יד המלך (לנדא) - א קל

לו טעם דגן ממש אין בידינו לצאת מחק התורה דהקפידה התורה בשתי אלה בחלה ובמצה דחמשת מיני דגן דוקא בעינן ולא בא רבינו בשני ההלכות האלה במצה ובחלה רק להשמיענו דין המשנה דבשניהם בחלה ובמצה לא מהני השיעור לבד רק דטעם הדגן דוקא בעינן וממילא כשיש בהתערובות טעם דגן יוצא בו. גם ידי חובת מצה ואף דבמצה טעם דגן לחוד בעינן מהני לענין זה סברת גרירה דטעם הדגן גוררין עמו גם את האורז ואין להעיסה רק טעם מצה של דגן לבדו ויוצא בה ידי חובת מצה. וגם בחלה הגם דלא מצינו קפידא בהתורה בעיסת חלה שלא יהיה בה רק טעם דגן לבד מ"מ כיון דגמרינן חלה בג"ש לחם לחם ממצה על כן גם בחלה בעינן שיהיה בהעיסה רק טעם דגן לחוד רק דבתערובות אורז אינו מרגיש כי אם טעם דגן ומשום גרירה ולדעתי גם טעם המשנה של הגמרא דידן דמהני בחלה ובמצה נתינת טעם ברוב הוא ג"כ משום גרירה וכסברת הירושלמי ובדוקא נקיט במתניתין דגן ואורז אבל בתערובות דגן עם מאכל אחר אף דיש בתערובות כזית דגן בכדי א"פ וגם יש בהתערובות טעם דגן בכל זאת כיון דהרגשת הטעם של המאכל אחר מבלבל טעם הדגן ואין להתערובות טעם דגן לחוד אינו יוצא בו ידי חובת מצה דאנן טעם מצה לחוד בעינן וליכא

ועפ"י דברינו אלה יונח לן מה שהקשו התוספת פרק כל הזבחים דף ע"ח) ובפרק הקומץ רבה (דף כ"ג) על הא דאם יש בה טעם דגן אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח מהא דפרק ערבי פסחים דלא ליכרך אינש מצה ומרור בהדדי דמצות מבטלות אלו את אלו וא"א שלא ירבה מין אחד על חבירו ויבטלנו ואמאי הא נהי דהמרור מרובה מהמצה מ"מ עכ"פ מרגיש בו טעם מצה והרי בעושה עיסתו מחיטים ואורז אם יש בו טעם דגן יוצא בו ידי חובת מצה ואף דרובה אורז ונדחקו שם בתירוצם ולפמ"ש ניחא דשאני בזה תערובות טעם מרור מתערובות טעם אורז דע"י טעם מרור נשתנה טעם המצה ואף דעדיין נרגש בו גם טעם מצה מ"מ אינו מרגיש טעם זה שיש למצה לבדה בלא מרור ואנן טעם מצה כהויתה בעינן ולכן לא מהני טעם מצה ומרור שמרגיש יחד משא"כ בחיטים ואורז דכי מרגיש טעם חיטין אזי החיטים גוררין את האורז ומשוי לטעם של האורז ג"כ טעם חיטים וממילא יש להעיסה והמצה האפויה ממנו טעם מצות דגן כזה כאשר היה להדגן מקדם קודם תערובתו בהאורז ולכן יוצא בה ידי חובת מצה

והנה התו' שם בתירוצם השני כתבו וז"ל ועוד יש לפרש דהת' כשאוכל כזית מצה דכי מבטל ליה טעם מרור ליכא טעם כזית מצה. וראיתי מקשים על תירוץ התוס' הזה דלפי סברתם היכי משכחת כלל בכל האיסורים שבת ר' בתערובות די כזית בכא"פ הלא כיון דליכא בהתערובות רק כזית מהאיסור אף שנרגש טעם האיסור מ"מ השלשה בעים של היתר המעורב עמו גרעו עכ''פ לטעמו של זית האיסור מאשר היה כשהוא בעין וא"כ אף שמרגישים בהתערובות גם טעם האיסור מ"מ אינו מרגיש טעם כזית שלם מהאיסור שהתערובות מגרע עכ"פ טעם מה מן כזית האיסור כשהיה בעין וממילא שוב אינו נשאר איסור של כזית שלם אם לא שיש בהתערובות יותר מכזית איסור ולפמ"ש ניחא דודאי בכל איסורין שבתורה כיון דקיי"ל טעם כעיקר וכל ענין טכ"ע אשר מצינו בתורה הוא