יד המלך (לנדא) - א קלא

לצאת בו ידי חובת מצה וחיוב חלה הוי דינו כמו שהיה מקדם קודם שנתערב עם הדגן דהאורז מעצמו יהיה טעמו איך שיהיה בכל ענין אינו מצטרף לשיעור מצה וחלה דשיעורים אלה מן דגן ממש בעינן וכיון דגם בתערובות הזאת נשאר הרוב לענין פעולת ענינים האלה של חובת מצה וחיוב חלה כמו שהיה מקודם ובכל זאת שנו לנו במשנתינו דאם יש עכ"פ במיעוט החטים שבעיסה שיעור חיוב חלה או שיעור חובת מצה אף דהמיעוט הזה של החיטים מעורב ברוב אורז ובאורז עצמו אין מקום כלל לחובת מצה וחיוב חלה מ"מ מצד המיעוט לבדו העיסה חייבת בחלה ויוצא בה ידי חובת מצה ולא אמרינן כיון דרוב האורז נשאר על מצבו כמקדם יהיה המיעוט דגן בטל ברוב האורז וכאלו היה כולו אורז וגם במיעוט שיעור דגן לא יהיה יוצא ידי חובת מצה ולא יהיה העיסה חייבת בחלה ומדלא אמרינן הכי על כרחך הטעם הוא משום דמרגישין בו מ"מ טעם דגן אין השיעור דגן שבו בטל ברוב האורז הרי אנו רואין דהרגשת טעמו של המיעוט בהרוב פועל נגד הביטול לבלתי נתון מקום להרוב לבטל את המיעוט וגם בתערובות כהאי גונא אמרינן דנותן טעם ברוב הוא דאורייתא ולא בטיל ואיך פטיר רשב"ל בבלילות נותר ופיגול וטמא משום דאי אפשר שלא ירבה מין אחד על השני ויבטלנו ומה בכך אם ירבה אחד על השני הלא עכ"פ מרגיש בהרוב גם טעם המיעוט וכל המיעוט אשר נותן טעם ברוב אין המיעוט בטל

