יד המלך (לנדא) - א צד

דאיכא תרי לישנא בזה דללישנא קמא איכא למימר דיש מוקצה לחצי שבת וללישנא בתרא איכא למימר דאין מוקצה לחצי שבת לכן בשל סופרים הלך אחר המיקל וקיימינן דאין מוקצה לחצי שבת ואולם הדבר תמוה דמפני השמיטו הרי"ף ורבינו להביא בהלכותיהם כל עיקר בעי' זו בדין מוקצה לחצי שבת וגם לא הזכירו כלל קביעות ההלכה היכן הדין נוטה בלבד זה אם יש מוקצה או אין מוקצה לחצי שבת

והנה עלה במחשבה לפני בדבר זה דהואיל דדין זה דמוקצה לחצי שבת הוא בגמרא דידן בעי' דלא איפשטי וגם יש שתי לשונות בענין זה דללשון אחד יש מוקצה לחצי שבת וללשון השני אין מוקצה לחצי שבת על כן יש לסמוך בזה על גמרת ירושלמי סוף פרק לולב הגזול דהובא שם מימרא דר' אילא וז"ל ותני' תמן כך היה המנהג בירושלים אדם הולך לבית הכנסת ולולבו בידו קורא את שמע ומתפלל ולולבו בידו נכנס לבקר את החולה ולולבו בידו לשאת את כפיו ולקרות בתורה (דצריך לגלול הס"ת כשפותתו בידו וגם בג"כ צריך ג"כ להניח לולבו מידו) הרי הוא נותנו לחבירו הניחו בארץ אסור לטלטלו ע"כ והנה דברי הירושלמי אלה מורין כי רק בעוד הלולב בידו משעת נטילת מצוה שנטלו מותר לטלטלו להלאה דמשום חשיבות מצוה לא אקצה דעתיה מיניה אבל משהניחו ע"ג קרקע דפסקה מצותו שוב אסור לטלטלו משום מוקצה ואף דהיה ראויה לאותיום עצמו בכל זאת לאחר דאקציה דעתו מיניה אסור לטלטלו דסבירא ליה להגמרת ירושלמי דיש מוקצה לחצי שבת ויכול להיות דגם הרי"ף ורבינו סמכו על הירושלמי זה ולכן לא הביאו הספק של האיבעי האמור בדין זה בגמרא דידן

ואולם ראיתי דבדין זה עצמו של טלטול לולב אחר שנעשתה מצותו יש בגמרא דידן בהדיא דלא כירושלמי דבפרק לולב הגזול [דף מ"א] מייתי הגמרא ברייתא תניא ר' אליעזר בר' צדוק אומר כך היה מנהגן של אנשי ירושלים אדם יוצא מביתו ולולבו בידו הולך לבית הכנסת ולולבו בידו קורא ק"ש ומתפלל ולולבו בידו קורא בתורה ונושא את כפיו מניחו ע"ג קרקע הולך לבקר חולים ולנחם אבלים לולבו בידו נכנס לבית המדרש משגרו לביתו ביד בנו וביד עבדו וביד שלוחו הרי נאמר בפירוש בגמרא דידן דבשעת קריאות ספר תורה וג"כ מניחו על גבי קרקע ובירושלמי נאמר לנותנו לחבירו ובפרט דפשטת לשון הברייתא מורה דאחר שהניחו ע"ג קרקע וגמר הקריאה ונשיאות כפים חוזר ונוטלו בידו לצאת בו מבית הכנסת ולילך לבתר חולים וכמו ששיויה בסדר הברייתא דאסר דנחיט הא דמניחו ע"ג קרקע חזר ונקיט דהולך לבקר חולים ולנחם אבלים ולולבו בידו ומשום דכך היה מנהגן דלאחר שיצאו מבית הכנסת הלכו משם לבקר חולים ולנחם אבלים הרי לך בפירוש דעת גמרא דידן דגם אחר שהניחו להלולב ע"ג קרקע בשעת קריאות התורה ונ"כ היה חוזר ולוקחו בידו לילד עמו לבקר חולים ולנחם אבלים ובירושלמי נאמר דאם הניחו בארץ אסור לטלטלו הרי לנו מבואר בפירוש מחלוקת בזה בין שני התלמודים גמרא בבלי וירושלמי ויכול להיות דדבר זה עצמו הוא ענין פלוגתתם דגמרא דידן סובר דאין מוקצה לחצי שבת על כן אף לאחר שהויתו ע''ג קרקע ופסקה מצותו בכל זאת כיון דבאותיום גופא היה מטלטל לצורך מצותו שוב אין בו באותו יום דין מוקצה כלל ומשום דאין מוקצה לחצי שבת ולכן בכל אופן בין לא הניחו או הניחו ע"ג קרקע מותר לטלטלו כל היום כולו וברישומים אשר לש"ע שלי רשמתי דבכל אופן אסור לטלטל אתרוג בלילה הראשונה של חג דכיון דלילה לאו זמן נטילה ולא הותחל עדיין שעה הראויה לנטילת מצותו הרי אין אז מקום לסברא זו דאין מוקצה לחצי שבת וממילא מרגע הראשונה של ליל הכנסת הרגל עד הנץ החמה דעדיין לא הותחל זמן הראוי לנטילת מצוה אף לדעת הגמרא דידן אסור לטלטל ללולב וערבה משום מוקצה]