רק בתערובות הרי ע"כ צריכין אנו לומר דגוף סברת טכ"ע דגלי לן רחמנא הוא דכל הרגשת טעם מה מהאיסור אשר בהתערובות אף דודאי אין טעם זה של האיסור כמו הטעם הראשון שהיה לו לבדו בטרם שנתערב עם דבר אחר גם טעם זה הוי כעיקרו של איסור. ולכן שפיר בכל תערובות של שאר איסורים אשר האיסור הוא בכזית בכא"פ כיון דמורגש בתערובות טעם האיסור אף דגם טעם ההיתר מורגש בו מ"מ טעם של כזית האיסור במקומו עומד ולא מיגרע כחו ע"י טעם ההיתר המעורב עמו משא"כ במצה דבעינן טעם כזית מצה לבדו כהויתה בלי שום תערובות והרגש טעם אחר כלל ובזה שפיר מסתבר ליה להתוספת דכי אכל מצה ומרור בהדי הדדי אזי אף בלי חוזק טעם מרירות האמור בתירוצם הראשון הרי הטעם מרור אשר עכ"פ אין לו טעם מצה מבלבל ומשנה את טעם המצה דאין לה עוד טעם מצה לבדה ואנן טעם כזית מצה לבדה בעינן ולכן אינו יוצא בו. אבל במה שסיימו התוספת שם דאם אכל זיתים הרבה שרי זה אי אפשר לקיים בשום אופן דמה בכך אם אוכל זיתים הרבה הא כל הזיתים של מצה יחד יהיו כמה שיהיו עכ"פ כל מה שמרגיש עוד טעם מרור בתוכן נשתנה טעם כל הזיתים מצה כולן ע"י הרגשות טעם מרור שמרגיש עמהם ובטעם מצה כזה אשר אינו טעם מצה לבדה כהויתה אינו יוצא בה וכיון דלאו מצד פחות השיעור רק מצד שינוי הטעם אינו יוצא הרי ממילא אין חילוק כמה שאכל ואף אם אכל זיתים הרבה בטעם כולן אינו יוצא וכמו אם אוכל מצה מבושלת אף אלף זיתים דאינו יוצא בהן ידי חובת מצה ומשום דטעם מצה בעינן וליכא. ובלא"ה אי אפשר לתמוך על סיום דברי התוס' האלה דבהרבה זיתים שרי דמי יתן לנו שיעור ההשלמה זאת וכמה זיתים יאכל אשר ע"י יתרון האכילת זיתי מצה יושלם לנו גירעון טעם המצה אשר נגרע ע"י תערובות המרור וכל זה הוא מאלו דברים שאין להם שיעור

ולפי הצעות דברים האלה ירוח לן תמוה עצומה שמתמה התוס' פרק כל הזבחים ל דף ע"ח) במימרא דרשב"ל דהפיגול והנותר וטמא שבללן זו בזו ואכלן פטור דאי אפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו וקאמר הגמרא שמע מיניה מרשב"ל תלת ש"מ דאיסורין מבטלין זא"ז וש"מ דנותן טעם ברוב לאו דאורייתא וש"מ התראות ספק לאו שמיה התראה ואותיב רבא מהא דהעושה עיסתו מן החיטים ואורז דאם יש בו טעם דגן אדם יוצא בהן ידי חובת מצה בפסח ואע"ג דרובא אורז. אלמא דנותן טעם ברוב דאורייתא והקשו התוספת שם ד"ה מתיב וזה לשונם תימא דלא מקשה ליה מכל התורה כולה דקי"ל דטעם כעיקר והניחו בתימה בלי שום ישוב מאומה.. ובמה שכתבתי יתישב תמיה זו על נכון דמטעם כעיקר האמור בכל התורה כולה לא היה רבא יכול להקשות דהיה בידינו לומר דבטעם כעיקר של כל איסורין גזירת התורה הוא דטעמו של האיסור משוי ליה גם טעם ההיתר לאיסור וגם ההיתר נאסר רק דלענין מלקות לא לקי, רק על כזית בכא"פ מהאיסור לבד ודעת רבינו חיים כהן הוא דהיכי דאית בהתערובות כזית בכא"פ לקי על כל זית וזית מהתערובות ואף דיש בהזית גם חלקי ההיתר כשיש בהם טעם איסור גם חלקי ההיתר מצטרפין אף למלקות וכיון דעכ"פ לכל הדיעות בכל טעם כעיקר נעשה ע"י נתינת הטעם גם ההיתר איסור הרי ממילא היכי