יד המלך (לנדא) - ד. קז

וראיתי בירושלמי פ"ק דקידושין דהובא שם. פלוגתא דרבי ורבנן במשחרר חצי עבדו דרבי סבר דקנה א"ע ורבנן סברי דלא קנה ופריך בירושלמי ולית ליה לרבי דהוי כמזכה מימינו לשמאלו ומשני אית ליה במזכה ע"י אחר הדר פריך ולית להו לרבנן מזכה ע"י אחר ומשני סברין רבנן הראוי לזכות ע"י עצמו ראוי לזכות ע"י אחרים ושאינו ראוי לזכות ע"י עצמו אינו ראוי לזכות ע"י אחרים והנה בתוס' פרק המביא (דף כ"ג) ד״ה נעשה הקשו על הא דאת שפחה וולדך בן חורין דאם היתה מעוברת זכתה לו ומשום דרבי דהמשחרר חצי עבדו דקנה וגם בשיחרור ולד של שפחה נעשה כמו שהקנה לה האדון אחד מאבריה, והקשו בתוספת דאף בהיתה מעוברת מה מהני הא דהקנה לה והאיך זכתה לו והא ידה כיד רבה ובזה לא שייך דגיטה וידה באים כאחת דהא עדיין שפחה היא והניחו בתימא ותמוה מאוד על התוספת דאיך לא שמו אור עיניהם דקושיתם זו הוא קושיות הירושלמי שהבאתי על גוף דעת רבי דהמשחרר חצי עבדו קנה ואמאי קנה והלא הוי כמזכה מימינו לשמאלו דיד עבד כיד רבו. הן אמת דהתוס' הקשו קושיא זו על דינא דהרי את שפחה וולדך בן חורין. ובדין זה לא שייך תירוץ הירושלמי במזכה. ע"י אחר דהא דין זה מיירי דאמר כך להשפחה בעצמה ואולם בכל זאת הוא תמוה והפלא. דכיון דעכ"פ כוונת קושיתם הוא ממש כוונת קושיות הירושלמי ואיך לא הביאו דברי הירושלמי ובפרט דלפי תירוצו של הירושלמי נתחזק קושיתם יותר דלפי תירוצו של הירושלמי מיירי רבי בהא דמשחרר חצי עבדו בזיכה לו ע"י אחר אבל ע"י העבד עצמו אף רבי מודה דלא קנה ומשום דידו כיד רבו ואיך קאמר בגמר' דידן על הא דהרי את שפחה וולדך בן חורין דבהיתה מעוברת זכה לו דאתיא כרבי והלא בהרי את שפחה אמרי כן להשפחה עצמה ובזה אף רבי מודה דלא קנה. ואולם בכל אופן עכ"פ רבנן דרבי סבירא להו דהמשחרר חצי עבדו לא קנה בכל ענין ואפילו בזיכה לו החצי ע"י אחר ומשום דזולת קנין שיחרור גמור בשלימות דבא לו בזה גיטו וידו כאחת אין לו להעבד בעוד דין עבדות עליו שום צד זכיה. לא ע"י עצמו ולא ע"י אחרים וכיון דאנן קיימינן כרבנן א"כ לדעת הרי"ף ורבינו דבתן גט זה לעבדי דעד שהגיע השטר שיחרור ליד העבד לא יצא עדיין לחירות איך זכה העבד בעצמו בשעת מסירת השיחרור שמסר אדוניו לאחר בשבילו לענין זה שתיכף אחר המסירה לא יהיה ביד האדון לחזור בו ותמיהות אלה מרפסין איגרין לדעת הרי"ף ורבינו. ואולם לפי מה שהסברתי למעלה הטעם של דעת הרי"ף ורבינו אין לדין זה של תן שטר שיחרור לעבדי שום דמיון כלל עם משחרר חצי עבדו ואף דבמשחרר חצי עבדו קיימינן כרבנן דלא קנה היינו משום דהחצי השני של צד עבדות הנשאר אין לו שום ענין ונגיעה כלל עם החצי זה אשר אדונו רוצה לשחררו וכיון דאותו צד עבדות שבו הוא מכח אדונו אשר השאיר לעצמו מחצה בהעבד שיהיה בחלק הזה עבדו כמקדם לכן באותו צד עבדות הנשאר בו יש לו דין עבד גמור וממילא אין ליד העבד כח זכיה שלמה לזכות בעצמו אף באותו החצי אשר אדונו רוצה לשחררו דבאותו צד עבדות אשר בו הוי ידו כיד רבו והוי כמזכה מימינו לשמאלו וכאשר הסביר