יד המלך (לנדא) - א צה

ודע דכל עיקר מחלוקתם של הרש"ל והט"ז הוא תמוה דהנה היה פשוט להרש"ל דאיזמל עכ"פ בעת מצותו אשר מל בו לאו מוקצה הוא ועל זה בנה יסודו להתירו לטלטל אף אחר שנעשה מצותו ומשום דאין מוקצה לחצי שבת וגם הט"ז אינו חולק עליו בעיקר הדבר רק דהט"ז אסרו לטלטל אחר שנעשה מצותו משום דאיתקצאי לבין השמשות אבל הא מלתא גופא דאיזמל שמל בו אינו רק מוקצה לחצי שבת דעת שניהם שוים בו. והנה עיקר דבר זה הוא נגד המתניתן דפרק שתי הלחם (דף צ"ז) דקאמר שם במתניתן דלא סידור הקנים ולא נטילתם דוחה את השבת והלא סידור הקנים דאורייתא הוא וכמובא שם בברייתא דמנקיותיו אילו הקנים וממילא גם סידור הקנים הוא בכלל המצוה של סידור לחם הפנים אשר ביום השבת יעריכנו הכהן וא"כ איזה דחיות שבת יש בסידור הקנים והלא בגוף הסידור אין בו מלאכה וגם הטילטול שלהם יהיה מותר דכיון דהקנים חזיא למצותן לסדרן על השולחן לא יהיה בהם משום מוקצה וכמו באיזמל של מילה קודם שנעשה מצותו דלדעת הרש"ל והט"ז אין בו משום מוקצה ואף דיש חילוק בין טילטול איזמל של מילה בשבת דמילה עצמו דוחה את השבת משא"כ שתי הלחם דהם עצמם אינן דוחות את השבת. בכל זאת לא ידעתי איזהו ענין יש להא דאין שתי הלחם דוחות את השבת לדין מוקצה של הקנים הלא הא דאין שתי הלחם דוחות את השבת היינו דאין מלאכת אפייתן דוחה את השבת אבל סידור הקנים אין בהסידור עצמו שום מלאכה לומר עליה דאינה דוחה את השבת ואין בו רק איסור טלטול בעלמא דאסור לטלטל את הקנים בשבת משום איסור מוקצה ולמה יהיה בהקנים דין מוקצה כלל הלא כיון דחזיא למצותן לסדרם על השולחן לא אקציה דעתיה מהם כלל אלא ע"כ דמסתבר להו להמתניתן דכל שנתן דעתו על דבר להשתמש בו למצותו אין נתינת דיעה זו מהני להוציאו מידי איסור מוקצה וכמו כן הוא ממש באיזמל של מילה בשבת דמה בכך דמצות מילה בעצמו דוחה את השבת הלא לא עדיף דחיה זו שדוחה מלאכת של מצות מילה את השבת מסידור הקנים דאין בה שום מלאכה כל עיקר ובודאי אין בו שום מקום איסור של מלאכת השבת ובכל זאת אסור הסידור בשבת משום איסור טלטול מוקצה ואין המצוה מועלת להפקיע מהקנים שם מוקצה ולמה לא נאמר כן גם באיזמל דהגם דמצות מילה דוחה את השבת והאיזמל חזיא למצותו מ"מ אין הא דנתן דעתו על האיזמל להשתמש בו למצות מילה מהני להפקיע ממנו שם מוקצה. וגם בעידן מצותו שם מוקצה עליה ויש בו איסור טלטול אך דאיסור טלטול זה עצמו נדחה מפני מצות מילה וכמו דעיקר מלאכת שבת מצות מילה דוחה אותו וכמו כן דוחה המצוה את האיסור טלטול אבל בכל זאת בכל יום שבת כולה ואף בשעה שמל בו לא פקע מהאיזמל שם מוקצה וממילא אין בהאיזמל שום מקום כלל להא דאין מוקצה. לחצי שבת דהא בכל השבת כולה לא פקע שם מוקצה מיניה רק דבעידן מצותו נדחה מלאכת שבת ואיסור הטלטול מפני המצוה אבל לאחר שנעשה מצותו דאין עוד דבר אשר שבת יהיה נדחה מפניו אזי קאי וקיימי איסור הטלטול במקומו כדמעיקרו בשעת מצותו וצריך עיון לדינא

פרק שלשים הלכה ו' אעפ"י שה' אדם חשוב ביותר ואין דרכו ליקח דברים מן השוק ולא להתעסק במלאכת שבבית חייב לעשות דברים שהם לצורך שבת בגופו, שזה הוא כבודו חכמים הראשונים מהם מי שהיה מפצל עצים לבשל בהם ומהם מי שהיה מבשל או מולח בשר. או גודל פתילות ומדליק נרות ומהם מי שהיה יוצא וקונה דברים לצורך השבת ממאכל ומשקה אעפ"י שאין דרכו בכך וכל המרבה בזה הרי זה משובח ע"כ