דהאיסור נותן טעם בההיתר אין בידינו לומר דרוב ההיתר מבטל ליה להאיסור. דהלא. היכי דנרגש בההיתר טעם האיסור גם ההיתר נעשה איסור וממילא אין כאן רוב היתר כלל אשר יבטל את האיסור. והנה כל זה לא שייך רק בטעם כעיקר של תערובות איסור בהיתר דנאסר רוב ההיתר מחמת הרגשת טעם האיסור משא"כ בפיגול ונותר וטמא שבללן יחד ואכלן אין מקום כלל בתערובות הזה לומר דע"י הרגשות מיעוט טעם פיגול ברוב הנותר נאסר גם הנותר מחמת טעם הפיגול המורגש בו בכח איסור פיגול. דהלא הנותר הוא אסור מכח איסור לאו הנותר אשר עליו מצד עצמו והאיסור נותר אשר בו מעיקרו אינו נותן מקום להאיסור פיגול לעבור בגבולו ובפרט לשיטת רוב הראשונים דכל טעם כעיקר של איסור אינו יכול לפעול בהרוב ההיתר רק איסור ולא מלקות וממילא עכ"פ אינו יכול לפעול טעם הפיגול ברוב הנותר רק האיסור שלו פיגול אבל לא חיוב מלקות שבו הרי בודאי אין שום סברא שיחול איסור אחר אשר אינו רק איסור בעלמא על איסור לאו גמור אשר בו חיוב מלקות וכרת מצד עצמו ואנו רואין דבשני לאוין גמורים אין איסור קל חל על איסור חמור ואף דגם הרוב של איסור נותר אינו רק חצי שיעור ואין לוקין עליו הלא גם המיעוט של פיגול אין בו ג"כ רק חצי שיעור ולמה יעדיף כח טעם המיעוט אשר אף בשיעור שלם לא היה בכח נתינת טעמו לפעול על תערובתו רק איסור לבד יותר מן הרוב אשר מצד איסור עצמו עכ"פ אם היה בו שיעור שלם היה חייב כרת ומלקות עליו והלכך אין לטעם כעיקר של כל עניני תערובות איסור והיתר שום דמיון לתערובות זה של נותר ופיגול וטמא דבכל תערובות איסור והיתר נאסר הרוב ההיתר מחמת הרגשת טעם האיסור משא"כ בתערובות איסור באיסור נשאר תמיד הרוב באיסורו כמו שהיה וכיון דבתערובות פיגול ונותר נשאר הרוב בפני עצמו כמו שהיה מקדם לא היה שום מקום להקשות מטעם כעיקר של כל התורה דהיה בידינו לומר דבתערובות כזה שפיר אזלינן בתר חוק התורה. דאחרי רבים להטות ובטל המיעוט ברוב ואין הרגשת טעם המיעוט פועל מאומה נגד הביטול ברוב ומשום דאין בכח טעמו של המיעוט לגרע כח הרוב והלכך שפיר בתערובות כזה אמרינן דנ"ט ברוב לאו דאורייתא משא"כ בתערובות איסור ברוב היתר דהורע עכ"פ כח הרוב ע"י המיעוט לענין זה דנשתנה מכמות שהיה מקדם דקודם תערובתו היה היתר ועכשיו נעשה איסור מחמת הרגשת טעמו של המיעוט וכיון דשניהם הרוב והמיעוט המה איסור ואף דאין לוקין על הרוב מכח טעמו של המיעוט מ"מ כיון דגם על הרוב יש עכ"פ שם איסור שוב אין בכחו לבטל את המיעוט וכיון דאין המיעוט בטל לכן שפיר לוקין על המיעוט באם יש בו כזית בא"פ וזה הוא ענין טעם כעיקר האמור בכל תערובות איסור והיתר ולפיכך לא אותיב רבא תיובתא דידיה רק ממתניתין דהעושה עיסתו מחיטים ואורז דכפי מה שביארתי בין לענין חלה ובין לצאת בו ידי חובת מצה הכל תלוי בנתינת טעם דגן ממש ואין שום דבר אשר אף אם טעמו כטעם דגן יכול למלאות הכרח הדגן אשר צריכים בשתי אלה וממילא גם בתערובות הזה אין בכחו של הרגשת טעם דגן לפעול מאומה על רוב האורז המעורב עמו להפכו לדגן דרוב האורז בעצמו אף שיש לו טעם דגן ממש מ"מ