יד המלך (לנדא) - א נא

היני דמפסיק ומחסר לגמרי מלקרות באמצע הפרשה מכל וכל וכמו אמירת ויאמר דבני מערבא דהיו דולגין לגמרי מלומר כלל כל אמצעית הפרשה בודאי גם שמואל מודה דבכגון זה אינו רשאי להפסיק דבודאי לא פליג שמואל אהלכתא דגמירי להו דכל פסוקא כו' דמייתי הגמרא בלי שום חולק ולשון גמירי להו משמע דכך היה מקובל בידם בלי שום חולק וכן מורה לשון הש"ס ספ"ק דברכות גבי פסוקים דפרשת בלק דלא אמרינן להו בק"ש הביא הגמרא הטעם משום דגמירי לן דכל פסוקי כו' והתם במגילה בטעמא דרב דדולג ולא פוסק לא הביא הגמ' לשון זה דגמירי רק סתם משום דכל פסוקי דלא פסקי' משה והחילוק הוא דבאמת לא גמירי לן ההלכה רק לענין הפסק של חסרון קריאה לגמרי וכמו בפסוקי דפרשת בלק דמשום טרחא דציבורא היינו מחסרים קריאות אמצעית הפסוקים לגמרי וזה גמירי לן בתורת הלכה פסוקה דאין אנו רשאין כך ואין שום פלוגתא בזה בין רב ושמואל כלל ולכן הביא הגמרא במוחלט לשון גמירי לן משא"כ בהפסק בקריאה בין גברי לגברי אבל לא בחסרון בקריאה גמור בזה לא היה גמירי להו הלכה מקובלת ובזה יש פלוגתא בין רב ושמואל דרב סובר דכל הפסק ואף אם אינו מחסר מקריאות גוף הפרשה אין אנו רשאין במקום דלא פסקו משה ושמואל פליג עליה דרב בזה וסובר דהפסק כזה רשאי ולפיכך שפיר לא הובא במגילה. התם בטעמא דרב לשון גמירי לן דבהפסק כזה לא גמירי לן כלל אבל בהפסק דבני מערבא אף שמואל מודה דאינו רשאי ובפרט דבלא"ה הלא הכא באמירת ויאמר דבני מערבא מאי לא אפשר שייך בזה ובכגון זה לכ"ע אינו רשאי להפסיק. לכן כל ענין סוגיא זו תמוה הוא דעל מה ולמה השמיט מכל הסוגיא הא דכל פסוקי דלא פסקו משה כאלו לא היה מן דין זה שום זכר בש"ס כלל והלא כאן היה עיקר מקום להגמרא לישא וליתן בדין זה גם תמוה מאוד על בני מערבא דנהי דלדעתם נכון הדבר להפסיק בערבית בפרשת ויאמר ולדלוג פרשת ציצית משום דאינה נוהגת בלילה ולא השגיחו על כל פסוקי דלא פסקו משה אכתי למה דלגו גם יציאות מצרים האמור בפרשה זו והלא היה בידם לקיים שניהם שלא לומר פרשת ציצית ולהזכיר יציאות מצרים בלבד הנאמר בפרשה זו הנוהגת בין ביום ובין בלילה והיה להם לומר אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים עד אני ה' אלהיכם של סוף הפרשה ולא היה צריך הגמרא להמציא נוסחא חדשה על זכירת יציאות מצרים

