יד המלך (לנדא) - א צו

אכילת חצי שיעור דאין לוקין עליו אבל הוא אסור מדאורייתא או דשכ"ה קיל בזה עוד יותר מחצי שיעור דאפילו איסור גרידא מדאורייתא אין בו וסיים שם דחלוקה זו נוח אצלו דכל שהוא שכ"ה אין איסורו כי אם מדרבנן שאם היה איסורו מן התורה אף שלא היה בו לאו לא היה מתירין אותו בחולה שאין בו סכנה וכך כתבו התוס' בפ"ג דשבועות (דף כ"ב) ד"ה אהתירא דכל שכ"ה אפילו איסור בעלמא מדאורייתא ליכא אלא מדרבנן. ע"כ ואולם מן משנה זו דאכל אוכלין שאינן ראוין ביוה"כ דפטור מוכח דבשלא כדרך הנאתן של אכילת שארי איסורין יש בהם איסור מדאורייתא דאם היה שכ"ה בכל שארי איסורים מדאורייתא היתר לגמרי א"כ למה איצטריך המשנה לאשמועינן באכל אוכלין שאינן ראוין ביוה"כ דפטור תיפוק ליה דכל אכילת אוכלין שאינן ראוין הוי שכ"ה וממילא ידענו דפטור דהלא לא עדיף כח איסור האכילה ביוה"כ מכח אכילת כל שארי איסורים שבתורה וכיון דכל שכ"ה בשארי איסורין הוא היתר גמור מן התורה למה לה להמשנה לשנות כל דין זה כלל של אכל אוכלין שאינן ראוין ביוה"כ ואין זה דומה אל אכל אוכלין שאינן ראוין הנאמר במשנה גבי שבועה דהתם גבי שבועה שפיר איצטריך לה להמתניתן לאשמועינן משום דאין איסור שבועה דומה לאכילת שארי איסורין דבכל שארי איסורין בא האיסור מצד התורה וכונת התורה לא היה רק על כדרך הנאתן אבל איסור שבועה דהאיסור זה עשה לו האדם הנשבע בעצמו והוי אמינא דאף שלכ''ה נכלל בכלל שבועתו לכן איצטריך המתניתן לאשמועינן דגם דעת הנשבע ג"כ אינו רק על כדרך הנאתן משא"כ איסור אכילה ביוה"כ דאיסור זה בא לאדם מצד חק וגזרת התורה כמו אזהרת אכילה של כל שארי איסורים וכיון דבכל שארי איסורין מותר שכ"ה מהיכי תיתי יהיה אסור ביוה"כ ומה קמ"ל מתניתן ואין לדחוק ולומר דגם באיסור אכילה ביוה"כ היה לה להמשנה איזה סברא לחלק בינה ובין אזהרת אכילת שארי איסורין ובאיסור אכילה ביוה"כ היה מקום. להחמיר יותר מבאכילת כל שארי איסורין ולומר דבאכילת יוה"כ דאף באוכלין שאינן ראוין חייב שפיר איצטרך המשנה להשמיע לנו להתנגד נגד סברא זו ולומר לן דגם באכילת יוה"כ פטור על אוכלין שאינן ראוין דאי אפשר לומר כן דאם נאמר דיש איזה סברא להחמיר בשכ"ה של אכילת יוה"כ יותר מן שכ"ה של כל שארי איסורין א"כ למה ליה לר' אבהו אמר ר' יוחנן כל דין זה של אכל חגב חי דפטור תיפוק ליה דמאכל אוכלין שאינן ראוין האמור במתניתן גבי אכילת יוה"כ מהתם שמעת ליה מק"ו דאם באכילת יוה"כ דיש סברא להחמיר בשכ"ה ובכל זאת החליט המתניתן דבאכל אוכלין שאינן ראוין דפטור וכ"ש באכילת כל שארי איסור דפטור באכילה שר"ה אלא ודאי דהסברא הוא להיפך דאכילת שכ"ה ביוה"כ קיל בזה יותר משכ"ה של אכילת כל שארי איסורין ומשום דעצם הדבר הוא היתר ואין האיסור רק מצד הזמן ולכן בשלא. כ"ה של כל שארי איסורין כיון דהחולשות כח של האיסור בשלא כ"ה אינו בא מצד עצם האיסור דעצם האיסור תמיד באיסורו קיימי ובעצם האיסור אין מקום כלל לחלק בו בין כדרך הנאתן ובין שכ"ה ואין כל ענינו של שכ"ה רק מחמת תכונת שינוי האכילה מצד האוכל דהוא אכל להאיסור שלא כדרך האוכלין אשר דרכם ליהנות מאכילתן ולכן אין מקום לומר בשלא כ"ה דכל שארי איסורין דהוא היתר גמור מן התורה דהלא עצם האיסור תורה אשר נשאר מונח תמיד עכ"פ על גוף דבר האיסור להיכן אזיל משא"כ בשכ"ה של איסור אכילה ביוה"כ דעל גוף דבר המאכל אין שום איסור כלל וכל מקום איסור הוא רק מצד האוכל וכיון דהאוכל אכלו שכ"ה שפיר יש מקום לומר דאין בזה שום איסור מן התורה כלל דמצד המאכל אין עליו מעיקרא שם איסור כלל ומצד האוכלו ג"כ אין איסור דהא אכלו שכ''ה ולפי ביאור הדברים האלה יש הכרע דבאכילת מאכלים שאינן ראוין ביוה"כ אין מן התורה שום איסור כלל ובאכילה שכ"ה של שארי איסורים יש איסור תורה אלא שאינו לוקה רק כדרך הנאתן ודלא כהכרעות דעת המשנה למלך שהבאתי דאלת"ה יהיה קשה דכל דינא דמתניתן למה הא ידעינן יוהכ"פ מק"ו של שאר איסורים אלא ודאי דבשאר איסורים יש עכ"פ בשכ"ה איסור מדאורייתא ומשום דהאיסור המונח על המאכל נשאר עליו בכל, ענין ואשמועינן מתניתן דבשכ"ה ביוהכ"פ דאין איסור רק מצד האוכל וכי אכלו שכ"ה אף איסור גרידא מדאורייתא אין בו

