יד המלך (לנדא) - א נ

הלכות ק''ש פרק ראשון הלכה ג' אעפ"י שאין מצות ציצית וד כ נוהגת בלילה קוראין אותה בלילה מפני שיש בה זכרון יציאת מצרים ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך וקריאת שלשה פרשיות אלו על סדר הזה זה הוא נקרא ק"ש ע"כ

דברי רבינו אלה תמוהים מאוד דבגמרא ברכות דף י"ד אמר רב יוסף דכמה מעליותא הא שמעתא דכי אתא רב שמואל בר יהודא אמר במערבא אמרי ערבית דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אני ה' אלהיכם אמת ואי משום יציאות מצרים דצריך להזכיר גם בלילות הא מזכירו באמת ואמונה והרי אמרו בגמרא שם דאף אם לא אמר ויאמר כלל ואז גם אמת אין צריך לומר אומר לצאת חובת זכירות יציאת מצרים מודים אנחנו לך ה' אלהינו שהוצאתנו מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים ועשית עמנו נסים וגבורות על הים ושרנו לך הרי לך בפירוש דאין זכירות יציאת מצרים מכריח אמירת ויאמר דוקא רק דאביי מסיק שם בגמרא הלכך אנן אתחולי מתחלינן דקא מתחלי במערבא וכיון דאתחילינן מגמר נמי גמרינן משום דרב כהנא אמר רב דאמר אם התחיל גומר אמנם רבינו דלא הביא כלל מסקנא זו דאביי וכתב הטעם של אמירת ויאמר בלילה משום זכירת יציאות מצרים וזה הוא נגד הגמרא

וראיתי בספר תפארת צבי בתשובות א"ח סימן י"ד שכתב להרב מוהר"י ברלין אשר ציין מעלתו לישב הדילוג של הלל שדולגין התחלות המזמור משום דכל פרשה דלא פסקו משה אנן לא פסקינן ויש לומר שכן הוא נמי בשאר ספרי קודש וסוף המזמור אין לחוש כדמוכח בברכות דף י"ד דאומרים אני ה' אלהיכם. דבריו ישרים למוצאי דעת ולא היה צריך מר להביא ממרחק לחמו דממקומו בברכות שם מוכרע דקאמר אם התחיל גומר הרי לא רצו להפסיק בפרשה עכ"ל. והנה תמוה מאוד על שני מאורות הגדולים האלה ובפרט על הגאון מהר"י ברלין. אשר עיניו כיונים על כל דיבור ואמירה בש"ס ותוספות ופוסקים ואיך נעלם מהם כי בגוף הדילוג של הלל כבר התעוררו התוספות בסוכה דף ל"ח ד"ה הוא וז"ל ואע"ג דאמרינן במגילה אין מפסיקין בפסוק אלא לתינוקות שאני הכא בהלל דשני בני אדם אמרוהו כדאיתא בפרק ערבי פסחים וכבר הביאו המג"א סי' תכ"ח לדברי תוספות אלה ועשה סמיכות מזה להא דמפסיקין באמצע שירת הים ואומרים אותה פסקי פסקי משום דגם שירה זו אמרוהו הרבה בני אדם כדאיתא בסוטה. גם נעלם מהם דעת הכלבו שהביא שם המג"א דהא דלא פסקינן באמצע אין זה רק בתורת משה לבד אבל לא בנביאים וכתובים והמה החליטו דכן הוא גם בשאר ספרי קודש גם מה שרצה הרב מוהר"ץ להוכיח דבסוף המזמור אין לחוש להפסיק מגמרא זו דברכות דאם התחיל גומר. מלבד דגוף חילוק זה הוא נגד דעת התוספות שהבאתי דהלא בהלל מפסיקין בסופו של הפסוק ובכל זאת הוצרכו להטעם דאמרן שני בני אדם גם מלבד זאת כל גוף הדבר שהבין הרב מוהר"ץ במימרא דרב כהנא דהטעם הוא משום דכל פסוק דלא פסקו משה כו' זה ליתא דמימרא דרב כהנא אמר רב אין לו שום ענין כלל עם הא דפסוקא דלא פסיק משה דהרי בפ"ק דברכות דף י"ח גבי פרשת בלק קאמר הגמרא דמשום הכי לא אמרינן בקריאת שמע פסוק דכרע שכב כארי עד סופו דאית ביה גם כן שכיבה וקימה משום טורח הציבור והתחלת פסוק זה עד אמצעו דמי יקימנו למה לא אמרינן משום דגמירי דכל פרשה דלא פסקו משה לא פסקינן והנה לשון גמירי משמע דהיה להם קבלה מפורסמת על כך ואם היה טעמו דרב כהנא משום כל פסוקי לא היה לומר זה בשם רב ומימרא דרב כהנא אמר רב דאם התחיל גומר מורה דרב כהנא אמר כן בשם רב ואין לרב כהנא שום ענין כלל עם הקבלה כללית של כל פסוקא דגמירי להו והנה גם מגמרא זו דפסוקי פרשת בלק מוכח בהדיא דאף בסוף הפרשה גמירי לן דלא פסקינן היכי דלא פסקו משה דהפסוק כרע שכב רצה הש"ס להפסיק בסוף הפסוק באורריך ארור ומברכיך ברוך וע"ז קאמר הגמרא דגמירי דכל פסוקי דלא פסקו משה לא פסקינן ודלא כאשר עלה על דעת מוהר"ץ ז"ל

