יד המלך (לנדא) - ד. קלח

ההתראה עדיין אין זמן העבירה עול ואינו יכול לעבור אז כלל ואיך שייך איגלאי למפרע על שני זמנים אשר המה מחולקים זה מזה בתכלית ההיפוך והריחוק מחיוב לפטור ואיך נאמר דכיון דעבר בעת החיוב איגלאי למפרע דעבר אז גם בעת הפטור הלא זה הוא ענין שאין הפה יכול לדבר ואין הדעת סובלת כלל ולפ"ז שפיר כתבו התוס' בפ"ק דכתובות דכיון דיש ספק להעובר בעצמו אם יהרוג את ישראל לכ"ע לאו התראה הוא דהתם ג"כ לא שייך לומר דאיגלאי למפרע בשעת זריקת האבן דישראל הרג דהא בשעה שיצא האבן מתחת ידו עדיין היו כולם חיים ולא נעשתה עדיין גוף העבירה כלל ואיך שייך לומר מן אחר עשיות עבירה על קודם עשיותה דאיגלאי למפרע:

ולפי הנחות האלה שיעור ענין הזה כך הוא דהיכי דשייך לומר איגלאי מלתא למפרע אין חילוק בין יש ספק להעובר בעצמו בשעת עשיה או לא דבכל ענין אם נתברר אח"כ דעבר אמרינן דאיגלאי למפרע והוי כמו אם הי' ודאי בשעת התראה,. וכמו שכתבו התוס' בפרק הערל. גבי אוכל חלב בן י"ב אבל במקום דלא שייך איגלאי מלתא למפרע והי' ספק להעובר בעצמו לכ"ע לאו התראה הוא וכסברת התוס' בפ"ק דכתובות בזרק אבן לנו והיכי דלא שייך איגלאי מלתא למפרע ואין ספק רק לעדים וכמו בשבועה ונותר. זה הוא מקום הפלוגתא של התראות ספק דפליגי בי' ר"י, ורשב"ל דלר"י בהאי גונא שמי' התראה ולרשב״ל בכל ענין לא שמי' התראה. והנה ענין זה דאיגלאי מלתא למפרע כתבו התוס' גם בפרק אלו הן הלוקין (דף ט"ו) והסבירו שם דתוכן סברא זו הוא מכח חזקה דיש לנו לעמוד כל דבר כמו שהוא עומד עכשיו וכמו בנזיר דלא חשיב ה"ס דשמא ישאל על נזרו וכששתה היין לא הי' נזיר כלל. ומשום דהפטור הבא ע"י השאלה הוי מחוסר מעשה ולפיכך אנו אומרין דבשעת התראה מוקמינן אחזקה דיהיה כמו שהוא עתה דלא ישאל על נזרו. וממילא כשלא שאל על נזרו ולא נשתנה החזקה אמרינן דאיגלאי מלתא למפרע דבשעת התראה היתה התראת החיוב ודאית ומכח החזקה זו שהיתה אז ובפירוש כתבו התוספת בריש פ"ק דשבת (דף ד') ד"ה קודם וז"ל דלא חשיב ה"ס אלא בלוקח אם מעל הבנים דשמא לא ישבר כנפיה למ"ד בטלו ולא בטלו וכן בשבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו ואכל לאיסורא והדר אכל לתנאי דכשמתרין בו בשעת אכילת האיסור עדיין מחוסר מעשה של אכילת התנאי קודם שיתחייב מלקות אבל הכא כשמדביק פת בתנור אין האפיה מחוסרת מעשה ע"כ הרי לך בפירוש דכל ענין התראות ספק תלוי הכל רק באינו מחוסר מעשה והלכך בנזיר אף רשב"ל מודה דהוי התראה וכמו כן באוכל חלב בן י"ב שנים. ולא הביא שערות דהפטור הכא ע"י הבאות שערות הוא ג"כ מחוסר מעשה דאוקמינן ג"כ אחזקה דיהיה לעולם כמו שהוא השתא ולא יביא שערות כלל וממילא הוא גדול בעת אכילה ואם באמת לא הביא שערות. הרי איגלאי למפרע דבשעת התראה היתה התראת החיוב ודאית ומכח החזקה ולפ"ז אין מקום כלל להוכחת בעל שאגת ארי'. מהא דפרק ח' דסנהדרין דשפיר הוכיח