ונתתי אל לבי לדעת היכן דעת רבינו נוטה בענין זה ונשאתי עיני וראיתי דרבינו בהלכות לולב בפ''ז הלכה כ"ד העתיק ברייתא זו דר' אלעזר בר' צדוק וזה לשונו כך היה המנהג בירושלים יוצא אדם מביתו שחרית ולולבו בידו נכנס לבית הכנסת ולולבו בידו מתפלל והוא בידו יוצא לבקר חולים ולנחם אבלים והוא בידו וכשיכנס לבית המדרש משלחו לביתו ביד בנו או ביד עבדו ודילג כל ענין זה של קורא בתורה ונושא את כפיו ולא הזכיר מזה מאומה והוא דבר תימה ופלא דהלא הא דקורא בתורה ונושא את כפיו נאמרה ונישנת בברייתא בגמרא דידן וגם בירושלמי ואין חילוק בין שני התלמודים רק דבברייתא דגמרא דידן נאמר דבשעת ק"ה ונ"כ מניחו להלולב ע"ג קרקע ובירושלמי נאמר דנותנו לחבירו אבל עכ"פ בשני התלמודים נאמר בשתי אלה עם הלולב ענין בפני עצמו ואיך השמיט רבינו מהלכותיו דבר הנאמר בברייתא והובא גם בירושלמי ובפרט דאין בידינו לומר דרבינו סמיך על שארי הזמנים של הכנסת בית הכנסת ותפילה וביקור חולים וניחום אבלים דחשיב בברייתא דהלא נשתנה ענינו של לולב בשתי אלה משאר הזמנים דבשאר הזמנים תני בברייתא דלולבו בידו ובשתי אלה או דמניחו ע"ג קרקע כדעת הגמרא דידן או דנותנו לחבירו כדעת הירושלמי אבל עכ"פ לדברי הכל אין בשתי אלה לולבו בידו ויגעתי מאוד לדעת טעמו וכונתו של רבינו שהיה לו בהשמטת דבר זה ולא עלתה בידי דבר ברור ואפשר יכול להיות דבדין מוקצה לחצי שבת אזיל רבינו כשיטת הגמרא דידן וכיון דבגמרא דידן לא איפשטי בעי' דהלל אם יש מוקצה לחצי שבת או אין מוקצה על כן לא פסיקא ליה לרבינו איך להעתיק דין זה אם כדעת הירושלמי או כדעת הגמרא דידן דאם היה מעתיק דנותנו לחבירו כדעת הירושלמי היה מורה דהדבר ברור דיש מוקצה לחצי שבת ואם הניחו ע"ג קרקע היה אסור לטלטלו ואם היה מעתיק דמניחו ע"ג קרקע היה מורה ההיפוך דהדבר ברור דאין מוקצה לחצי שבת' ואף לדעת הרא"ש שכתב באיבעי זו עצמה אם יש מוקצה לחצי שבת או לא דהואיל דהוא דבר מדברי סופרים נקטינן לקולא דאין מוקצה לחצי שבת זה אינו רק מספק אבל אם היה מעתיק הברייתא דכך היה מנהגן של אנשי ירושלים דהניחו הלולב ע"ג קרקע וחזרו ונטלן היה מוכח מזה דכן הוא הדין הברור דאין מוקצה לחצי שבת ובאמת הדין זה הוא בעי דלא איפשטי ואולם על הגמרא עצמה הוא תמוה דעכ"פ לפי האמור בברייתא בגמרא דידן דמניחו ע"ג קרקע וחוזר ונוטלו א"כ למה לא פשיט הגמרא מזה בעי דהלל דאין מוקצה לחצי שבת וצ"ע ואפשר דמשום דהא דחוזר ונוטלו לידו משהניחה על גבי קרקע לא נאמר בהדיא בברייתא על כן לא פסיקא ליה להגמרא למיפשט מזה