איברא דמלבד דעת התוס' בפ"ב דשבועות שהביא המשנה למלך דגם המה מסתבר להו כהכרעת דעתו דכל שכ"ה אף איסור בעלמא אין בו מן התורה אלא דעוד נוסף ע"ז הראיה שהביא המשנה למלך נצב כמו נד לתמוך דעתו דאם היה בשלא כדרך הנאתן של שארי איסורים איזה איסור מן התורה אף דאין בו מלקות בכל זאת לא היה מותר לחולה שאין בו סכנה ולכן נתתי אל לבי לחקור שורש ענין זה ומצאתי ראיתי דאף דמצד הסברא הדעת מכרעת דבשלא כ"ה של שארי איסורים נשאר עכ"פ איסור תורה על גוף דבר האיסור לבלתי נתון אותו להתירו לכתחלה בכל זאת הכרעת דעת הגמרא וכמו כן דעת רוב רבותינו הראשונים מורה בהדיא דגם בשכ"ה של כל שארי איסורים אין בו שום איסור תורה. והא דאיצטריך המתניתן להשמיענו דין זה של אוכלין שאינן ראוין באכילת יוה"כ היינו משום דבאזהרת אכילה ביוה"כ היה מקום לומר דעדיף בו כח האיסור בשס"ה יותר מבכל שארי איסורים דהא אנו רואין דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן ובכל זאת אנו קיימינן כאביי דהכל מודים בכלאי הכרם דלוקין עליו אף שלא כדרך הנאה ומשום דלא כתיב באזהרתו לשון אכילה וכמו כן הוכיח הגמרא בפרק, כל שעה [דף כ"ה] דגם בבב"ח לוקין עליו שכ"ה ומשום דאטו אכילה, כתיב ביה ולפיכך גם באזהרת אכילה ביוה"כ דלא כתיב בו ג"כ לשון אכילה בתורה רק מועניתם את נפשותיכם ומכל הנפש אשר לא תעונה נפקא לן כרת דאכילה ביוה"כ והוי אמינא דכיון דלא כתיב באזהרתו לשון אכילה יהיה חייב בו גם שכ"ה וכמו בבב"ח וכלאי כרם ואף אם אכל אוכלין שאינן ראוין חייב לכן קמשמע לן מתניתן דאף דלא כתיב ביה אכילה בכל זאת כיון שאינו חייב כרת על ארבעה העינוים האחרים רק על עינוי דאכילה לבד וכל אכילה שלא כדרך הנאתן לאו אכילה הוא על כן אם אכל ביוה"כ אוכלין שאינן ראוים אין זה עכ"פ בכלל אכילה ופטור

