יד המלך (לנדא) - א צג

מידי דהוי אהרוגי ב"ד דבחול קטלינן ליה ובשבת לא קטלינן ליה קמ"ל דקטלינן הרי לך בפירוש דנשתנה בזה דין רודף מדין הרוגי ב"ד דאף דכל הרוגי ב"ד לא קטלינן להו בשבת בכל זאת בא במחתרת מותר להרגו בשבת וכמו כן מוכח ג"כ מסקנת הגמרא דמסיק דלא נצרכה אלא לפקח עליו את הגל ופירש"י כיון דהותר דמו ועומד ליקטל כגברא קטילא הוא וכמו כן פסק רבינו דין זה בסוף הלכות גניבה הרי לך דגם לפי המסקנא הבא במחתרת מותר להרגו בשבת. דאם אסור להרגו בשבת איך הוא בר קטלא והלא אינו עומד למקטל כלל. דהא כל רודף אינו נהרג רק בשעת מעשה ואם אינו רשאי להרגו בשעת מעשה שוב לא הותר דמו אח"כ כלל. ואמאי אין מפקחין עליו את הגל אלא ודאי דהבא במחתרת הותר דמו אפילו בשבת ומכ"ש רודף גמור דהותר דמו דמותר להרגו בין בחול ובין בשבת ובכל עת רדיפתו יהיה אימתי שיהיה הותר דמו ולגברא קטילא יחשב אמנם ברודף אחר אחת מן העריות אינו מפורש דינו אם מותר להרגו בשבת או לא. והנה ערוצת אין בידינו למילף דאף דלענין עיקר היתר דם הרודף אחר נפש להרגו מנערה מאורסה ילפינן לה. וכמו שאמרו דהרי זה בא ללמד ונמצא למד בכל זה יש חילוק בכונת טעם של ההיתר דם. בין רודף אחר נפש להרגו ובין רודף אחר ערוה דברודף להרוג נפש. הוי כונת היתר דם הרודף בכדי להציל נפש הנרדף אבל ברודף אחר אחת מן העריות אין כונת היתר דמו של רודף בשביל הצלת עבירת הנרדף דהא הנרדף לא יהיה לו שום עבירה כלל. דהרי אונס הוא. ואונס רחמנא פטריה ואף דמוטל עלינו לכתחלה לעשות כל התפעלות להציל גם אונס מאונסו לידי עבירה בכל זאת לא היתה התורה מתרת הריגת נפש בשביל דבר אשר בדיעבד אין בו פעולת עון אך כל כונת היתר דמו הוא להציל את הרודף בעצמו מידי עבירה. וחק התורה הוא שחקקה בזה דימות זכאי ואל ימות חייב מיתת ב"ד או מיתת כרת. וכן כתבו בתוס' סנהדרין (דף ע"ג) ד"ה להצילו ועכשיו דהותר דמו אזי ממילא אין בהריגת הרודף שוה עבירה כלל משא"כ לחלל שבת בהריגתו דעכ"פ גם חילול זו לעבירה יחשב ואיך יהיה מותר לאדם אחד לעשות עבירה בשביל להציל אדם אחר מידי עבירה. והרי בפירוש אמרו דאין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירו

ואולם ראיתי בגמרא פרק בן סורר דף ע"ג) דפריך הגמרא אהא דחייבי כריתות ניתן להצילו בנפשו ורמינהו ואילו נערות שיש להם קנס הבא על אחותו וקיי"ל דאינו מת ומשלם וטרח הגמרא לאוקמא מתניתין בדרכים שונים דלא שייך בהם ניתן להצילו בנפשו כגון במפותה או ביכול להציל באחד מאבריו ואמאי לא אוקמא למתניתן דמיירי בשבת ובשבת לא ניתן להצילו בנפשו ואין כאן מיתה ושפיר חייב קנס. ולכאורה יש הוכחה גמורה מגמרא זו דאף ברודף אחר ערוה בשבת ניתן להצילו בנפשו וכבר העיר בראיה זו חכם אחד מחכמי זמנינו אמנם אחר המתינות והישוב אין מגמרא זו שום ראיה כלל כי חק זה של ניתן להצילו בנפשו דהתירה התורה דמים של רודפים לא לישראל לבד הותר אלא לכל מי שרואה אותו רודף אחר אדם להרגו או אחר אחת מן העריות לבוא אזי כל רואה אותו בין ישראל ובין עכו"ם מותר להרגו וממילא גם בשבת הוי מיתה ותשלומין דאף דבשבת אסור לישראל להרגו. הלא הותר דמו גם לעכו"ם שיכול להרגו גם בשבת