הנה עובדות האלה הובא בפרק כל כתבי [דף קי"ט] ובפרק שני דקדושין אמרו בקידושי אשה. דמצוה בו יותר מבשלוחו והביאו ראיה מכבוד שבת כי הא דרב ספרא מחריך רישא רבא מלח שיבוטא. ורבינו היה לו כונה מיוחדת בהתחלות לשון הלכה זו להורות לנו דשאני בזה מצות כיבוד שבת. מכל שארי מצות דכל שארי מצות אין ענין המצוה רק בקיומה אבל מצות כיבוד שבת מלבד המצוה אשר בעיקר הכיבוד במאכל ומשתה וכסות נקיה יש עוד מצוה נוספות בהכנות הכיבודים האלה לכבוד השבת.. ויונח בזה הערה עצומה שיש להעיר דלמה לא מצינו הא דמצוה בו יותר מבשלוחו בשום שארי מצוה זולת בשני מקומות האלה בהכנות כיבוד שבת ובקידושי אשה ולמה לא נאמר דבר זה גם בהשבת גזל ועשיות מעקה והענקה ומזוזה וכדומה דמצות עשיתן הוא בהבעלים בעצמם יותר מבשלוחם ואולם לפי מה שביארתי יש סברא לחלק ולומר דכל מצוה אשר אי אפשר להיות קיומה רק בהחפץ או בהממון של הבעלים אזי במצות כאלה אין קפידא בין אם נעשה המצוה ע"י הבעלים בעצמם או ע"י שלוחם ומשום דבכל אופן עכ"פ עיקר המצוה נעשית בשל הבעלים ושלוחו של אדם כמותו. משא"כ במצות הכנת כיבוד שבת ובמצות קידושי אשה דשתי אלה אם הם נעשים ע"י שליח אף דגם בהם מהני גוף העשיה ויצא ממנה תועלת פעולתה כאילו עשאוה אותם הבעלים בעצמם ומשום דלענין תועלת עצם השליחות אין חילוק בכלל זה דשלוחו של אדם כמותו בין מצוה למצוה בכל זאת לענין שכר מצוה. וחוב עשייתה לכתחלה מצוה בהבעלים בעצמם יותר מבשלוחם משום דבשתי אלה אם המה נעשים ע"י שליח אין להמשלח שום חלק ואחוזה בעשיות המצוה כלל דבקידושי אשה בכסף אין קפידא שיהיה כסף הקידושין של המקדש דוקא דגם איש אחר שנתן כסף קידושין לאשה ואמר לה התקדשי לפלוני הרי היא מקודשת מדין עבד כנעני ולכן ממילא אף היכי דהכסף קידושין היה של המקדש בעצמו אין לכסף הקידושין שום חלק ונגיעה לגוף המצוה ובקידושי אשה בשטר אין אנו צריכין שום שיוי דמים כלל וכמו ששנינו כתב לו על הנייר או על החרס בתך מקודשת לי אעפ"י שאין בו שוה פרוטה הרי זו מקודשת ואם המקדש בעצמו אינו מוסר ענין הקידושין לאשה המקודשת אזי לא עשה בגוף המצוה מאומה וכמו כן במצות הכנת כיבוד שבת. דכיון דטרחות ההכנה נחשבת למצוה בפני עצמה לכן אם נעשה ההכנה זו ע"י שליח אף דגוף הכיבוד של הנאות הסעודה והעונג בעצמו והמאכל והמשתה הי' ליקח הכל במעות המשלח הרי באמת יש להמשלח חלק בגוף המצוה של העונג. אבל במצות טורח ההכנה דמצוה זו אין ענינה נוגע לממון רק דהיא מוטלת על גופו של אדם בעצמו ובאם נעשתה ע"י שליח לא יצויר כלל שיהיה להמשלח איזה חלק בעשיות מצוה זו דהא עצם המצוה אינה רק על טורח הגוף לבד ואם השליח יטריח גופו. אזי אין להמשלח במצוה זו מאומה ולפיכך רק בשתי מצות האלה. מצינו דהקפידו חז"ל. על עשיתן לכתחלה שיהי' ע"י כל אדם בגופו ובעצמו:

הלכות שביתת עשור פרק שני הלכה ה' אכל אוכלין שאינן ראוים למאכל אדם כגון עשבים המרים או שרפים הבאושים או ששתה משקים שאינן ראוים לשתיה כגון ציר או מורייס וחומץ חי אפילו אכל ושתה מהם הרבה ה"ז פטור מן הכרת אבל מכין אותו מכות מרדות מדכריהם ע"כ

דין זה הוא ממתניתן בפרק בתרא דיומא ל (דף פ"א) ובמתניתן לא נאמר רק בשתה ציר או מורייס דפטור ובגמרא שם דייק עלה הא חומץ חייב מתניתן מני רבי הוא דתניא רבי אומר חומץ משיב את הנפש ודריש ר' גידל דאין הלכה כרבי וקיי"ל כוותיה דר' גידל ולכן חישב רבינו גם חומץ בהדי דפטורין: ויש להסתפק אם הא דבאכל אוכלין או שתה משקין שאינן ראוין דפטור זה הוא רק מכרת ומלקות אבל איסור דאורייתא יש בו או דכל אכילה שאינה ראויה מותר ביוה"כ לגמרי מדאורייתא ואינו אסור אלא מדבריהם ומכין אותו מכות מרדות על שעבר איסור דרבנן הן אמת דלחלוקה הזאת יהיה קשה דהלא לא מצינו בשום מקום בשלא כדרך הנאתן של כל שאר איסורים שיהיה לוקה מכות מרדות ואף דגם בכל שאר איסורין אסור ג"כ שלא כ"ה. עכ"פ מדרבנן ואולם אף לחלוקה השנית כאשר נאמר דביוה"כ אסור שכ"ה מדאורייתא לא נודע ג"כ היטב הטעם של מכות מרדות והנה בכל אכילה שאינה ראויה בכל איסורין דעלמא דהיינו באכלן שלא כדרך הנאתן מצינו להרב בעל משנה למלך לעיל בהלכות יסודי התורה פרק ה' הלכה ח' שנסתפק בזה אם יש לאכילת איסור שכ"ה דין