יד המלך (לנדא) - א קלג

ממון בעלים הוא אבל בגזל דלאו שלו הוא גם רבנן מודים דאינו יוצא בו ידי חובת מצה ומג"ש דלחם לחם מחלה. ובחלה כתיב עריסותיכם

וראיתי להרב המגיד שהביא בשם יש מי שכתב וז"ל וממה שאמרו בירושלמי אבל בסוף דמים הוא חייב לו ש"מ גזולה יוצא בה בדיעבד דהא לא כתיב מצתכם ע"כ והוא תמוה דהא כמו כן ממש פריך הגמרא בפרק לולב הגזול שהבאתי על מצת מעשר שני לר"מ דלמה אין יוצאין בה ידי חובת מצה דמי כתיב מצתכם ומשני דיליף לחם לחם מחלה וגם רבנן, דר"מ לא פליגי על לימוד זה דלחם לחם וגם המה סברי דגמרינן מצה מחלה רק דבחלה גופא סבירא להו דעיסת מע"ש חייבת בחלה ומשום דסבירא להו דמע"ש ממון בעלים הוא אבל בגוף הלימוד דגמרינן לחם לחם. מחלה גם רבנן מודים דילפינן מצה מחלה וממילא הוי כאלו. גם במצה היה נאמר מצתכם ודברי הרב המגיד צריכין עיון גדול

וראיתי להתוס' פרק לולב הגזול (דף ל"ה) שהבאתי שהקשו וז"ל תימא דבפרק כ"ש יליף. דאין יוצאין במצה של טבל מדכתיב לא תאכל חמץ יצא זו שאיסורו משום בל תאכל טבל תיפוק ליה דבעינן שלכם וטבל לא חשיב שלכם דע"כ לא פליגי ב"ש וב"ה רק בדמאי ומשום דאי בעי מפקר נכסי וחזי ליה אבל טבל בודאי לא חשיב שלכם דהא צריך להפריש חלק ממנו לכהן יעו"ש. הרי לך בפירוש דגם התוס' סבירא להו דבעינן באכילת מצה לכם רק דחילקו שם בתירוצם. דאם היה אוכל מצה של טבל יותר מזית באופן דהיה נשאר מאכילתו עוד מצה שיעור מספיק לכדי חלקו המגיע לכהן ובזה שפיר קרינן לכם. ולהכי איצטרך דרשה דיצא זו שאיסורו משום בל תאכל טבל דמצד עצמו אינו ראוי לצאת בו ידי חובת מצה והנה תירוץ התוספת זה לא שייך רק בטבל משא"כ במצה גזולה דלא שייך תירוץ זה דכמה שאוכל לאו דידיה הוא ולמה ליה לרבינו להביא טעם זה דמצוה הבאה בעבירה הלא בלא"ה כל מצה גזולה לאו שלכם הוא והיותר קשה בחלה גופא על הגמרא דר"פ הגוזל עצים לפום הה"א דגמרא שם דטעמא דראב"י בהא דאין זה מברך אלא מנאץ הטעם הוא משום דס"ל לראב"י דשינוי אינו קונה ולאו דידיה הוא א"כ למה ליה לראב"י הטעם משום מצוה הבאה בעבירה תיפוק ליה דבלא"ה אין מצות חלה בגזל דכיון דאין שינוי קונה לאו שלו הוא ובחלה כתיב עריסותיכם