אחר זה ראיתי ונתתי אל לבי דמסוגיא זו עצמה יש הוכחה להיפוך דרודף אחר עריות אסור להרגו בשבת. דהנה קשה לאביי דמשני דמתניתן דואלו נערות מיירי ביכול להציל באחד מאבריו ומה בכך דיכול להציל באחד מאבריו הלא היתר דם של רודף אחר עריות מרוצח גמרינן ליה וברוצח אין חילוק זה של יכול. להציל באחד מאבריו רק נגד אנשים אחרים שאינו רודף אחריהם דהם אינם רשאים להרוג את הרודף רק באם אינם יכולין להציל את הנרדף באחד מאברי הרודף אבל בהנרדף עצמו תמיד הרשות בידו לעמוד על נפשו ולהרוג את הרודף וא"צ להשגיח אם יכול להציל עצמו באחד מאברי הרודף או לא ואנו רואין בבא במחתרת דהתורה התיר דמו ולא מצינו בו שום חילוק אם הבעה"ב יכול להציל א"ע באחד מאבריו ובפירוש אמרו הטעם במחתרת משום דהבא להורגך השכם אתה להורגו הרי התירה התורה השכמת ההריגה בלי שום הבחנה מאומה גם מצינו בגמרא פרק הרואה (דף ס"ב) גבי דוד עם שאול במערה דאמר לו דוד לשאול מן התורה בר הריגה אתה שהרי רודף אתה והתורה אמרה הבא להרגך השכם להרגו והייתי מותר להרוג אותך במערה. אלא צניעות שהיתה בך בהיותך במערה חסה עליך הרי דהיה פשוט לדוד שהיה מותר להרוג לשאול ומשום דרודף הוא והתורה אמרה הבא להרגך השכם להרגו ואף שהי' בידו להציל את עצמו בלי הריגתו כאשר ניצל באמת ובפרט באותו עת שהיו שניהם במערה בודאי לא היה דוד בסכנת מיתה אלא ודאי דבנרדף עצמו אין חילוק בין יכול להציל או לא וכיון דברוצח אין חילוק בנררף עצמו כמו כן ברודף אחר עריות ג"כ אין חילוק בנרדף עצמו בין יכול להציל באחד מאבריו או לא והאשה הנרדפת בעצמה הרשות בידה בכל ענין להציל את עצמה בהריגתו שבהרודף ואם כן מה בכך דמתניתן דאלו נערות מיירי ביכול להציל א"ע באחד מאבריו הלא מ"מ היה בו דין מיתה מאחותו בעצמה דהיא בעצמה הנרדפת היתה יכולה להרגו אף שיכולה להציל א"ע מאחד מאבריו ואמאי משלם קנס הלא מה לי אם יש יש בו דין הריגה מכל רואה אותו או מהאשה לבדה הא בכל אופן קיי"ל דאינו מת ומשלם אלא ודאי דמהיתר הריגתו מהאחותו בעצמו כל עיקר קושיות הגמרא מעיקרא ליתא דהמקשן ידע דיכולין לאוקמי מתניתן בשבת ובשבת אין אחותו וכל שאר ישראל הרואים אותו רשאין לחלל שבת בהריגתו וכל עיקר קושיות המקשן הוא. דהלא הותר דמו גם לעכו"ם הרואה אותו דמותר להרגו גם בשבת וע"ז שפיר משני אביי דכיון דכל קושיות הגמרא לא קאי רק מהיתר הריגה שאחרים מותרין להרגו ובאותן אחרים נכלל גם עכו"ם ונגד אחרים שפיר מצי למוקמי מתניתן ביכולין להציל באחד מאבריו ושוב אין אחרים רשאים להרגו כלל דאחרים בודאי אינן רשאים להרגו ביכול להציל והנה זה ניחא באם נאמר דבעריות אין רשאים לחלל שבת בהריגת הרודף ושפיר יש בידינו לאוקמי מתניתן בשבת דאין ביד אחותו להרגו אבל אם נאמר דאף בעריות מותר לחלל שבת בהריגת הרודף קאי וקיימי קושיות הגמרא דאיך משלם הבא על אחותו קנס הלא בכל אופן ואף ביכולין להציל באחד מאבריו הותר הריגתו לאחותו בעצמה