הגמר' דרוב נשים לאו איילנות הם. דאל"ה איך נהרגין על ביאות קטנה ואף אם המתינו עד שהגדילה ולא היתה איילנות מ"מ בשעת ביאה היה ספק גם להבועל דדלמא איילנות היא ואינו עובר בביאה זו משום א"א כלל ואף דנתברר אח"כ דלאו איילנות היא ועשה האיסור בזמן החיוב מ"מ לא שייך בזה איגלאי מלתא למפרע דבאיילנות הוא להיפך דבשעת הביאה לא היה לה שערות והחיוב בא להבועל ע"י מה שתביא שערות אח"כ. והפטור הוא כשתהיה עומדת על מקומה כמו שהיא בשעת התראה. בלי שערות ואי מוקמינן לה אחזקה בשעת ההתראה שתהיה תמיד כאשר היא אז אזי אנו נאמר דלא יהיה לה שערות לעולם ותהיה איילנות וממילא אין בהתראה זו שום חיוב וכיון דלא שייך לומר בזה איגלאי מלתא למפרע הרי הדר דינא דהתראה על ביאת א"א קטנה כמו גבי זרק אבן לגו וכסברת התו' שם דכיון דהעובר גופא לא ידע אם יהרוג בזריקה זו את ישראל ואיגלאי מלתא ג"כ לא שייך ומשום דבשעה שיצא האבן מידו לא היה עדיין עבירת הלאו כלל. אזי בכגון זה לכ"ע לא שמי' התראה וכמו כן הוא גם בביאות א"א קטנה דהבועל גופא לא ידע בשעת הביאה אם הוא עובר. דדלמא איילנות הוא ואינה א"א כלל ואיגלאי מלתא למפרע ג"כ לא שייך בזה והלכך אי לאו דרוב נשים לאו איילנות הם לא היה בידינו להרוג את הבא עליה בקטנותה ואף אם היינו ממתינן עד שנתגדלה והוברר דלאו איילנות הוא דבספק כזה לכ"ע אין עונשין על התראתו ויש לי להביא הוכחה ברורה ועצומה דיש חילוק בסברא זו דאיגלאי מלתא למפרע בהבאות שערות בין אם נעשה גדול ונתברר הענין ע"י הבאות שערות ובין אם נתברר הענין ע"י מניעות הבאתן מהא דבפרק הערל גבי נעשה סריס למפרע כתבו התוס' דמש"ה לא הוי ה"ס משום דאיגלאי מלתא למפרע ובפרק יוצא דופן (דף מ"ו) דמוקי הגמרא הא דמרבינן בנדרים מופלא הסמוך לאיש לבל יחל היינו בהקדיש ואכלו אחר וקאמר שם הגמרא דר"י ורשב"ל אמרי תרוייהו דאם אכלו אחר לוקה והקשו שם בתוס' ד"ה ר"י דאמאי לוקה לרשב"ל הא ה"ס הוא דדלמא לא יביא השערות בזמנו ואין שנה זו שנת הפלאה כלל ותירצו דאזלינן בתר רובא ורוב מביאין השערות בזמנן והרי למראה עין שני, עניני אלה תמוהים המה דהן אמת דסברא זו דאזלינן בתר רוב לא שייך בהא דנעשה סריס למפרע אבל מפני מה לא תירצו התוס' התם במופלא הסמוך לאיש דאיגלאי מלתא למפרע וכמו שתירצו בפרק הערל על נעשה סריס למפרע אמנם לפי מה שהסברתי ניחא דבפרק הערל בנעשה סריס למפרע הרי נעשה גדול ע"י מניעה ושלילה דהיינו עי"ז שלא יביא שערות ובזה שפיר אמרינן דכשלא הביא שערות איגלאי מלתא למפרע על שעת אכילה והתראה דהי' אז כמו שהוא עתה והחזקה מסייע לסברא דאיגלאי למפרע ואף דהי' אז ספק עכ"פ מחמת חסרון ידיעה ועכשיו נתברר הדבר בכל זאת לא נולד איזה שינוי בין הספק והבירור והענין השערות שהיינו מסופקים בו עומד על מצבו בשעת הבירור כמו שהיה אז בעת הספק וכמו שהסברתי למעלה משא"כ במופלא הסמוך לאיש דשנת ההפלאה יתברר ע"י סיבה