יד המלך (לנדא) - ד. קח

העבד אינו פועל בזה רק שלא יהיה התנגדות מצידו של העבד לפעולת כח זכותו של האדון הנותן (והדבר ברור בעיני דבאמירת זכו לא היינו צריכין שיהיה השיחרור דוקא זכות להעבד רק כל שלא היה חוב להעבד היה סגיא בהכי דכיון דאינו עכ"פ חוב להעבד ואין מקום בהזכיה שזוכה זה האיש אשר מקבל השיחרור בשביל העבד לידו להשלים בזה חפץ ורצון האדון שהוא חב בזכיה זו להעבד אזי ממילא היה נגמר הזכיה מצד האדון משא"כ בתנו בעינן שיהיה דוקא זכותו של העבד אבל אם היה דבר שאינו לא זכות ולא חובה להעבד לא היה ביד זה לקנות בהשטר שיחרור עבור העבד והיה ביד האדון לחזור בו. ועיין בהרא"ש סוף פרק שביעי דעירובין) וכיון דבאמר זכו אין עיקר פעולת הזכיה רק מצד האדון ולא מצד העבד כלל על כן אין מקום כלל לחלק ולהשים גבול באומד דעתו של העבד עד היכן זכותו מגיע רק כל היכי דאינו חובה ואצ"ל דהוא זכות להעבד ואין כאן התנגדות מצד העבד להזכיה והשליחות של האדון אזי נגמר ממילא דעתו ושליחותו של האדון ותיכף משיצא השטר מיד האדון יצא העבד לחירות ואף אם מת האדון ולא הגיע השטר ליד העבד כלל:

ובדברינו אלה ארוח לן קושיות התוספת בפ"ק דקידושין (דף כ"ג) דבעי שם הגמרא אם העבד יכול לעשות שליח לקבל השטר שיחרור מיד רבו והקשו בתוספת שם ד"ה מהו דמה נפקא מינה להגמרא בבעי זו הלא אנן קיי"ל כחכמים דמתניתן דבשטר ע"י אחרים ואם כן אף דאין ביד העבד לעשות שליח על כך ולא זכה השליח זה בתורת שליח מהעבד מ"מ כיון שמסר האדון השטר שיחרור ליד השליח אף מבלעדי שליחותו של העבד זכה זה בקבלתו השטר מיד האדון בשביל העבד ועיין מה שכתבו התוספת שם בשם יש מפרשים בכונת איבעי זו גם מבלעלי קושיות התוספת בכוונת האיבעי הנה יש לתמוה על המתניתן בעצמה דנראית כסותרות עם המתניתן דפרק קמא דגיטין ( דף י"ב) דבמתניתן דקידושין מייתי המשנה פלוגתא בזה בין ר' שמעון וחכמים דר' שמעון סבירא ליה דבשטר אין העבד קונה את עצמו רק ע"י עצמו אבל ע"י אחרים לא וחכמים סבירא להו דאף ע"י אחרים יכול העבד, לקנות א"ע בשטר ובמתניתן דגיטין מייתי המשנה פלוגתא דר' מאיר וחכמים בתן שטר שיחרור זה לעבדי אם השיחרור הוא זכות לעבד או דחוב הוא להעבד אבל אם היה סבירא להו לכ"ע דזכות הוא להעבד לא היה עוד בגוף הזכיה שום מחלוקת והיה כולי עלמא סוברים דהיה המקבל שטר שיחרור זה זוכה בשביל העבד וכן הוא הוראות פשטת הלשון של כל המשנה שם. דכל ענינה של המשנה הוא אם הוא זכיה להעבד או לא אבל מצד גוף הזכיה שהוא בשביל העבד ע"י אחר אין שום מניעה כלל ואין בזה שום מקום לפלוגתא כלל ואולם לפי מה שהסברתי בפסקו של רבינו עולה הכל לנכון דהפלוגתא אשר בין ר' שמעון וחכמים במתניתן דקידושין בדין שטר. ע"י אחרים באמר האדון לאותן אחרים הזוכים בשביל העבד זכו בשטר שיחרור זה לעבדי ופליגו אם זוכים אחרים עבור העבד לקנות תיכף א"ע ולהש״ח תיכף בן חורין בקבלתם דר"ש סובר דאינו קונה א"ע ע"י