וראיתי בחידושי שבע שיטות להרשב"א שהקשה אהא דבני מערבא דהיכי סיימו באני ה' אלהיכם הא כל פרשה דלא פסיק משה אנן לא פסקינן ותירץ דכמו דדבר אל בני ישראל לא הוי התחלה כיון שלא התחיל בעיקר המצוה כמו כן לא חשבינן אני ה' אלהיכם בהפסק פרשה משום דלא אמר מעיקר מצוה כלום: והנה מדברי הרשב"א אלה נראה דגם דעתו הוא דטעמא דרב כהנא בהא דאם התחיל גומר הוא ענין בפני עצמו ואין לו שום שייכות כלל עם דין דכל פסוקא דלא פסקו משה. דאם היה דעת הרשב"א בכוונת דינו דרב כהנא משום כל פסוקי היתה קושיתו ממש קושית הגמרא דמה מעליותא ואיך היו בני מערבא מפסיקין באמצע הפרשה הא אם התחיל גומר ומשום טעמא דכל פסוקא וגם תירוצו של הרשב"א היה ממש ג"כ תירוצו של הגמרא דכמו דדבר אל בני ישראל לא הוי התחלה כיון דאינו בעיקר המצוה כמו כן לענין כל פסוקי לא חשבינן אני ה' אלהיכם בהפסק פרשה. והרי הרשב"א הביא ראיה לסברת תירוצו מהתירוץ של הגמרא ואיך אפשר לומר דהרשב"א היה מותיב ומפרק תיובתא ופרוקא הנאמרים בגמרא אלא ודאי דכל השקלי וטריא של הסוגיא בין בני מערבא לדידן באמירת ויאמר בערבית ומימרא דרב כהנא אמר רב דאם התחיל גומר אין לכל זה שום שייכות כלל עם דינא דגמירי דכל פסוקא דלא פסקו משה וענין זה של כל פסוקי חידש לנו הרשב"א בקושייתו ומישב הדבר עפ"י תירוצו ומביא ראיה מתירוץ הגמרא לתירוצו ודלא כדעת שני החכמים האלה