ודע דלא נעלם ממני דברי רש"י שכתב במקומו שם אהא דר' יונתן בן שאול דגם הנרדף בעצמו אם יכול להציל א"ע באחד מאבריו אינו רשאי להרוג את הרודף והנה רש"י הוכרח לזה משום דאי לא תימא הכי קשה מה הועיל אביי בתירוצו דמיירי ביכול להציל באחד מאבריו הלא בכל זאת הא ניתן להצילו בנפשו מאחותו גופא דהיא הנרדפת בעצמה. אלא ודאי דאין חילוק וגם הנרדף בעצמו אינו רשאי להרגו באם יכול להציל א''ע באחד מאבריו ואולם אנכי בפרק ראשון מהלכות רוצח ושמירת נפש הוכחתי בהוכחות עצומות דבנרדף בעצמו ניתן להצילו בנפשו בכל ענין ואף ביכול להציל א"ע באחד מאבריו אין עליו להשגיח על ככה וכן מורה משמעות לשון רבינו שם בפ"א הלכות רוצח הלכה י"ב דחילוק זה של יכול להציל באחד מאיבריו אין מקומו רק באם אדם אחר הוא המציל ועיין בהלכות מלכים פ"ט הלכה ד' שכתב שם דבישראל שעבר והרג את הרודף אף שהיה בידו להצילו באחד מאבריו אין ממיתין אותו והראב"ד השיג שם על רבינו מהא דיואב ואבנר ונושאי כלי רבינו טרחו לישבו אבל לא העירו בזה דרבינו סותר דברי עצמו דבפ"א הלכות רוצח הלכה י"ג כתב בישראל שהיה יכול להציל את חבירו באחד מאבריו ולא טרח בכך אלא הציל בנפשו של רודף הרי זה שופך דמים וחייב מיתה ואולם אם נאמר דבנרדף עצמו אין חילוק בין יכול להציל באחד מאבריו או לא אזי יכול להיות דכונת רבינו שם בהלכות מלכים קאי על נרדף עצמו דב"נ אף נרדף עצמו נהרג ביכול להציל באחד מאבריו] ועל כרחינו מוכרחים אנו לאוקמי תירוצו של אביי דהוא היה משני רק הסתם של דין המתניתן דהבא על אחותו דניתן להצילו בנפשו מכל הרואים אותו וע"ז קאי תירוצו דמיירי ביכול להציל באחד מאבריו ושוב אין הרואים רשאים להרגו והענין פרטי אשר הותר דמו לאחותו גופא דאף דבזה לא מהני התירוץ של יכול להציל באחד מאבריו דמאחותו עצמה לא הי' ידע התרצן מעיקרא שום מקום לקושיות הגמרא דמשכחת לה לדינא דמתניתן בשבת ואחותו שהיא ישראלית אסור להציל א"ע ע"י חילול שבת ועיקר כונת קושיות הגמרא לא הי' רק ממה שהותר דמו אצל הרואים ובין הרואים יש גם עכו"ם דיכולים להרגו אף בשבת ועל הרואים שפיר משני אביי דמיירי ביכול להציל באחד מאבריו

פרק כ"ה הלכה י' כל כלי שהוקצה מחמת איסור אסור לטלטלו כגון נר שהדליקו בו בשבת והמנורה שהיה נר עליה ושולחן שהיה עליו מעות אעפ"י שככה הנר או שנפלו המעות אסור לטלטלן שכל כלי שהיה אסור לטלטלו בין השמשות נאסר לטלטלו כל השבת כולו אעפ"י שהלך הדבר שגרם לו האיסור ע"כ

הנה. בגמרא פרק אין צדין [דף כ"ו בעי מיניה הלל מרבה יש מוקצה לחצי שבת. או אין מוקצה לחצי שבת ושקיל בה הגמרא טובא ולבסוף מסיק הגמרא דבגמרו בידי אדם לא קא מיבעי ליה דודאי אין מוקצה לחצי שבת. כי קא מיבעי ליה גמרו בידי שמים וכתב הרא"ש דכיון