אחרים וגם בזכו אינו נעשה בן חורין עד שיגיע השטר שיחרור לידו וחכמים סבירא להו דקונה א"ע בשטר ע"י אחרים ובאמר זכו נעשה העבד בן חורין תיכף משקבלו האחרים השטר מיד האדון וכן פוסק רבינו כחכמים (ולדעתי הוכיח רבינו מפלוגתא זו של ר"ש וחכמים לחלק בין אמירת תנו לאמירת זכו ולהבין בדעת חכמים דבזבו נגמר השיחרור תיכף ע"י קבלת האחרים אף אם לא הגיע כלל השטר ליד העבד) ומתניתן דפ"ק דגיטין מיירי באמר חן גט זה לעבדי ובאמירת תנו כ"ע מודים דאין השיחרור נגמר בקבלות אחרים לעשות העבד בן חורין עפ"י קבלתם ולכ"ע אין לעבד דין בן חורין עד שיגיע השטר לידו ולענין זה שלא יהיה ביד האדון לחזור בו אין ג"כ שום פלוגתא וכ"ע מודים דאם השיחרור הוא זכות להעבד אזי זכות זה המבורר ומוכח לכל זכין שלא בפניו ואומד של נוח דעתו ומחשבתו כזו הוי כמעשה והוי כמו אם היה העבד מקבל הגט לידו בעצמו מיד אדונו ולכן באמר תנו לא פליגי ר"מ וחכמים רק אם השיחרור הוא זכות לעבד ואין ביד האדון לחזור בו או דהוא חוב להעבד ויכול האדון לחזור בו ופסק רבינו כחכמים דזכות הוא לעבל ותיכף משיצא השטר מיד האדון שוב אין בידו לחזור בו והא דבעי הגמרא אם יכול העבד לעשות שליח לקבל השיחרור מיד רבו כונת האיבעי הוא בעשה העבד שליח לקבל שטר שיחרורו מיד אדונו ובשעת מסירת השיחרור אמר האדון להשליח שהוא מוסר לו הגט ליתנו ליד עבדו ולא אמר אל השליח זכו עבורו ובזה איבעי להו בגמרא אם יש כח ביד העבד לעשות שליח על קבלות שיחרורו אזי נגמר השיחרור תיכף ונעשה העבד בן חורין תיכף משהגיע הגט ליד השליח ואף דבכל תנו לא נגמר השיחרור רק כשהגיע השטר ליד העבד שאני בזה כשעשאו העבד את זה לשליח ואם יש כח בידו על ככה אזי שלוחו של אדם כמותו והוי כמו אם הגיע הגט לידו וממילא חילוק בעשאו שליח בין אמר האדון תן או זכי דבכל ענין נגמר השיחרור ונעשה העבד ב"ח תיכף לאו מצד אמירתו של אדון שאמר להשליח רק מצד מסירתו שמסרו להשליח דהוי כאילו מסרו להעבד בעצמו או דאין כח ביד עבד לעשות שליח לקבל שיחרורו מיד רבו ואין במסירה עצמיו שמסר האדון השטר ליד השליח של העבד שום תועלת מאומה ואין כאן כח רק מצד זכותו של העבד ואמירת תנו של האדון באמירת תנו של האדון אף דאין ביד האדון לחזו' בו בכל זאת לא נגמר השיחרור ולא נעשה העבד בן חורין רק בהגיע השטר לידו ואם מת האדון קודם לכן בטל השיחרור דאין שטר לאחר מיתה שים עינך על כל הדברים האלה כי ברורים המה ונכוחים וישרים מאוד מבין:

ומצאתי בעל לעשות סמוכין סברתי שהסברתי דבאמר תן אף דכאמר זכי דמי בכל זאת אין כח הפעולה באמר תן שוה לכח הפעולה של אמירת זכי דבאמירת זכי הוי כח הפעולה מצד הנותן ובאמר תנו הוי כח הפעולה מצד המקבל דהנה בתוספת בפ"ק דגיטין (דף י"ג) ד"ה האומר כתבו שם דלא אמר תן כזכי אלא כשמוסר החפץ הניתן מידו ליד השליח אבל כשאינו מסרו מיד ליד רק מראהו להשליח ואמר לו תן חפץ זה לפלוני לא אמרינן בזה דתן הוי כזכי