והנראה לי לחדש בענין זה דכל פסול זה דלכם המובא בגמ' ובתוס' על מצות עשה דאכילת מצה לא שייך רק גבי מע"ש לר"מ גם גבי טבל אי לאו דרשה דאין איסורו משום בל תאכל חמץ והיה אוכל כזית מצומצם דלא היה יוצא בו משום דבעינן לכם וחלקו של הכהן אשר בתוך הזית לאו דידיה הוא אבל במצה גזולה אין בו מקום כלל לפסול זה דלכם וכקושיות הגמרא דמי כתיב מצתכם. והא דמשני הגמרא מג"ש דלחם לחם זה הוא רק לרבי מאיר דסובר דמע"ש הוא ממון גבוה ולדידיה חלת מע"ש פטורה מן החלה ולכן יש מקום לדידיה לדרשה זו דלחם לחם דמעשר שני אינו חייבת בחלה וגם אינו יוצא במע"ש ידי חובת מצה אבל לפי מאי דקיי"ל כרבנן דמע"ש הוא ממון בעלים ועיסת מע"ש חייבת בחלה ויוצא בה ידי חובתו בפסח הרי לא נשאר לנו עוד שום נ"מ בגזרה שוה זו דלחם לחם דלענין מצה גזולה אין לנו מקום כלל למילף מצה מחלה דהלא בחלה גופא אין מקום כלל בשום אופן למעט עיסה גזולה מחלה ודרשה דעריסותיכם האמור בחלה אינו באה רק למעט עיסת הקדש או עיסת מע"ש למ"ד דממון גבוה הוא וכן הוא משמעות פשטא דקרא דעריסותיכם דמשמע דהעיסה תהיה שלכם דהיינו דהדיוט אבל עיסת גבוה לא חייבה רחמנא בחלה וממילא גם הדיוט מותר לאכלו לעיסה זו אחר פדיון דבשעת לישה היתה דינה של עיסה זו כמו עיסת הרועים וכדומה מהעיסות הפטורות מחלה דהכל מותרים לאכלה בלי שום הפרשה ומשום דהפטור הוא על גוף העיסה. דגוף העיסה פטורה מחלה משא"כ בעיסה גזולה דאין בידינו לומר בזה דהפטור יהיה על גוף העיסה דהלא גוף העיסה עצמה בכל אופן בכל מקום שהיא חייבת בחלה דאם קנה הגזלן העיסה ע"י שינוי או יאוש ושינוי רשות הרי היא שלו וקרינן ביה עריסותיכם וחייבת בחלה מצד הגזלן ואם עדיין לא קנה הגזלן את העיסה הרי העיסה בכל מקום שהיא ברשותא דמרה קיימא והרי היא שייכה להנגזל והוי עריסותיכם דנגזל וחייבת בחלה מצד הנגזל וכל כמה דלא פריש הנגזל חלה ממנה הרי העיסה בכל מקום שהיא עיסת טבל דחלה חובת עיסה הוא ואף אם רוצה הגזלן לתקנה אין הדבר בידו כלל להפריש חלה בלי דעת הנגזל דכל כמה דהעיסה שייכה להנגזל הרי הפרשת תרומה וחלה צריכים דעת בעלים וכיון דבכל אופן עכ"פ יש להעיסה גזולה זו כל זמן שלא הורמה חלה ממנה דין עיסת טבל והחיוב ההפרשה מונח בכל אופן על העיסה או מחמת הנגזל או מחמת הגזלן א"כ באיזה דרך נמעט מעריסותיכם למעט עיסה גזולה מחלה הלא גוף העיסה עצמה אין בידינו לפוטרה בשום ענין מאי אמרת דהמיעוט יהיה קאי על הגזלן דהיינו שיהיה הגזלן מותר לאכלה בלי הפרשת חלה וזה הוא דבר שאין להעלות על הדעת כלל דאיסור כללי כמו טבל יהיה. אסור לכל העולם כולו ולהגזלן יהיה מותר וכי יהיה חוטא נשכר ואטו בשביל שגזלה הותר לו בכך איסור טבל אתמהא ועינינו הרואות דבכל מקום שחילקה התורה וקפדה על איזה מצוה שלא תהיה רק בשלו דוקא ולא בשל אחרים לא מצינו קפידא זו רק בחיוב עשה לבד כמו ציצית ואתרוג וכדומה דהקפידה התורה על קיום עשיות מצות האלה שיהיו דוקא בשלו ולא בשל אחרים אבל באיסור ל"ת שנאסר. על כלל ישראל בכללי אין שום מקום בתורה כלל באיזה אזהרת לאו שלא תהיה האזהרה רק בשלו ולא בשל אחרים גם מצד הסברא כן הוא דאיך נאמר על איזה דבר איסור כללי. דלכל ישראל יהיה אסור ולאדם אחד פרטי יהיה מותר וכיון דבררנו דבשום אופן לא שייך בחלה כלל שום מיעוט למעט גזולה הרי ממילא לא עדיף מצה דלא אתי רק מחלה להיות בו מצד חק התורה קפידא זו דלכם למעט גזול ובאמת אנו רואין דהגמרא בפרק לולב הגזול דקדק בכונה הלשון דגזרה שוה לחם לחם מחלה מה להלן משלכם ולא משל מעשר אף כאן משלכם ולא משל מעשר הרי הורה לנו הש"ס בפירוש דהמיעוט דעריסותיכם האמור בחלה הוא רק למעט עיסת מעשר דבמעשר שפיר יש למעט דהעיסה בעצמה פטורה מחלה וכמו כן עיסת מעשר שני לר' מאיר דסובר דמע"ש ממון גבוה הוא הרי גם מעשר שני פטורה מחלה וכמו שביארתי וממילא גם שלכם דבמצה הבא מג"ש דלחם לחם מחלה אינו בא רק למעוטי מצת מעשר וגם מצת מעשר שני לר' מאיר דאינו יוצא בה ולפיכך שפיר אין בעיסה גזולה שום גירעון אחר לענין חלה רק מכח מצוה הבאה בעבירה ולכן כמו כן הוכרח גם רבינו להביא הטעם גבי מצה דאינו יוצא בגזול משום מצוה הבאה בעבירה ולפ"ז סרה תמיהת התוס' מעצמו דשפיר איצטרך במצת טבל המיעוט דאין איסורו משום בל תאכל חמץ. דמצד דטבל אינו שלכם לא היה נפסל דלא עדיף חלק. של הכהן אשר יש בהטבל מגזל גמור בהדיוט ולפי מה שביארתי אף במצה של גזל גמור אין בה שום פסול מחמת לכם כלל ומשום דעיקר קרא דעריסותיכם האמור בחלה דגמיר מצה מיניה לא קאי על גזל כלל וכמו שביארתי