ולולי דמסתפינא להמציא דבר חדש במקום דכבר שלטה בו זך עינו של הרשב"א ז"ל ה"א דזה גופא היה כל מעליותא דבני מערבא דקלסי' רב יוסף דהנה מסתבר להו לבני מערבא שלא להזכיר מצות ציצית בערבית משום דציצית אינן נוהגין בלילה אך היה קשה להם לדלוג ענין ציצית מן הפרשה ומשום ההלכה דגמירי דכל פסוקי דלא פסקו משה אנן לא פסקינן לכן בקשו כל כך להמציא אמירה נכונה בערבית בפרשת ויאמר לדלוג כל ענין ציצית ולא יהיה להם בזה מניעה משום דכל פסוקי דלא פסקו משה עד שעלתה בידם נוסחא זו דויאמר ה' אל משה דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלהיכם וקריאה זו כאשר היא כהויותה וכלשונה הוא פסוק בספר ויקרא בפרשת עריות פרשה י"ח וכיון דמצינו עכ"פ פסוק כזה בתורת משה ככתבו וכלשונו תו לא שייך בזה מניעה זו דכל פסוקא דלא פסקו משה דהא מצינו עכ"פ פסוק זה בתורת משה ולכן היו מוכרחיה לקרות הפרשה רק בנוסחא זו המובא בגמרא בלי הוספה וגירעון אות אחת ולא היו יכולים לומר אני ה' אלהיכם הראשון ולהזכיר יציאות מצרים עד סוף הפרשה דנוסח פסק כזה עם זכירת יציאות מצרים לא מצינו בתורה וממילא לא היו יכולין לאומרו משום כל פסוקי דלא פסקו משה ולהמצאה זו גופא קלסי' רב יוסף ועל זה אהדר ליה מאי מעליותא נהי דלא שייך ביה הא דכל פסוקי משום דנמצא פסוק כזה בתורה מ"מ הלא עכ"פ אמירת ויאמר הוי התחלה גם לפרשת ציצית אשר כונת הקורא הוא לפרשה זו והרי אמר רב כהנא אמר רב באם התחיל בערבית פרשת ציצית גומר ועדיין היה להם לבני מערבא מניעה לקריאתם מחמת דינא דרב כהנא ומשני דלענין התחלה דרב כהנא אמר רב סבירא להו לבני מערבא דבעינן התחלה גמורה בעיקר הענין ומשום זה הטעם עצמו משום דנמצא התחלה זו גם בפסוק אחר לכן לא הוי ההתחלה דואמרת אליהם התחלה לפרשת ציצית לבד וההתחלה דרב כהנא אמר רב אינו לבני מערבא עד דאמר ועשו להם ציצית ואז בלא"ה אינו רשאי להפסיק משום כל פסוקא דלא פסקו משה ולפיכך שפיר היו בני מערבא מוכרחים לסיים באני ה' אלהיכם הראשון ולא להזכיר ביציאות מצרים כלל דאם להזכיר יציאות מצרים היו מסיימין באני ה' אלהיכם שוב לא היו פסוק כזה נמצא בתורה ולא היו רשאין להפסיק משום כל פסוקא כו'

ובדבר זה ניחא דקדוק עצום דלמה להו לבני מערבא להכניס עצמם במחלוקת אם ואמרת אליהם הוי התחלה או לא כיון דבין כך ובין כך היו מפסיקין ומדלגין אמצעית הפרשה הלא יותר טוב היה להם לדלוג גם שתי תיבות אלה דואמרת אליהם דאז לא היה התחלה כלל והיו יוצאים בו על צד היותר טוב לדברי הכל וביותר תמוה מסקנא דאביי. דאנן אתחולי מתחלינן דהא אתחלי במערבא וכיון דאתחלינן מיגמר נמי גמרינן משום דרב כהנא אמר רב דאם התחיל גומר והלא רב כהנא אמר דלא יתחיל כלל וכיון דכל עיקר התחלה דידן הוא לצאת דיעות בני מערבא והלא גם המה לא התחילו מה דהוי עיקר התחלה לדידהו א"כ גם אנן עכ"פ לא נתחיל מה דהוי התחלה גמורה לדידן וממילא לא נהיו צריכים לגמור ונצא בו דעות שתיהן דעת בני מערבא דלא התחילו התחלה גמורה לדידהו וגם דעת רב כהנא אמר רב דאמר דלכתחלה לא יתחיל והיינו התחלה גמורה ל ועיין בט"ז יורה דיעה סימן קי"ז ס"ק ד' מה שכתב על מסקנת אביי זו אבל אין עדיין ארוכה על מה שדיקדקתי) אמנם לפי מה שביארתי בכוונת הגמרא הכל ניחא דמנוסח זה שהמציאו בני מערבא לא היה בידם להוסיף או לגרוע אף תיבה אחת ומשום דאז ישונה קריאת הפסוק מהויתה אשר מצינו אמור בתורה וממילא לא היו רשאים משום כל פסוקי דלא פסקו משה וכמו שביארתי דבכגון זה אף שמואל מודה דאין אנו רשאין להפסיק והלכך אם אנו רוצין לצאת דעת בני מערבא מוכרחים אנו לומר ממש כמו שהמציאו בני מערבא דהיינו עד ואמרת אליהם דמבלעדי שתי תיבות הללו אין פסוק כזה נמצא בתורה ולא היינו רשאין לאומרו בלי שתי תיבות האלה ומשום כל פסוקי כו' וכיון דלצאת דעת בני מערבא היינו מוכרחים להתחיל עד ואמרת אליהם דהוי לדידן התחלה גמורה שוב אנו צריכים לגמור כולם משום דרב כהנא אמר רב דאם התחילו התחלה גמורה צריך לגמור

