יד המלך (לנדא) - א קלד

אם היינו בעינן בה דין ממון אין ספק דאין להאשה דין ממון במזונות בעלה ולענין דין ממון אכתי לאו דידה הוא וא"כ האם נאמר דכל אשה שיש לה בעל אינה יכולה לצאת ידי חובת מצה אם לא בדרך רחוק וזר דהיינו שיתן לה הבעל הכזית מצה בתורת מתנה גמורה דאז רשותו מסתלק אבל בנתן לאשתו בליל ערבי פסחים מצה על שולחנו סתם אף שרשות בידה לאכול מ"מ כיון דאינה יכולה למכור וליתנה במתנה לאחרים ואין לה בזה דין ממון לא תהיה האשה יוצא בו ידי חובת מצה וזה הוא דבר שאי אפשר לאומרו כלל אלא וודאי דגם לענין דין ממון במצה לא ילפינן מחלה רק במע"ש לבד ומשום דפטור זה דעיסת מע"ש שייך גם בחלה דגוף העיסה פטורה מחלה דלא הוי עריסותיכם משא"כ בעיסת הדיוט דאין בה שום מקום לפטרה מחלה ע"י דרשה דעריסותיכם וכמו שביארתי בעיסת גזל ממילא לא עדיף מצה דלא ידעינן בו קפידא זו דשלכם, רק מג"ש דלחם לחם מחלה ולפיכך כמו כן גם במצה. יוצאין ג"כ בכל מצת הדיוט ואף שאין לו להאוכל דין ממון בהמצה הנאכלת ואף במצת גזל גמור היה יוצא בו ידי חובת מצה אי לאו דבגזל גמור. אינו יוצא משום מצוה הבאה בעבירה וכמו שכתב רבינו אבל בכל שאר מניעות דין ממון היכי דלא שייך בו פסול של מצוה הבאה בעבירה לא איכפת לן כלל מה שאין לו דין ממון בהמצה

