יד המלך (לנדא) - א קלה

עבירה שכבר עבר דאין מכין אותו יותר ממלקות של תורה ודברי רבינו אלה שכתב בפירוש המשנה סותרין ממש אל מה שכתב כאן בספרו יד החזקה וראיתי להרב בעל מצות השם שרצה להגיה כאן בדברי רבינו שצריך להיות ומי שאוכל בבנין פועל הוה. דהיינו שבפשע וזדון לבו אינו שומע דברי חכמים. ואוכל עדיין ועבירתו נמשכת ומש"ה מכין אותו עד שתצא נפשו. אבל גם זה לא ידעתי מאין הוציאו רבינו והתוספות והר"ן דבעבירה דרבנן שהוא רוצה לעבור דמכין אותו להפרישו עד שתצא נפשו ועדיין קשה דלא יהיה חמור איסור דרבנן מאיסור תורה. והיכן מצינו בלאו גמור מן התורה קודם שעברו דמכין אותו עד שתצא נפשו כדי להפרישו ואדרבא, דבגמרא פרק הכותב מצינו להיפך דהשיב שם ר' פפא לר' כהנא תנינא בד"א במצות ל"ת אבל בעשה כגון שאומרין לו עשה סוכה ואינו עושה עשה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו והתם בודאי מיירי קודם שעבר על העשה ועדיין בידו לקיימה ולפיכך מכין אותו עד שתצא נפשו כדי שיקבל עליו לקיימו דאי בעבר ואין בידו שוב לקיימה בודאי גם במ"ע אין מכין אותו דמאי יועילו כל הכאות האלה ומה דהוי הוי וכן פירש רש"י שם בפירוש על הא דמכין אותו דהיינו קודם שעבר זמן העשה ויש בידו עדיין לקיימו ובכל זאת כהאי גונא במצות ל"ת דהיינו ג"כ דעדיין לא עבר על הל"ת רק שרוצה לעבור אין אנו מכין אותו כלל גם הדעת מכרעת ג"כ לחלק בזה בין מצות עשה ול"ת דודאי גם במ"ע היכי דעדיין לא חל עליו חובת המצוה כלל וכגון בסוכה קודם החג ואם אמר אז דאין בדעתו לעשות סוכה ולולב לחג הבא בודאי אין אנו משגיחין בדבריו כלל לכפות אותו באיזה הכאה שיחזור מדבריו דמה לנו בדברי הבליו רק כשחל חובת היום ומוטל עליו חובת המצוה בכל רגע והוא אינו רוצה לקיימה ויש בידו עדיין לתקנה ולקיים אז אנו כופין אותו בכל מיני הכאות לקיים המצוה אשר חל עליו בשעת הכאה וממילא בל"ת אין על דרך זה מקום לכפיה כלל דכל זמן דלא עבר על הלאו הרי הוא כמו עשה קודם זמנה ומאי איכפת לן בעיקומי שפתיו ופטפוטי דבריו שאומר שרצה לעבור ואדרבה אמרינן דמסתמא ישוב ויתנחם ולא יעביר ובלא תעשה אשר הוא אחר המעשה דכבר עבר הרי מכותיו קצובין וכתובין כפי שהענישו התורה דארבעים יכנו ולא יוסיף ולא משכחת שום אופן כלל בלאו של תורה שיהיה לוקין אותו יותר מארבעים. בין לפני עברו ובין לאחר עברו ואיך נאמר דבאיסור לאו מדבריהם קודם עברו יהיה מכין אותו עד שתצא נפשו ומצאתי בתשב"ץ בתשובותיו שהביא בשם רש"י ז"ל בפ"ג דיבמות דמכות מרדות המה י"ג מכות. וכן כתב בעל תה"ד בביאוריו לרש"י על התורה פ' כי תצא שפירש שם דיכלו לפניו כדי רשעתו ולאחריו כדי שתי רשעיות וכיון דמשלשלין המכות לי"ג הרי אנו רואין דבי"ג מכות יצא כדי רשעתו רק דבאיסור תורה החמירה התורה להכותו מאחריו שתי רשעיות אבל בעבירת איסור דרבנן יצא כדי רשעתו בי"ג מלקות. והא דכתב רש"י ז"ל בפרק שילוח הקן דמכות מרדות אין להם קצבה כונתו ג"כ רק במ"ע ובזמן קיומה וכמו שמסיים רש"י שם דמכין אותו עד שיקבל יד הלכות שופר המלך פרק ראשון הלכה ג' שופר של עכו"ם אין תוקעין בו לכתחלה ואם תקע בו יצא ושל עיר הנדחת אם תקע בו וצא ע"כ