פרק ב' הלכה יו"ד. קורא אדם את שמע בכל לשון שיהיה מבינה והקורא בכל לשון צריך להזהר מדברי שיבוש שבאותה הלשון ומדקדק באותו הלשון כמו שמדקדק בלה"ק ע"כ

והראב"ד השיג על זה וכתב דאין זה מקובל. על הדעת לפי שכל הלשונות פירוש הן ומיד ידקדק אחר פירושן ע"כ ומדברי שניהם רבינו והראב"ד ז"ל נלמוד דעכ"פ דעתם שוה בזה דבכל לשון שקורא בעינן שיהיה מבין ויודע בלשון שקורא בו וכן הוא בירושלמי פרק אלו נאמרין וזה לשון הירושלמי אלו נאמרים בלשונם ק"ש ותפלה כו' ותיבת לשונם הכוונה הוא על הקוראים שיהיו מבינים הלשון שקורא בהן וכן הוא ג"כ בגמרא דידן ריש פרק שבועות הדיינין דקאמר שם הגמרא על שבועות הדיינין דאף היא בלשונה נאמרה ופירש רש"י דהיינו בלשון שמבין בו ובירושלמי שהבאתי הובא בפירוש על שבועות העדות ועל שבועות הפקדון הנאמר במתניתין דאין משביעין אותם אלא בלשונם השביעו שלא בלשונם ואמרו אמן פטורין. הרי לך בפירוש דאם השביעו אותן בלשון שאינן מבינין הרי הם פטורים מקרבן וכמו אם לא נשבעו כלל וכיון דהני תרתי כלולין יחד במתניתין דואלו הנאמרים עם שאר ענינים השנוים במשנה הרי ממילא דהא דבעינן לשון שמבין בו הוא ג"כ בכל הני האמורים במתניתין הנאמרים בכל לשון בעינן בכולן דוקא שיהיה מבין עכ"פ בלשון זה ואף דבירושלמי לא נקיט הני תרתי שבועות העדות ושבועות הפקדון דמשום דהני תרתי אף בנשבעו בלה"ק ואינם מבינים בו פטורים המה לעניני שבועה העיקר בהם רק כוונת ומחשבת הנשבע ואם נשבע בלשון שאינו מבין בו מה לי אם נשבע בלה"ק או בלשון אחר כל שאינו מבין הלשון שנשבע בו אין כאן שבועה כלל דכיון דלא ידעו ולא יבינו מה ועל מה המה נשבעין מה לי אם דבר שפתיהם היה בלה"ק או בשארי לשונות ושפיר כללא כייל הירושלמי דכל דהשביעו שלא בלשונם דהיינו לשון שאינם מבינים בו יהיה באיזה לשון שיהיה בין לה"ק או איזה לשון אחר ואמרו אמן פטורין משא"כ בכל אינך השנוים במתניתין דנאמרים בכל לשון דאף דבעינן ג"כ שיהיה מבין באותו לשון מ"מ קפידא זו אינה רק דוקא בשארי לשונות מלבד לה"ק אבל בלה"ק ודאי יוצא בכל השנוים במשנה ק"ש ותפלה וברכת המזון ופרשת סוטה וידוי מעשר אף אינו מבין בו דכל אלה אמירתן לגבוה ואין בהם דבר בין אדם לחבירו בלתי לה' לבדו ואם קורא את אלה לפי הנוסח הנאמר בתורה או בנוסח שתקנו לנו חז"ל אף שאינו מבין בו בכל זה בעצם הקריאה עצמו מקבל עליו עול תורה והעבודה ויוצא בזה ידי חובתו וכן כתב רבינו להדיא בספ"ג מהלכות חגיגה. וז"ל דאף גרים שאינם מבינים בלה"ק חייבים בהקהל