אמנם כל דברי הרשב"א בזה תמוהים הם דמה שרצה לחלק בדין דכל פסוקי דלא פסקו משה. דבאם לא התחיל בעיקר המצוה לא שייך דין זה הלא איזה עיקר מצוה שייך בפרשת בלק ובכל זאת הביא הגמרא עליה הא דכל פסוקי כו' גם בפרק ב' דמגילה דף כ"ב מייתי שם הגמרא הא דר' חנינא קרא דאמר צער גדול היה לו לפני ר' חנינא הגדול ולא התיר לו להפסיק רק לתינוקות ומשום דלהתלמד עבידי ולא אפשר משמע בהדיא דבקריאה לגדולים אינם רשאים להפסיק כלל בשום מקום גם כל דברי הרשב"א שם בענין זה תמוהים הם דכתב וזה לשונו ובהכי ניחא לי הא דמסקינן ליה לקרא, דאני ה' אלהיכם ולא אמרי' ליה כולה ואע"ג דקיי"ל דכל פסוקי דלא פסקו משה לא פסקינן ליה ועוד דהוי שפיר למיעבד הכי משום דבההוא פסוקא אית ביה יציאות מצרים עכ"ל ולא ידעתי מנא ליה להרשב"א ז"ל דבני מערבא היו מסיימין באני ה' אלהיכם הראשון שהוא באמצע הפרשה ודלמא באמת היו מסימין באני ה' אלהיכם האחרון שהוא סוף הפרשה דהא בגמרא סתמא נאמר דהיו מסיימין באני ה' אלהיכם גם הראיה שהביא הרשב"א דכמו דכל מה שאינו בעיקר המצוה אינו התחלה לענין זה דאם התחיל גומר כמו כן לענין כל פסוקי אם לא התחיל עדיין בעיקר המצוה יכול להפסיק באמצע אף דלא פסקו משה. לא ידעתי מה ענין זה לזה הלא כבר הוכחתי דאין להא דרב כהנא אמר רב שום ענין כלל לדין זה דכל פסוקי וגו' ולשון המימרא בעצמה מורה כן דאם היה טעמא דרב כהנא מחמת כל פסוקי. לא היה ממציא לעצמו לשון אחרת, דאם התחיל גומר והוה ליה למימר לשון הרגיל בש"ס בהלכה זו דאם התחיל ויאמר אינו מפסיק ענין ציצית ומשום דלא פסקי משה. ובפרט דרב כהנא אמר מימרא זו בשם רב ורב בעצמו בפ"ב דמגילה דף כ"ב הוא מרא דהלכתא דא דפליג עליה דשמואל בקריאה דראשי חדשים וסובר דדולג ולא פוסק ומשום דלא פסקו משה ולמה לא הביא גם כאן המימרא כפשוטו דהכי גמירי לן אלא ודאי דהא דרב כהנא מלתא באפיה נפשי' ואין לו ענין כלל להלכה זו דגמירי בפסוקא דלא פסקו משה וא"כ איך מביא הרשב"א ראיה מזה לזה לענין החילוק של התחיל בעיקר הדין ודלמא הכי גמירי ליה לרב כהנא משמיה דרב דהא דאם התחיל גומר היינו דוקא בהתחלה גמורה בעיקר הענין אבל בהלכה זו דגמירי בפסוקא דלא פסקי' משה לא מצינו מוזכר שם התחלה כלל ואיך נהיה מחלקים בזה אם היתה ההתחלה בעיקר המצוה או לא הלא סתמא נאמר מקום דלא פסקו משה אנן לא פסקינן ודברי הרשב"א צריכין עיון איברא דגם שיטת הגמרא בהלכה זו הוא מוקשה וצריך ביאור דהא גופא תמוה מאוד דאיך נשמט מכל סוגיות הלכה זו הא דכל פסוקי דלא פסקו משה ובפרט דבפלוגתא דדולג או פוסק אנן קיי"ל כרב דדולג אבל לא פוסק ומשום האי טעמא דכל פסוקי כו' וא"כ למה ליה להגמרא לאקשוי מהא דרב כהנא אמר רב דאם התחיל גומר הלא מרב עצמו היה יכול להקשות דסובר שם במגילה דדולג אבל לא פוסק ואיך היו בני מערבא מפסיקין פרשת ציצית ועוד דעל רב כהנא אמר רב גופא קשה דלמה ליה כלל הא דאם התחיל גומר והלא בלא"ה עכ"פ לשיטתו של רב בלא"ה הוא מוכרח לגמור אם התחיל ומשום דאינו רשאי להפסיק באמצע היכי דלא פסיק משה ובפרט דבכגון זה של ויאמר דבני מערבא. אף שמואל מודה דאינו רשאי להפסיק ודוקא היכי דאינו מפסיק לגמרי רק דמפסיק באמצע וקורא הנשאר בהפרשה אח"כ וכמו בקריאה דר"ח דבכל אופן קורא עכ"פ כל הפרשה כולה בלי מגרעת רק דמפסיק בקריאה בין גברי לגברי ובכגון זה סבר שמואל דרשאי להפסיק היכי דלא אפשר אבל היכי