הא דיצא בשופר של ע"ז הוא דוקא בע"ז של עכו"ם אבל בע"ז של ישראל דאין לה ביטול כתותי' מיכתת שיעורא ואינו יוצא עליו לעשות כן והיינו במ"ע וכן כתב הערוך בערך מרדות שמכין אותו עד שיקבל עליו לעשות כן מכאן ולהבא או עד שתצא נפשו הרי גם כונת הערוך ג"כ רק על כפיות קיום מ"ע שהרי אמר ומכין אותו עד שיקבל עליו לעשות כן אבל לא בעבירת ל"ת ודעת רבינו כאן לפי הגרסא הכתובה לפנינו הוא תמוה ואף אם נגיה שאוכל במקום תיבת שאכל בכל זאת נראה דעתו דעת יחיד כי בגמרא דידן לא נמצא דבר זה דמכין אותו עד שתצא נפשו רק בקיום עשה אבל לא בעבירת ל"ת. גם גבי הקורא לחבירו ממזר מצינו דסופג את ארבעים והתם הם מכות מרדות וכמו כן הביא הרשב"א בתשובותיו ראיה זו. דמכות מרדות אינו יותר מארבעים ואף דמשם אין עדיין ראיה על המכות של קודם עבירה דבקורא לחבירו ממזר הארבעים אשר הוא לוקה המה אחר המעשה הרי מצינו גם במלקין על לא טובה השמועה דהוא ג"כ מלקות של מכות מרדות וקאמר הגמרא ארבעים בכתפי וכשר. והתם בודאי הוא קודם המעשה דהא אסמכוה אקרא. דאל נא בניי שהוכיח עלי הכהן לבניו על להבא שלא יעשו כן ובכל זאת אינו לוקה רק ארבעים ולא מצינו בשום מקום בגמרא שום ענין שיהיו מכין אותו יותר מארבעים וכבר השיגו הרמ"ך והרמב"ן על רבינו בזה. אכן ראיתי בירושלמי פרק ד' דנזיר על משנה דהאשה שנדרה בנזיר וזה לשונו מלקות של תורה ארבעים חסר אחת אומדין אותו. אם יש מלקין אותו ואם לאו אין מלקין אותו מכות. מרדות. חובטין אותו עד שיקבל עליו או עד שתצא נפשו וכן הוא בתוספתא דמכות דמלקות מרדות מכין אותו עד שתצא נפשו או עד שיקבל ומהתימא על הר"ן והריב"ש דכתבו סברא זו לחלק בין לעבר ולהבא מסברא דנפשייהו ואיך אישתמיט להו דחילוק זה הוא מבואר בירושלמי ובתוספתא שהבאתי והנה בהירושלמי ובהתוספתא נאמר סתם דמכין אותו עד שיקבל ולא נאמר עד שיקבל עליו לעשות המצוה וסתימת לשון הירושלמי והתוספתא זו מורה דבין בדבר שהוא בחיוב קום ועשה. ובין בדבר שהוא בשב ואל תעשה כל היכי שחייבו חכמים מכות מרדות והוא עדיין קודם המעשה חובטין אותו כל כך עד שיקבל עליו מצות חכמים הן לעשות דבר אשר צוהו לעשות והן שלא לעשות דבר אשר הזהירוהו שלא לעשות ולפ"ז יהיה מחלוקת בזה בין שני התלמודים והירושלמי והתוספתא יהיו מחולקים בזה עם תלמודא דידן ולתלמודא דידן הא דמכין אותו עד שיקבל זה הוא רק במ"ע אבל לא בלא תעשה וכמו שאמרו בפרק הכותב שהבאתי דבד"א במצות ל"ת אבל במ"ע מכין אותו עד שתצא נפשו ולהירושלמי בכל מצוה דרבנן חובטין אותו עד שיקבל ואף באזהרת לא תעשה. ורבינו לפי הגרסא שלפנינו נראה דדעתו הוא כדעת הירושלמי דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ובדבר אשר זדו לעבור על דברי סופרים בין בקום ועשה ובין בשב ואל תעשה אזי קודם העשיה מכין אותו עד שיקבל עליו שלא לעבור או עד שתצא נפשו ולפ"ז הגרסא הנכונה כאן הוא מי שאוכל חמץ בבנין הוה דמכין אותו על העתיד. וכמו שהגיה הרב בעל מצות השם בה אף בדיעבד כמו בשופר של עיר הנדחת ועיין במג"א הלכות שופר סימן תקפ"ו ובמה שכתבתי לעיל בפרק א' מהלכות חמץ ומצה הלכה ג' והרב המגיד הביא בשם הרשב"א דבתקרובות ע"ז אף של עכו"ם גם בדיעבד לא יצא דאין לה ביטול עולמית וכתותי מיכתת שיעורא והכא לא בתקרובות רק בשופר שהוא עצמו ע"ד עסקינן ע"כ והנה כונת הרשב"א דפוסל בתקרובות ע"ז אף לאחר