והערני חכם משכיל אחד על ראיה נכונה לדברי אלה דאם נאמר דג"ש דלחם לחם קאי גם למעט מצה גזולה דאינו יוצא בו ומשום דלאו לכם הוא א"כ ממילא גם שאולה אימעוט דאינו יוצא בה ידי חובת מצה דגם שאולה לאו דידיה ולאו לכם מיקרי וכמו באתרוג ביו"ט ראשון דאינו יוצא לא בגזול ולא בשאול ומשום דכתיב בו לכם ואף דבמצה לא משכחת שאולה דשאולה הדרי בעינא ובמצה אם שאל לו מצה. לצאת בו ידי חובת אכילה שוב אין בידו לחזור לו מ"מ אם נאמר דבעינן במצה שיהיה שלו מג"ש דלחם לחם א"כ בעינן שיהיה שלו לגמרי ולא סגיא בו היתר אכילה לחוד ואנו בעינן שיהיה לו להאוכל המצה דין ממון בהמצה אבל אם לא היה בו דין ממון אינו יוצא בו אף דמותר לאכלה וכמו דיליף בגמרא מג"ש דלחם לחם דאינו יוצא במצה של מע"ש ואף שיש לו בה היתר אכילה ומשום דאין לו בה דין ממון וממילא דכמו דעיסת מע"ש פטורה מן החלה למ"ד דממון גבוה הוא ואף שיש לו בה היתר אכילה ומשום שאין לו בה דין ממון ולא קרינן ביה עריסותיכם כמו כן אינו יוצא ידי חובת מצה במע"ש משום דאין לו בה דין ממון וא"כ היכי משכחת באשה שיש לה בעל שתצא ידי חובת מצה המוטל עליה מלימוד דכל שישנו בבל תאכל חמץ והלא כל מה שקנתה האשה קנה בעלה וכל אשר לה שייך הגוף לבעלה, ואף אם נתן לה בעלה המצה לאכלה מ"מ אין עדיין להאשה ע"י נתינה זו דין ממון בהמצה דהא אם נתנה האשה המצה זו לאחר במתנה או הקדישה מדעת עצמה שלא מדעת בעלה אין מתנתה והקדשה שוים מאומה ואם המקבל מתנה כזו מאשה שיש לה בעל קידש בה אשה אין האשה מקודשת ומשום דלא נתן הבעל המצה רק אדעתא לאכלה אבל לא ליתנה או למכרה לאחר ואין לך אין לה דין ממון גדול מזה. דאין בידה למכור אם לא מדעת בעלה ואם מכרה או נתנה מדעת בעלה הרי שליחותא דבעל קעבדה ואין זה דין ממון שלה ועיין בהרא"ש פרק אלו מגלחין דעלה בדעתו דאשה יוצאות סעודות הבראה משל בעלה ואף דסעודה זו בעינן שיהיה משל אחרים והבעל חייב במזונותיה בכל זאת כיון שהוא מנתינה דהבעל לאו דידה הוא ואף דלבסוף החמיר הרא"ש שלא להאכילה סעודה זו משל הבעל היינו דרך חומרא ומשום דכיון דרגיל להאכילה תדיר מיחזי כדידה משא"כ באכילת מצה