ובדברינו אלה ניחא מה שקשה על רבינו שכתב הטעם דאין יוצאין במצה גזולה משום מצוה הבאה בעבירה והלא אנו רואין באתרוג והושענא דאמר רבא להני אנו ונכרי דכי זבני אסא מעכו"ם לגזזונהו אינהו כי היכי דליהוי קנין יאוש ושינוי רשות ולא יהיה פסול משום מיעוט דלכם. והלא אכתי יהיה פסול משום מצוה הבאה בעבירה ועל כרחך אנו מוכרחים לומר דהיכי דנעשה הקנין קודם עשיות המצוה אף דנעשה עבירה בהקנין אין זה פסול מצוה הבאה בעבירה וכמו כן כתבו התוס' בהדיא ר"פ לולב הגזול, וכתבו שם דחילוק זה במצוה הבאה בעבירה בין אם נעשית העבירה קודם הקנין או אחר הקנין מוכרח שם בכולה סוגיא ולפ"ז קשה על רבינו גם במצה גזולה למה פסולה משום מצוה הבאה בעבירה הא גם בזה הוי הקנין קודם קיום המצוה דמדאגביה להמצה וגזלה קנאה להתחייב באונסין ומדעלסה והפסידה קנאה קנין גמור שהוא שלו וכמו שאמרו דאין שמין. לא לגנב ולא לגזלן ועיין בתוס' פ"ק דב"ק דף י"א ד"ה אין שמין דכתבו דהא דאין שמין לגנב ולגזלן הוא ג"כ מקרא. דוהשיב את הגזילה כעין שגזל יחזיר ואם הפסיד הגזלה הוי ההפסד גופא שינוי וקנה הגזלן השברים ונתחייב הגזלן לשלם וכמו כן הכא באכל להמצה גזולה אין לך שינוי והפסד גדול מהעלסה שעלסה קודם הבליעה וממילא טרם שבלע מצה הגזולה לצאת בה קנאה בהפסד ההעלסה שקודם לכן וכיון דאינו יוצא ידי חובת המצוה רק בבליעה. הרי נעשה הקנין קודם קיום המצוה ולא יהיה בזה פסול מצוה הבאה בעבירה כלל. אמנם לפי מה שביארתי ניחא דהא אנו רואין בחלה בגזל סאה חיטים וטחנה ואפאה דאין לך שינוי מעשה גדול מהטחינה ובשינוי זו קנה הגזלן את העיסה בעודה קמח טרם שבא לידי חיוב כלל ובכל זאת אם אחר הקנין הפריש ממנה חלה אין זה מברך אלא מנאץ ומשום מצוה הבאה בעבירה וענין זה דגזל סאה חטים דחלה סותר לכל הסוגיא דר"פ לולב הגזול ובתוס' פרק לולב הגזול שהבאתי הרגישו בזה ודחקו לישבו דגבי חלה הוא משום ברכה דהברכה הנעשית על קיום המצוה אף על מצוה הנעשית אחר הקנין אם היה הקנין בעבירה אין זה מברך אלא מנאץ אמנם לא סיימוהו לפרש ולהסביר לנו הסברא של חילוק הזה והלא גם בלולב והושענא נתחייב ג"כ בברכה על קיום המצוה וגדולי מפרשי אחרונים התעוררו על התוס' בכך ועל כרחינו אנו צריכין לחלק בזה דבחלה סמיך ראב"י את עצמו אקרא דבוצע ברך נאץ ה' דפוסל הברכה בעבירה ודרשה גמורה הוא דבפ"ק דסנהדרין (דף למ"ד) פריך הגמרא מיניה, ועל כרחך קרא זה אלאחר הקנין קאי דקודם שנעשה של הגזלן ע"י הקנין אין אנו צריכין לשום דרשא כלל דבלא"ה הא בחלה. ותרומה בעינן דעת בעלים ותורם שלא מדעת בעלים אין תרומתו תרומה וכל שהפריש הגזלן חלה קודם שקנאו להעיסה. הרי מעיסת נגזל הוא מפריש והפרשתו בטלה וכלא נחשב וממילא גם הברכה שהיה מברך הגזלן היה ברכה לבטלה. והיה עובר על לאו גמור דלא תשא דחמיר הרבה מהא דבוצע בירך כו' אלא ודאי דדרשה זו דבוצע בירך קאי על אחר הקנין וגלי קרא בפירוש דנשתנה בזה ענין מצוה הבאה בעבירה. בחלה מן מצוה הבאה בעבירה דשארי מצות דבשאר מצות אם הקיום של המצוה הוא אחר הקנין אין בו פסול מצוה הבאה בעבירה ובחלה אף דהקיום המצוה הוא אחר הקנין יש בו הפסול משום מצוה הבאה בעבירה ובדין הוא דכיון דמכח קרא דבוצע בירך דקאי על אחר הקנין נשתנה דין חלה מכל שארי מצות דאף דמצותה באה אחר הקנין שייך בה מצוה הבאה בעבירה ובשביל כך גם גוף ההפרשה היה בטלה וכמו בכל שאר מצוה הבאה בעבירה דקודם הקנין כגון אתרוג דגוף מצות הלקיחה בטילה וממילא הוי הברכה ברכה לבטלה רק דבחלה. אין מקום כלל לבטל עצם ההפרשה של הגזלן אחר הקנין משום מצוה הבאה בעבירה דא"כ לא יהיה ביד הגזלן לעולם להפריש חלה מעיסה זו דהא תמיד יש בההפרשה מצוה הבאה בעבירה וגם ביד הנגזל ג"כ אין כח להפריש חלה מעיסה זו אחר קנינו של, הגזלן דכיון דכבר קנאה הגזלן שוב איננה של הנגזל וההפרשה של הנגזל הוי כתורם שלא מדעת בהפרשתו כלום ואם כן לא יהיה לעיסה זו תקנה לעולה ולכן בחלה מוכרחים אנו לומר דאין בכח זה של מצוה הבאה בעבירה רק על הברכה שיהיה בוצע בירך ניאץ ה' אבל לא לפטור את העיסה שלא יהיה בה חיוב חלה משא"כ במצה דאין בה מקום להכרח זה ופסול של מצוה הבאה בעבירה יכול להיות בה על גוף המצה וכיון דידעינן מקרא זה דבוצע בירך דחלה נשתנה בזה מכל שארי מצות דבחלה לא מהני הקנין שקודם המצוה להוציאה מכלל מצוה הבאה בעבירה אזי גם לענין זה גמרינן מצה מג"ש דלחם לחם מחלה. דאף במצה גזולה אינו פועל קנין שקודם קיום הבליעה להוציאה מכלל מצוה הבאה בעבירה ואף דבחלה אין גוף המצוה בטילה משום מצוה הבאה בעבירה היינו משום דאין מקום בחלה לפסול גוף ההפרשה של הגזלן וכמו שביארתי אבל אם היה מקום לכך היה גם בחלה גוף ההפרשה של הגזלן בטלה ולכן ממילא במצה דגמרינן מחלה דגם אחר הקנין שייך בו מצוה הבאה בעבירה וגם יש מקום במצה לפסול גוף המצוה של אכילת המצה ע"י כך שפיר פסק רבינו במצה גזולה דלא יצא בה ידי חובת מצה ואף דהמצוה היה אחר הקנין אין חילוק במצה בין קודם הקנין לאחר הקנין ומשום דגמרינן לחם לחם מחלה