ובהסברות דברים האלה אשכחנא פתרי לפרש דברי התוספות שם בפרק כל הזבחים ד"ה הפיגול דכתבו באמצע הדיבור וז"ל ועוד קשה דהיכי מחייב כלל משום חד מינייהו דמיעוט הבטל ברוב לא מצטרף עם הרוב להשלימו לכשיעור דאפילו היתר לא מצטרף לאיסור כ"ש איסור לאיסור דלא מצטרף ע"כ והנה דברי התוספות כהויתן המה סתומים וחתומים דמכח איזה סברא דנו התוספות זה הק"ו הלא אדרבה הסברא הוא יותר על שני איסורין דמצטרפין יחד ומשום דעכ"פ מוטל על כל. אחד משניהם חומר האיסור בפני עצמו אבל בהיתר עם האיסור דאין על ההיתר בפני עצמו שום איסור כלל הסברא נותנת דלא יצורף לחיוב שיעור האיסור ומלבד סברא הישרה זו המקובלת מצד השכל נראין דברי התוספות אלה סותרים לדברי הגמרא פרק אלו עוברין ל (דף מ"ד) ופרק ד' מינים ( דף ל"ו) דפריך הגמרא לר"ע דסובר דמשרת בנזיר להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתי למה לי ריבוי דמחרצנים ועד זג דאיסורי נזיר מצטרפין זה עם זה השתא היתר מצטרף לאיסור איסור לאיסור מבעיא ומשני היתר ואיסור בבת אחת איסור ואיסור בזה אחר זה הרי לך בפירוש דסברת הגמרא הזאת הוא ממש ההיפוך מן הק"ו של התוס' אבל לפי מה שהסברתי לעיל עולה גם סברת התוס' מאוד לנכון דודאי האמת הוא כסברת הדעת דיותר יש לומר על איסור ואיסור דמצטרפין אהדדי ומשום דעל שניהם יש חומר איסור אך עינינו הרואות דאליבא דאמת טעם כעיקר הוא דאורייתא הרי אנו רואין דע"י נתינת טעם האיסור יוכל גם ההיתר להיות נאסר ובאיסור ואיסור אנו רואין דאם המה שני איסורים שונים דבשום אופן אין כח בשום פעולה לא ע"י נתינת טעם וכדומה לעשות איסור אחד לאיסור אחר וכמו שביארתי דאין בכח שום איסור להפקיע מדבר איסור אחר את איסורו הראשון אשר היה חל עליו מקדם וכמו כן אנו רואין ברוב איסורין שבתורה דקיי"ל דאין איסור חל על איסור ואף דיש אופני איסור כולל ובת אחת ואיסור חמור אשר אחד חל על השני בכל זאת עכ"פ בשום אופן לא פקע גם איסורו הראשון ממנו ולכן לענין הבלילה הזאת של פיגול נותר וטמא שפיר כתבו התוס' דהשתא היתר אשר עכ"פ ע"י נתינת טעם איסור פקע ממנו שם היתר ונעשה גם הוא איסור ובכל זאת לענין שיעור חיוב מלקות אינו מצטרף לאיסור להשלים שיעור האיסור מכ"ש איסור שאין בו שום אופן להפקיע ממנו איסור עצמו ולעשותו איסור אחר דאינו מצטרף לאיסור אחר להשלים את האיסור האחר לכשיעור והנה הק"ו זה של התוס' לא שייך רק בשני איסורים שונים משא"כ באיסורי נזיר להצטרף זה לזה דהצירופים המה משם איסור אחד ולא שייך בזה הסברא דלא פקע שם איסורו הראשון ממנו ובזה, שפיר פריך הגמרא לר' עקיבא השתא היתר מצטרף לאיסור איסור לאיסור מבעי' דשני חלקי איסורין מן שם אחד ודאי הסברא הוא יותר דמצטרפין יחד מצירוף חלקי איסור והיתר וכמו שכתבתי דבאיסור ואיסור משם אחד מוטל על כל חלק מהצירוף חומר איסור בפני עצמו ומשני דגם בנזיר לא מצטרף היתר לאיסור, רק בבת אחת ואין כאן ק"ו ולכן איצטריך קרא לרבות. דשני איסורי נזיר מצטרפין אף בזה אחר זה

הלכה ז' אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה שהיא אסורה לו כגון שאכל טבל או מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו או שגזלה זה הכלל כל שמברכין עליו ברכת המזון יוצא בו ידי חובתו וכל שאין מברכים עליו בהמ"ז אין יוצא בו ידי חובתו ע"כ

דין זה דאין יוצאין במצה של טבל הוא בפרק כ"ש (לדף ל"ה) ובגמרא שם יהיב טעמא מקרא דסמיך איסור אכילת חמץ לחיוב אכילת מצה ללמדך דאין יוצאין ידי חובת מצה רק במה שאם היה חמץ היה איסורו משום בל תאכל חמץ יצא זו דאיסורו הוא משום בל תאכל טבל ואולם דין זה של מצה גזולה שהביא רבינו אין לו ענין כלל לטעם זה אשר במצה של טבל והא דכתב רבינו. דאין יוצאין במצה גזולה הוא מהירושלמי פרק לולב הגזול משום מצוה הבאה בעבירה וכרבי ייסא שם דסובר דאין חילוק בגזלה בין ברכה דלכתחלה ובין ברכה דלבסוף דבכל ענין אין מברכין ומשום דאין עבירה מצוה אכן זאת תמוה מאוד על רבינו דאיך כלל את כל אלה טבל ומעשר עם גזל יחד והלא המה ענינים שונים וטעמיהם חלוקים זה מזה הן אמת דגם על הגמרא גופא הוא תמוה דלמה לי בטבל דרשה דיצא זו שאיסורו משום בל תאכל טבל והלא בלא"ה אין יוצאין באכילת מצה של שום איסור ומשום דהוי מצוה הבאה בעבירה וכמו דאינו יוצא ידי חובת של מצות לולב בדרך הבא בעבירה וכן תמהו ע"ז בתוס' ר"פ לולב הגזול ד''ה משום והניחו בתימה והנה גם הרב המגיד התעורר על רבינו בזה ודחק לפרש דברי רבינו דמפני דשני המשניות האלה בפרק כ"ש ובפרק שלשה שאכלו שוים הם בלשונם על כן כללם רבינו יחד בזה הכלל. דכל שאין מברכין עליו בהמ"ז אינו יוצא בו ידי חובת מצה אבל זה דוחק גם מלבד זאת תמוה על רבינו דלמה ליה לרבינו להביא במצה גזולה דאינו יוצא בו מהא דירושלמי ומחמת מצוה הבאה בעבירה ולמה לא הביא הטעם מש"ס דידן בפרק לולב הגזול (דף ל"ה) דפריך הגמרא אהא דקאמר שם דלדברי רבי מאיר אין אדם יוצא ידי חובתו במצה של מעשר שני ואמאי מי כתיב מצתכם ומשני דגמר לחם לחם מחלה ובחלה כתיב עריסותיכם למעט עיסה של מעשר שני לדברי ר"מ דהוא ממון גבוה שהיא פטורה מן החלה וכמו כן אין יוצאין במ"ש ידי חובת מצה מחמת הקישא דלחם לחם וממיעוטא דעריסותיכם. ואמאי לא הביא רבינו טעם זה גם במצה גזולה דאין יוצאין בה משום דגמר לחם לחם מחלה ובחלה כתיב עריסותיכם ומצה גזולה בודאי לאו דידיה הוא

