יד המלך (לנדא) - א קלו

ביטול היינו איל שהקריבו לפני ע"ז ועשה שופר מקרנה דעבודה זו משתפך כעין פנים אבל בתקרובות שופר שתקע בו לפני ע"ז אף דהוי עבודתו בכך.. או שהקריבו לשם דורון דאינו משתפך כעין פנים אין זה תקרובות שאין לה ביטול עולמית וכמו כן כתב רש"י בהדיא בפרק לולב הגזול אהא דאמר רבא דלולב של ע"ז לא יטול ואם נטל כשר היינו ששימשו בו לפני ע"ז אי נמי שעבודתה בלולב להעבירו לפניה או לזרקה בו הרי לך בפירוש דבתקרובות ע"ז שאינו משתפך כעין פנים יוצא בו ידי חובת לולב ולא שייך בו כתותי מיכתת שיעורי' ועיין בה"ה פרק ד' מהלכות יבום וחליצה ועיין במה שכתבתי בזה פרק ה' מהלכות יסודי התורה הלכה וא"ו

שם באותה ההלכה. שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה בשמיעת קול אעפ"י שלא נגע בו ולא הגביהו השומע יצא ואין בקול דין גזל ע"כ

עיין, מ"ש ה"ה בזה ומה שהביא בשם הירושלמי והנראה לי להסביר בכונת דעת רבינו את דברי ה"ה בתוספת ביאור דרבינו דקדק בלשונו דאין במצות שופר הכרח לגזול השופר שיהיה שלו. דהא אין החיוב להגביה את השופר או לנגוע בקצהו הלכך אף אם הגביהו. ונתכוין לגזלו טרם שתקע בו הוי עבירת הגזל עבירה בפני עצמה.. אבל אין לעבירה זו שום יחוס וענין כלל להמצוה ואין זה מצוה הבאה בעבירה כיון דאין המצוה באה לו מחמת עבירת הגזל וכמו כן כתבו התוס' פרק לולב הגזול (דף למ"ד) ד"ה משום על לולב של אשרה ושל עיר הנדחת דהוצרך הגמרא לטעמא דכתותי מיכתת שיעורא ולא מיפסל משום מצוה הבב"ע משום דגם התם לא שייך בו טעמא דמצוה הבב"ע ומכח סברא זו שכתבתי אמנם תמוה לי על הראב"ד שהשיג על רבינו. והוא הבין להסמיך דין זה של רבינו להכשיר שופר הגזול מצד הדרש המובא בירושלמי דיום תרועה יהיה לכם מ"מ.. ודעת הראב"ד תמוה טובא דאיך עלה במחשבה לפניו לסמוך על דרש זה המובא בירושלמי.. והלא עינינו רואות דגמרא דידן חולק בהדיא על דרש זה של יום תרועה יהיה לכם מ"מ דבירושלמי הובא דרש זה להכשיר גם שופר של עיר הנדחת ובגמרא דידן לית מאן דפליג על זה וכ"ע סוברים דשופר של עיר הנדחת הוא פסול משום דכתותי מיכתת שיעוריה. הרי לנו בהדיא דהש"ס דילן לא סבירא דרשה זו דלכם מ"מ. גם בירושלמי גופא אינו מוחלטת דרשא זו לד"ה דקאמר התם בירושלמי אטעמא דר"א דיש חילוק בין שופר ולולב דשופר של איסורי הנאה כשר משום דבקולו הוא יוצא ויש קול אסור בהנאה במה פליגי כשגזלו משופה אבל אם גזלו ושיפהו דמים הוא חייב לו הרי לך דאף על סברת חילוק זה דשופר בקולו הוא יוצא אית חולקים דפליגי ע"ז וסוברים דאף קול אסור בהנאה ובגזלו משופה אינו יוצא בו והחולקים האלה ודאי לא סבירא להו דרשא דלכם מ"מ דאי סבירא להו הרי מה בכך דגם קול אסור בהנאה הלא מ"מ שופר של עיר הנדחת כשר מכח דרשא זו דלכם מ"מ. אלא ודאי דגם דעת החולקים האלה המובא בירושלמי לא סבירא להו דרשא זו. וכיון דבגמרא דידן מוחלט בפירוש דהאי דרשא ליתא ע"כ לא הביאו רבינו והוכרח להביא הטעם דשופר הגזול כשר מכח סברא דבקולו הוא יוצא ואף דבירושלמי הובא סברא זו להכשיר אף שופר של עיר הנדחת ורבינו פוסל בשופר של עיר הנדחת הרי ס"ל לרבינו כדעת הסוברים דאף קול אסור בהנאה על כרחך צריכין אנו לחלק כי רק בשופר של איסורי הנאה מסתבר לי' לרבינו כהחולקים האלה ומטעמייהו דהא מצינו דקול אסור בהנאה אבל בשופר הגזול לא מסתבר ליה לרבינו לפסול קול גזול משום מצות הבאה בעבירת איסור גזל.. דהא לא מצינו גזל בקול וממילא אין כאן עבירה כלל וכמו שביארתי למעלה. ובאמת גם בירושלמי לא מצינו סברת החולקים רק באיסורי הנאה וכמו שאמרו דיש קול אסור בהנאה אך לבסוף סיים שם במה פלגינן בשגזלו משופה והלשון בירושלמי הוא מגומגם וצריך הגה"ה וביאור דאיך אמר דפליגו בשגזלו משופה והלא לא נזכר עדיין קודם לכן בפלוגתתם שום דבר מגזל כלל ועיין בהגהות אשר"י סוף פרק בתרא דר"ה דהביא דעת החולקים האלה גם בשופר הגזול ופוסק כותיהו לפסול שופר שגזלו משופה ודלא כדעת רבינו ואפשר היה לו להגהת אשר"י איזה נוסחא מוגהת בירושלמי אשר סמך עליה לפסול גם בשופר הגזול