ודבר נוסף שיבוא בהנודר אחר הנדר דהיינו ע"י מה שיביא השערות בזמנם ויתברר ע"י כך שהיה בשעת הנדר מופלא סמוך לאיש וכיון דהבירור יהיה ע"י מעשה הנולד אחר הספק הרי החזקה מתנגדת וסותרות לסברא דאיגלאי למפרע ובענין זה אין מקום כלל לסברא זו דאיגלאי מלתא למפרע ודומה ממש, לספק לאיילנות שביארתי למעלה דגם התם הבירור דלאו איילנות היא מוכרח להיות ע"י שינוי ודבר נוסף דהבאות שערות הבא אחר הספק וכל היכי דהבירור בא ע"י שינוי דבר נוסף שנולד בין הספק והבירור אין מקום לדון מזמן הבירור על זמן הספק בכח סברא זו דאיגלאי מלתא למפרע:

ועפ"י הדברים האלה הונח דעתי בתמי' רבתי וסתירה עצומה בין שני סוגיות הש"ס דבפ"ק דכתובות (דף ט"ו) פשוט להו להגמרא בזרק אבן לגו פלגא מצרים ופלגא ישראלים דהוא פטור ואף דנתברר לבסוף דישראל הרג ומשום דספק נפשות להקל יהי' מאיזה סברא שיהי' או מחמת סברת התוס' משום דבשעת זריקה והתראה הי' ספק להזורק בעצמו אם יהרוג את ישראל, ובכגון זה לכ"ע לאו התראה. או דיכול להיות דהיה להגמרא איזה סברא אחרת לפטור את זה הזורק ממיתה עכ"פ מבואר בגמרא זו בפשיטות דבכגון זה אינו נהרג הרוצח ובפ״ק דחולין (דף י"א) יליף הגמרא דאזלינן בתר רובא מרוצח דאמר רחמנא קטלי' ואמאי וניחוש דלמא טרפה הרג. וכי תימא דבדקינן לי' להנהרג וחזינן דלאו טרפה הוא ואז הורגין הרוצח ודלמא במקום סייף נקב הוי והנה לפי דיחוי זו של הגמרא דבמקום סייף נקב הוי אין ההוכחה דאזלינן בתר רובא רק מרוצח שחתך את ראש הנהרג בסייף. אבל בשאר מיני הריגות שפיר אנו יכולין לבודקו ואיך עלה על דעת הגמרא כלל דיהיה בדיקת הנהרג מהני להריגת הרוצח הא אי לא ניזול בתר רוב יהיה מיעוט הטריפות המצוים בבני אדם עם רוב השלימים כמו ספק השקול והוי כמו אם היה מחצה טרפות ומחצה שלימים ובהאי גונא ודאי לא מהני בדיקה כלל דמה לי בחבורה של מחצה מצרים ומחצה ישראלים וזרק אבן ביניהם דכיון דתחלת הזריקה היה בספק מחצה על פטור ומחצה על חיוב אף אם נתברר לבסוף דישראל הרג אין הרוצח נהרג עליו וכמו כן ממש בחבורה מחצה שלימים ובריאים ומחצה טריפות והרג אחד מהחבורה זו דבשעת ההריגה יש ספק מחצה על פטור ומחצה על חיוב וספק נפשות להקל ואף אם נתברר אח"כ דאדם שלם הרג לא יהיה הרוצח נהרג עליו דמה לי ספקן של מחצה מצרים או ספק של מחצה מצרים או ספק של מחצה טריפות, וכמו דבמחצה מצרים פוטר אותו הספק של שעת מעשה ממיתה אף אם נתברר אח"כ דישראל הרג גם מחצה טרפות פוטר אותו הספק ואף אם נתברר לבסוף דאדם שלם הרג וכמו כן יפטור גם הספק של שעת מעשה ממיעוט הטריפות אף אם נתברר אח"כ דאדם שלם הרג ומה מהני הבדיקה לבסוף אם לא דאזלינן בתר רובא דשלימים והמיעוט הטריפות כמאן דליתא אין זה ספק נפשות כלל אמנם לפי מה שהסברתי ניחא דדוקא בזרק אבן לגו פטור ומשום דבשעת הזריקה לא היה ידוע אם יהרוג את הישראל ולפיכך אף כשנתברר אח"כ דישראל הרג לא שייך