והנה אף כי משמעות לשון התוספת מורה דהיה הדבר הזה פשוט בעיניהם ומסתמא לא מלבם אמרו דבר כזה ובודאי היה להם איזה מראה מקום בגמרא בבלי או ירושלמי על חילוק זה אבל בכל זאת לא פירשו לנו טעם הענין דלמה באמר זכו אין קפידא במסירה מיד ליד דוקא ובאמר תנו בעינן דוקא שימסרנו הנותן מידו ליד השליח ואולם לפי סברתי ניחא דבאמר זכו הוי כח הזכיה מצד הנותן וכיון דיש רשות ביד כל אדם לעשות בחפציו כל מה שירצה וכל היכא דאיתא המה קיימים ברשותו על כן. אין חילוק בין אם הנותן תופס החפץ אשר רוצה לזכותו לזה בידו ומסרו להשליח או שהחפץ מונח במקום אחר וכל היכי דאיתא רשות ביד בעליו לעשות בו כאות נפשו ולעשות שליח לזכותו על ידו למי שירצה משא"כ באמר תן דכל כח הזכיה הוא מצד המקבל ופעולת אמירתו של הנותן אינו רק מצד הסכמה שלא יהיה זכיות המקבל נחשב חוב להנותן ואם אין הנותן מוסר החפץ מידו ליד השליח אף שהוא מראהו ואמר תן חפץ זה לפלוני אין זה רק דברים בעלמא ורשות בידו לחזור בהם וכל זמן שאין הנותן מוסרו מידו ליד השליח אין כאן דבר המועיל שיהיה לזכות המקבל מקום לחול ולא עדיף כח הזכיה שלא בפני המקבל מאילו אמר דברים כאלה בפני המקבל אשר היה מורים שהוא רוצה ליתן חפץ זה אליו ואם היו הדברים שלא בדרך וכח קנין וגם לא היה מוסר החפץ ליד המקבל לא היה בדברי הנותן ממש ולכן בעינן שימסור החפץ הניתן מידו השליח דאז יש לזכות המקבל שהשליח זוכה לו שלא בפניו מקום לחול על ידי קבלות השליח שיהיה כאילו קיבלו הוא בעצמו מיד הנותן והיה קונה את החפץ במשיכה:

וראיתי בתוספת בסוגיא דפ"ק דגיטין (דף י"ב) על הא דקאמר ר' ירמיהו בשם ר' יוחנן דכל האומר תנו כאומר זכו דמי שהקשו שם בד"ה כל מגמרא דפרק קמא דמציעא דקאמר שם ר' יוחנן דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ואם תאמר משנתינו דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי הרי לית ליה לר' יוחנן דתן הוי כזכי יע"ש ולפי מה שהסברתי אין מקום לקושיתם כלל דודאי גם ר' יוחנן סבר דתן הוי כזכי אך דאין הכונה בתן כזכי דהכח אמירת שתי תיבות אלה הם שוות רק דהפעולה היוצא מאעירתן שוות הם אבל בכל זאת עיקר תועלת הפעולה באמירת תן הוא רק מצד מילוי רצון וחפץ הנותן וזה לא שייך רק דוקא באמר לחבירו על חפץ שלו שיתננו לאחר וכמו במתניתן דתן שטר שיחרור זה לעבדי דשפיר קאמר ר' ירמיהו דטעמא במתניתן לר' יוחנן הוא משום דכל האומר תנו כאומר זכו דמי משא"כ שם במתניתן דפ"ק דמציעא בהיה רוכב ע"ג הבהמה וראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי שפיר משני הגמרא לר' יוחנן דמש"ה לא, קנה במתניתן משום דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי דתנה לי האמור במשנה זו היה על המציאה ואמר לחבירו שיגביהנה ויתנהו אליו ובאשיה תנו כזה אין שום מקום כלל דפעולת אמירתו יהיה כאמירת וכו דאיזה כח זכיה יש מצד האומר באמירת תנו זו ואיזה זכיה במילוי