שם באותה ההלכה ואל תאמר הרי נהנה בשמיעת קול מצות לאו ליהנות נתנו לפיכך המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה ע"כ

זה הוא מפרק בתרא דר"ה (דף ך"ח) דקאמר שם רבא דהמודר הנאה מן המעיין טובל בו טבילת מצוה בימות הגשמים אבל לא בימות החמה ופירשו שם הטעם דבימות החמה אינו רשאי לטבול בו משום דמבלעדי קיום המצוה יש בהטבילה בימות החמה גם הנאה להגוף משא"כ בטבילה בימות הגשמים דאין להגוף שום הנאה בטבילה ואין כאן רק קיום המצוה בלבד ומצות לאו להנות נתנו והנה בתוס' סוף פרק שבועות הדיינין (דף מ"ד) ד"ה דברי רב יוסף הקשו על מימרא זו דרבא בהמודר הנאה משופר ומן המעיין דאמאי מותר בתקיעת וטבילת מצוה וטובל בו בימות הגשמים. והלא בכל קיום מצוה יש בו הנאה להגוף דבעידנא דקא מקיים המצוה מתהני מפרוטה דרב יוסף דפטור למיתב ברגע זו ריפתא לעניא וכמו בשומר אבדה לרב יוסף דהוא שומר שכר עבור הנאות פרוטה זו ותירצו שם דשאני שומר אבידה ומשכון דכמה פעמים שיתעסק בה לצורכה לשוטחה ולהצניעה יפטור מליתן פרוטה לעני המצוי בכל העיתים האלה אבל התם יכול לטבול או לתקוע במקום שלא יבוא שם עני ע"כ. והנה קושיות התוס' וגם תירוצם הוא תמוה דהלא בפרק אין בין המודר (דף ל"ג) הביא הגמרא אמתניתן דמודר הנאה מחבירו דמחזיר לו אבידתו דפליגי בה ר' אמי ור' אסי חד אמר לא שנו אלא בשנכסי מחזיר אסורין על בעל האבידה דכי מהדר לי' מדעם דנפשי' קא מהדר ליה אבל נכסי בעל אבידה אסורים על מחזיר לא מהדר ליה דקא מהני ליה פרוטה דרב יוסף. וחד אמר אפילו נכסי בעל אבדה אסורים על מחזיר מהדר לי' ומשום דפרוטה דרב יוסף לא שכיחי ולפי פלוגתא זו הרי קושיתם וגם תירוצם של התוס' דסוף פרק שבועות הדיינין שהבאתי הוא דלא כמאן דלמאן דמתיר אף בנכסי בעל אבדה אסורים על המחזיר ומשום דפרוטה דרב יוסף לא שכיחא הרי הנאה זו דפרוטה דר"י לא שייך כלל בנודר הנאה משופר וממעיין. והר"ן כתב שם בהדיא בפירושו וז"ל וכיון דלא שכיחי אין זה בכלל איסור הנאה של קונם ומיהו כיון דאפשר דמתהני הוי עליה שומר שכר וחייב בגנבה ואבדה ע"כ ולזה המ"ד לא