וראיתי להמהרש"ל בתשובותיו וביש"ש פרק אין צדין סימן ט"ז דפסק באיזמל שמל בו דמותר לטלטלו גם אחר המילה ומשום דכיון דהיה ראויה למצותו למול בו באותיום שבת זו שוב אין מוקצה לחצי שבת והנה דעת המהרש"ל זו היא כפי האמור גבי לולב בברייתא בגמרא דידן דכל דבר אשר מטלטלו פעם אחת ביום השבת לצורך מצותו מותר נטלטלו כל היום כולו ותמוה על הרש"ל מדוע לא הביא ראיה לפסק זה מברייתא זו דגבי לולב דמה לי היתר טלטול הלולב אחר שהניחו מידו לאחר שנעשה מצותו אי היתר טלטול האיזמל שהניחו מידו לאחר שנעשה מצותו שמל בו וביותר תמוה על הט"ז בי"ד סימן רס"ו ובא"ח ריש סימן ש"י שחולק על הרש"ל בדין זה של היתר טלטול האיזמל ואיך יתורץ לדעת הט"ז היתר טלטול הלולב לאחר שהניחו ע"ג קרקע האמור בברייתא ובפרט דדבר זה שחידש הט"ז גבי איזמל דלא שייך בו הא דאין מוקצה לחצי שבת ומשום דגם בין השמשות היה מוקצה מחמת חסרון כיס דירא לטלטלו שמא יקלקלנו בהטלטול וכמו סכין של סופרים הנה דבר זה שייך גם בלולב ואתרוג דאין דרך לטלטלו בחנם דירא שמא יקלקלו ויפסלנו בהטלטול ואפשר לתרץ לדעת הט"ז דשאני היתר טלטול הלולב שיצא בו מטלטול האיזמל שמל בו דאיזמל לא היה ראוי כלל בין השמשו' וכמו שדקדק הט"ז דמלבד החסרון כיס דירא לטלטלו לבל יקלקלו גם הוא נגד טבע בני אדם להשתמש סכין זה לאכילה וכדומה משא"כ בלולב וערבה דראוי בין השמשות להניף בו לחולה בכדי לנשוף עליו רוח לקררו ואתרוג היה ראוי בין השמשות להריח בו לחולה וכמובא בירושלמי סוף פרק לולב הגזול שהבאתי בשם רבנן דקסרין דערבה מותר להניף בה להחולה בשבת וכיון דהיה ראוי בין השמשות שפיר התירו בברייתא לחזור וליטלו אחר שהניחו ע"ג קרקע דאף דכשהניחו ע"ג קרקע לאחר שנעשה מצותו אקצי דעתיה מיניה אין מוקצה לחצי שבת

וניחא בזה מה דקשה על המגן אברהם בש"ע ע א"ח סימן ש"ח סעיף כ"ג דהובא שם דמותר לחתוך. ענף מן הדקל מבעוד יום ומותר להניף בו על השולחן בשבת להבריח הזבובים כיון דלצורך חתכו עשאו כלי גמור וכתב המג"א שם סע"ק מ"ה דמיירי דיחדו לכך והלא בירושלמי הובא בשם רבנן דקסרין דגם ערבה מותר להניף בה על החולה בשבת והלא לולב וערבה אינו מיוחד לכך בחג וכבר העיר בזה הרב בעל קרבן עדה ואולם לפי מה שביארתי ניחא דרבנן דקסרין פליגי על התני תמן המובא בראשונה בהירושלמי דאין להניח אתרוג. ע"ג ארץ ומשום דיש מוקצה לחצי שבת ורבנן דקסרין סברי דאין מוקצה לחצי שבת ואף לאחר שהניחו ע"ג הארץ מותר לטלטלו ובאמת גם שאר טלטול מותר כל היום כולה לאחר שנעשה מצותו והא דאמרו דמותר להניף בו לחולה בשבת כונתם הוא דאם לא היה הערבה ראויה רק למצוה לבד היה אסור לטלטלה בשבת ואף דאין מוקצה לחצי שבת בכל זאת היה אסור הטלטול משום דלא היתה ראויה גם בין השמשות וכמו שכתב הט"ז גבי איזמל אבל כיון דגם מבלעדי המצוה ראויה היא הערבה להניף בה לחולה ואם כן היתה ראויה בין השמשות להניף בה לחולה ולפיכך גם בשבת עצמו מותר להניף בה לחולה ואף דאינו מיוחד לכך ואין עליו תורת כלי ולאחר שנעשה מצוה הוא מוקצה בכל זאת כיון דבין השמשות היתה ראויה להניף בה לחולה אף באינו מיוחד לכך הרי ממילא לא איכפת לן מה שאין עליו תורת כלי ונעשה מוקצה בשבת עצמו דהא אין מוקצה לחצי שבת: ודע