בירושלמי דעת רבנן אלה משא"כ בתן שטר שיחרור זה לעבדי דאף דלדעת הרי"ף ורבינו אין העבד משוחרר רק כשיגיע השטר לידו בכל זאת אין מניעות השיחרור זה, מכח אדונו, דהרי אדונו גמר פעם אחת בדעתו והוציאו מרשותו מכל וכל ולא השאיר עצמו בהעבד שום כח וזכות מאומה ואין המניעה רק מצד מניעות אומד דעתינו במחשבת העבד ונוח דעתו בהשיחרור. דאין מחשבתו מוכחת לזכות בעצמו תיכף בצאת השטר מיד אדונו רק לענין זה לסלק רשות אדונו מעל עצמו ולבל יהיה ביד אדונו לחזור מהשיחרור אבל להיות לו דין בן חורין לא איכפת ליה בזה אם יהיה מתון בזה עד שיגיע השטר לידו וכיון דאין מניעות גמר שיחרורו מכח אדונו הרי אין בו עכ"פ מצד אדונו מקום לומר עליו דיד העבד כיד רבו מה אמרת דמצד מניעות גמר שיחרורו הבא לו להעבד מצד עצמו נאמר דידו כיד רבו ולא יהיה בכחו לזכות בעצמו. אף זכות זה להוציא א"ע מרשות אדונו שלא יהיה ביד אדונו לחזור בו הלא אי אפשר לומר כן דאם אתה נוטל ממנו זכות זה ואתה רוצה להחזיקו ברשות אדונו למסרו ליד מי שירצה הרי הדר אין לך אומדנא דמוכח גדול מזה דלא ניחא לו להעבד בכך וכיון דאין מניעות גמר השיחרור רק מצד מניעות בירור דעתו ומחשבתו של העבד הרי לענין זה להסיר רשות רבו מעל עצמו שלא יהיה ידו כיד רבו אין לך דעה ומחשבה המוכחת גדולה מזו דודאי ניחא ליה להעבד להסיר יד רבו מעליו ולהשים יד לו לעצמו. ולכן לא איכפת לן מאומה הא דלא נגמר השיחרור לעשותו להעבד בן חורין לענין זה שלא יהיה ביד האדון לחזור בו תיכף אחר שיצא השטר שיחרור מתחת ידו וכבר הוכחתי וביררתי למעלה דגם בתועלת של מעשה יש ענינים. כיוצא בזה אשר בחלק אחד של והענין יפעל תועלת המעשה ובחלקו אחד מאותו ענין עצמו יבוטל כח המעשה ויהי' כאילו לא הי' כלל:

ועכשיו נבוא לבאר דעת רבינו אשר לפי משמעות דברי הטור גם דעת הרי"ף כן הוא לחלק בין תנו לזכו ואף דבתנו שטר שיחרור זה לעבדי לא נגמר השיחרור עד שהגיע השטר ליד העבד ואם מת האדון קודם לכן שטר לאחר מיתה בכל זאת באמר האדון זכו בשטר שיחרור זה לעבדי נשתחרר העבד תיכף אעפ"י שלא הגיע השטר לידו והנה בהשקפה ראשונה קשה מאוד להעמיד חילוק זה על מכונו לנכון דהא דקיי"ל דתן הוא כזכו ונצב כמו נד נגד החילוק זה והרבה יגיעות יגעו נושאי כלי רבינו לישבו והנראה לי בזה דמסתבר ליה לרבינו דהא דקיי"ל דתן כזכי אין הכונה על תכונת הכח אשרו בשתי התיבות האלה לומר לך דכחותיהם שוות מצד האומרם דהיינו מצד הנותן ואמירת תן של הנותן הוי כאמירת זכי של הנותן. אלא דהכונה הוא על פעולת תועלת אמירתן של שתי התיבות האלה דפעולת אמירת תנו הוי כפעולת אמירת תיבת זכו אבל בכל זאת אין כחותיהן וטעמיהם שוות זה לזה דכח של אמירת תנו אינו מצד הנותן רק מצד המקבל דכיון דאמירה זו הוא על זכותו של המקבל הרי ממילא זכין להמקבל שלא בפניו רק דאנן קיי"ל דהתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה ולפי דאין כח ביד שום אדם לזכות לאדם אחר שלא בפניו היכי דזכות הזה הוא חוב לאדם אחר והכא נמי הזכות הזה של המקבל הוא חוב