יתחיל קושיות התוס' מעיקרא כלל דזה המ"ד סובר בפירוש דהאי הנאה דפרוטה דעניא משום דלא שכיחי לא נכללה כלל באיסור נודר ולאידך מ"ד דסובר דאף הנאה דפרוטה דר' יוסף נכללה באיסור נדר לא תירצו התוס' מידי דלהאי מ"ד. ודאי לא מסתבר לי' החילוק של התוס' שיכול לתקוע או לטבול במקום שלא יבא שם עני דהרי אנו רואין להאי מ"ד דאינו רשאי להחזיר לו אבדה משום הנאה זו ועיין בהר"ן והרא"ש שם דפירשו הטעם משום דבאותו רגע שמחזיר לו האבדה פטור מלמיתב פרוטה לעניא ולא אמרינן דיכול להחזיר לו האבדה במקום שלא יבואו שם עניא דהא רגע החזרה אינו ג"כ רק פעם אחת ומה לי רגע של טבילת מצוה או רגע של חזרת האבדה ומבלעדי זאת דברי התוס' אלה צריכין עיון גדול דאיך השמיטו מלהביא בקושיתם גם בתירוצם. כל ענין הגמרא זו דפרק אין בין המודר הנאה דהלא כל עיקר קושיתם סובב והולך על איסור הנאות פרוטה דרב יוסף במודר הנאה מאיזה מצוה וכל עיקר פלוגתא דר' אמי ור' אסי בפרק אין בין המודר הוא ג"כ רק בזה אם פרוטה דר"י חשיב הנאה לענין נדר או לא ואיך הקשו התוס' מסברא האמורה בגמרא בפלוגתא דאמוראי ולא זכרו ולא פקדו כלל מגמרא זו מאומה

ולולי תירוצם של התוס' הייתי אומר דבמודר הנאה משופר או ממעיין בלא"ה לא שייך כלל איסור משום פרוטה דר' יוסף דלא עדיף איסור הנאה דקונמות מאיסורי הנאה גמור דקיי"ל כר' יוסי דכל זה וזה גורם באיסורי הנאה הוא מותר ואין לך הנאות זה וזה גורם גדול מן הנאות פרוטה. דר' יוסף דהנאה זו הוא בשלילה ונגרם לו ע"י עשיות המצוה וכל כי האי גונא זה וזה גורם הוא דבהנאה זו אין האיסור בעצם מניעות נתינות הפרוטה. רק דהאיסור הוא מחמת שהנאות מניעות נתינה פרוטה זו נגרם ע"י קיום המצוה שאסר על עצמו מצוה זו בנדר ושני המקרים האלה של המצאות העני וקיום המצוה שניהם יחד בזמן אחד גורמין ההנאה וכל זה וזה גורם מותר באיסור הנאה משא"כ לענין שיהי' נעשה שומר שכר דאין אנו צריכין רק שיגיע להשומר איזה הנאה ע"י השמירה ואין קפידא באיזה אופן שיגיע לו ההנאה אם בהשמירה עצמה או ע"י איזה סיבה אחרת הבא לו ע"י השמירה והלכך שפיר נעשה