ולולי שאיני כדאי לחדש דבר מה שלא העירו רבותינו הראשונים הוי אמינא את הנראה לדעתי בענין זה דהנה באמת לא מצינו בשום מקום בש"ס בבלי וירושלמי ענין זה של מצוה הבאה בעבירה רק בעבירת איסור גזל לבד וכמו בגזל סאה חטים והפריש ממנה חלה ובלולב הגזול ובירושלמי גבי שופר הגזול אבל בעבירת שאר כל האיסורין לא מצינו בשום מקום בשני התלמודים שום לתא וזכרון כלל מן מצוה הבאה בעבירה ודבר זה צריך פתרון דעת וסברא וכבר התעוררו התוספות בזה דלמה לא אמרו הטעם באתרוג של ע"ז דפסול משום מצוה הבאה בעבירה ולדעתי תוכן הענין בזה הוא דכל עיקר פסול זה של מצוה הבאה בעבירה לא שייך כלל רק בעבירת גזל לבד אבל בכל שארי איסורין של אכילה וכיוצא בו אין בהם מקום כלל לענין של מצוה הבאה בעבירה דהרי לא מצינו שום אכילת מצוה או איזה עשיות מצוה באיסורין רק באיסורי לאוין לבד וכלל זה גדול בידינו דאתי עשה ודחי ל"ת ואם אין להעושה המצוה דרך אחר לקיים העשה רק בעבירת הלאו ממילא הותר לו עבירת הלאו מחמת קיום העשה וממילא אין בכגון זה שום מקום כלל לענין זה של מצוה הבאה בעבירה דכיון דיש עכ"פ איזה אופן אשר הותרה לו עפ"י חוק התורה לעבור על הלאו ואז לא יהיה שום עבירה כלל הרי ממילא גם באם יש לו דרך אחר לקיים העשה בלתי עבירת הלאו אף דבזה האופן במקום דאפשר לקיים שניהם אין עשה דוחה ל"ת מ"מ אם עבר על הלאו לקיים בזה העשה שוב אין זה מצוה הבאה בעבירה. דהא אם אנו דנין על קיום המצוה בדיעבד אם הוא חשיב מצוה או לא ואם כבר עשה המצוה בעבירת הלאו אזי מה דהוי הוי ואחר המעשה שוב אי אפשר עוד לקיים שניהם דהא הלאו דכבר עבר אי אפשר לתקן עוד בדרך אחר רק ע"י המצוה דאם קיום הזה שקיים דרך עבירת הלאו יהיה חשיב מצוה הרי ממילא נדחה עבירת הלאו מפני קיום מצות העשה ואין כאן עבירה ואם המצוה לא יהיה חשיב מצוה אזי