להנותן דמשזכה זה עבור המקבל. שוב אין ביד הנותן לחזור בו ועל זה אמרו דכיון דהנותן אמר תן הרי באותו רגע היה הנתינה ניחא ליה ושפיר יש ברגע זו ביד אדם זה אשר קיבל הנתינה מיד הנותן להיות זוכה בשביל המקבל שלא בפניו לבאותו רגע לא היה הזכות זה חב להנותן דהא ברגע זו גם הנותן היה מרוצה בכך וכיון דזכה פעם אחת בשביל המקבל שוב אין אנו משגיחין על חזרתו של הנותן שחזר אח"כ ואף דלפי חזרתו שחזר אח"כ היה למפרע הזכות של המקבל חוב להנותן אין בחוב זה של הנותן הנולד אח"כ כח לגרע זכותו של המקבל אשר כבר זכה בה דמה שעשוי עשוי ולכן באמר תנו הוי עיקר הזכיה מצד המקבל ואמירת תנו של הנותן אינו מועיל לעצם הזכיה רק בתורת הסכמת דעתו של הנותן. כי היכי דלא יהיה הזכות אשר זוכה זה עבור המקבל חוב אליו משא"כ באמר הנותן זכי לפלוני דבאמירה זו מלבד כח הזכיה מצד המקבל אשר זכין לו שלא בפניו יש עוד זכיה נוספת אשר זכין להמקבל מצד הנותן שהנותן ציוה לזכות בדבר זה בשביל המקבל ואף אם נאמר דזכיה ושליחות שני ענינים הם זה הוא דוקא בלא עשאו הזוכה שליח לכך אבל אם עשאו הזוכה שליח לכך בזה ודאי יש בהזכיה גם כח שליחות דאטו בשביל דיש בענין השליחות גם זכיה להמשלח יהיה גרע עי"ז מכל ענינים דעלמא דלא נאמר בזה דשלוחו של אדם כמותו.. ומה לי אם הזוכה עשאוהו שליח לכך או דהמזכה עשה אותו לשליח הלא כיון דיש ביד כל אדם למלאות רצונו ומשאלות לבבו בחפצו ובממונו אזי ממילא זה גופא דנתמלא דעתו ורצונו של המזכה ע"י זכיה זו הרי השלמת הרצון זה עצמו לזכותו של המזכה יחשב דמה לי דהוא זכות הזוכה דנתמלא רצונו לזכות בהחפץ הזה או דהוא זכות המזכה דנתמלא רצונו להיות מזכה לאדם זה חפץ זו וכיון דבאמר זכו הוי הזכיה זכות לשניהם להנותן וגם להמקבל. לכן באמר הנותן זכו הוי עיקר הזכיה מצד הנותן וזכות המקבל אשר אנו צריכין בזה הוא רק משום דאם היה חובו של המקבל לא היה ביד הנותן לגמור השלמת חפצו ורצונו זה בלתי דעתו של המקבל דבמקום שחב לאחרים אין בידו לזכות בשביל אדם אחר וכמו בתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ומכ"ש לזכות לעצמו במקום שחב לאחר שלא בפניו:

ולפי הבנת חילוקי הענינים האלה עולה פסקו של רבינו לנכון דבאמר תנו שטר שיחרור זה לעבדי כיון דבתנו הוי כל כח הזכיה מצד המקבל דהוא העבד דאמדינן דעתו דניחא ליה לצאת מת"י רבו והשטר שיחרור זכות הוא אליו. על כן שפיר יש מקום לחלק דאין תועלת הזכות פועל רק עד מקום דאומד הדעת של עבד מגיע וכיון דאין אומד דעתו נכוחה וברורה רק להסיר רשות רבו מעליו אבל לא להיות לו דין בן חורין לכן גם תועלת הזכות אינו פועל רק להסיר רשות האדון מעל העבד ואם רוצה האדון לחזור בהשיחרור שוב אין בידו אבל שיהיה העבד נעשה בן חורין אין השיחרור נגמר רק לכשיגיע השטר לידו משא"כ באמר זכו בשטר שיחרור זה לעבדי אף דגם פעולת אמירת תנו הוא כפעולת אמירת זכו, מ"מ כיון דכח הזכיה באמירת זכו הוא מצד הנותן שהוא האדון אשר רוצה להשלים חפצו ורצונו לשחרר את עבדו ולהוציאו לחירות וזכות המקבל שהוא