ודע דעוד זה נשאר אצלי בצ"ע דלמה לא הביא רבינו כלל את גוף דין זה דראב"י בגזל סאה חיטים כו' דאין זה מברך אלא מנאץ ולמה, בברכת הנהנין דאף דלדעת רבינו פ"א מהלכות ברכות גם יחיד אינו מברך שום ברכת הנהנין על הנאות איסור מ"מ גוף דין זה, דאין מברכין על אכילת איסור, לא נאמר רק בברכת הזימון וכאמור במתניתין ר"פ שלשה שאכלו וכן הוא דעת הראב"ד באמת דרק ברכות הזימון אינו מברך על אכילת איסור ועיין מה שכתבתי לעיל בהלכות ברכות ליישב דעת רבינו אבל מ"מ עכ"פ לא מצינו בפירוש בשום מקום בש"ס בברכת הנהנין דאין יחיד מברך על הנאות איסור ובכל זאת הביאו רבינו להלכה ולמה השמיט רבינו כל הא דראב"י בבוצע בירך הנאמר בחלה בפירוש ומשנת דראב"י קב ונקי ובפרט דאין שום חולק עליו בזה וצ"ע

הלכה י"ב אסרו חכמים לאכול מצה בע"פ ומי שאכל מצה בע"פ מכין אותו מכות מרדות עד שתצא נפשו ע"כ

הנה רבים תמהו על הגרסא זו דמכין אותו עד שתצא נפשו דא"כ תהיה חמור דברי סופרים מדברי תורה הרבה יותר מדאי ולכן רוצים למחוק תיבת עד שתצא נפשו רק דמכין אותו מכות מרדות לבד וכן, כתב הרמ"ה ז"ל הביאו הר"ן פ"ד דכתובות דמכות מרדות המה באומד ולהקל ממלקות של תורה וכתב שם הר"ן עליו דנראין דבריו יעו"ש בר"ן שהשיג שם על הערוך בערך מרד וגם על רבינו לפי גרסא זו דמכין אותו עד שתצא נפשו גם התוספות ר"פ מי שאמר דף כ') ד"ה הרי כתבו ג"כ דאין סברא דמכות מרדות יהיו יותר ממלקות של תורה והתוספות חילקו שם בין אם לוקין אותו על מה שכבר עבר דאז בודאי אינו נלקה יותר ממלקות של תורה אבל אם עדיין לא עבר רק שהוא רוצה לעבור על דברי סופרים ואנו מכין אותו להפרישו מעבירה אזי בזה מכין אותו עד שתצא נפשו יעו"ש וכן כתב גם הר"ן בפ"ד דכתובות לחלק בזה וז"ל ומיהו דווקא במכות מרדות שהוא על עבירה נמשכת מכין אותו עד שתצא נפשו או עד שיקבל עליו דברי חכמים ע"כ ועיין בריב"ש סי' צ"ד דגם הוא כתב לחלק כזה גם רבינו בעצמו בפירוש המשניות שלו נראה דמסתבר ליה ג"כ חילוק זה דכתב שם בנזיר במשנה, ג' אליבא דר' יהודא דסובר דתספוג מכות מרדות וז"ל מלקות ארבעים היינו על מה שעבר ומכות מרדות הכל לפי ראות עיני הדיינים ע"כ. הרי רמז לנו רבינו לחלק בין עונש