ולפי זה יצא לנו דהא דנאמר במתניתן באכל אוכלין שאינן ראוין דפטור היינו רק מכרת ומלקות אשר אינו חייב רק על אכילה לבד ואכילת אוכלין שאינן ראוין דלאו שמיה אכילה על כן שפיר אין לו על מה שיתחייב כרת ומלקות אבל אזהרת תורה אשר בכל שאר ארבעה עינוים דלא מצינו בהם לשון אכילה וגם אין להם שום שייכות עם אכילה כלל בודאי אין חילוק בהו בין כדרך הנאתן או שכ"ה ולכן באכל אוכלין שאינן ראוין אף דלא חייב עלייהו כרת ומלקות אשר על האכילה ומשום שהוא שכ"ה בכל זאת כיון דלא כתיב ביה אכילה רק לשון עינוי יש בו אף שכ"ה עכ"פ איסור מדאורייתא אך דאינו לוקה על איסור זה דכיון דכל כחו של האיסור אינו רק מלשון עינוי הרי לא עדיף עכ"פ מכל שאר ארבעה עינוים דאין בהם מלקות דאורייתא רק מכות מרדות מדבריהם ולכן שפיר פסק רבינו גם באכילת אוכלין שאינן ראוין ביוה"כ דלוקין אותו מכות מרדות מדבריהם

ועפ"י דברינו אלה יבואר כל הענין מאוד לנכון ויש עוד הוכחה מוכרעת לדעת התוס' שהחליט המשנה למלך דבשלא כדרך הנאתן של כל שארי איסורין אף איסור בעלמא מן התורה אין בו דלפי מה שביארתי דבאזהרת אכילה ביוה"כ יש מקום יתרון לחייב באכילה שכ"ה יותר מבכל שארי איסורים א"כ כיון. דכבר נקיט במתניתן באכילת יוה"כ דפטור על אוכלין שאינן ראוין למה ליה לר' אבהו אמר ר' יוחנן כל מימרא זו דבכל שאר איסורי תורה אין לוקין עליהן שכ"ה הלא ידעינן זאת בשארי איסורין מק"ו של פטור אכילת אוכלין שאינו ראוים ביוה"כ האמור במתניתן אלא ודאי דהענין הוא להיפוך דבפטור של אכילת אוכלין שאינן ראוין הנאמר ביוה"כ אין הכונה רק על פטור כרת ומלקות של אכילה אבל אזהרת איסור תורה של שארי עינוים יש בהם ולכן שפיר איצטריך ר' אבהו אמר ר' יוחנן להשמיענו דבכל שכ"ה של שארי איסורין אין לוקין עליהן וכיון דלא נכלל באזהרת מלקות הרי ממילא אף איסור בעלמא אין בו מן התורה ואין זה דומה לאיסור חצי שיעור אליבא דר"י דאין בו מלקות ובכל זאת יש בו איסור תורה דבחצי שיעור יש בו סברת חזי לאיצטרופי וגם ריבוי דכל האמור גבי חלב וילפינן כל איסורין מחלב ועיין בתוס' ר"פ יוה"כ [דף ע"ד] ד''ה כיון משא"כ בשכ"ה דאין בו שום סברא ולא שום ריבוי לאסרו בשאר איסורין ואנו אין לנו בכל איסורין רק עצם האזהרה הנאמר על המלקות וכיון דאמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן דכל איסורין שבתורה אין אכילה שכ"ה נכלל בהם בכלל האזהרה של חיוב המלקות הרי ממילא הורה לנו ר' אבהו בזה דכיון דלא נכלל באזהרת מלקות הרי ממילא אין לנו מקום להסמיך בו אפילו איסור בעלמא מן התורה ובכל שארי איסורין כל שכ"ה היתר גמור הוא מן התורה רק רבנן הוא דאסרוהו ולכן שפיר חזרו והתירו אותו גם בחולה שאין בו סכנה וכסברת המשנה למלך

וארוח לן בזה תמוה עצומה שהעירו רוב מפרשי רבינו על רבינו דהביא גם חומץ בהדי משקין שאינן ראוין לשתיה והיינו כר' גידל דדרש דאין הלכה כרבי בהא דסבר דחומץ