יד המלך (לנדא) - א קכט

רק טעם מצה לבד ולפיכך יוצא עכ"פ בטעם כזית דגן בכא"פ שבתוכו משא"כ בכל שאר תערובות דברים אחרים. לא מהני מה שיש בו טעם דגן וגם כזית בכא"פ דכיון דכל שאר מיני מאכלים דאינן נגררים אחר החיטים הרי נשתנה עכ"פ ע"י תערובתן עם הדגן טעם המצה מכמות שהוא באם היתה העיסה רק מדגן לבד וממילא אף בהכזית דגן בכא"פ אשר בהתערובות ג"כ אינו יוצא בו בטעם כזה אשר לו כשהוא בתוך התערובות. והנה כל זה הוא באם יש עכ"פ בתוך התערובות של האורז טעם כזית דגן בכא"פ דאז יוצא בו אף כשהוא בתערובות אורז ומשום דיש כאן עכ"פ כזית שראוי לצאת בו מן התורה ידי חובת מצה. ואז מהני סברת גרירה לענין זה שלא יגרע כח כזית הדגן מחמת תערובות האורז אבל מה שיוצא ידי חובת מצה בכל ענין אינו יוצא רק בכזית דגן שבתוכו לבד משא"כ באם אין בכל התערובות כזית דגן בכא"פ מה מהני מה שהחיטים גוררים את האורז הלא עכ"פ חוק התורה הוא דאינו יוצא ידי חובת מצה רק בחמשת מיני דגן ולגוף השיעור לצאת בו בודאי אין שום הוי אמינא כלל שיהי' האורז מצטרף ולכן גם לדעת הירושלמי ולטעמו דהחיטים גוררים את האורז בכל זאת בעינן כזית דגן בכא"פ הגע בעצמך לדעת הרמב"ן דאף באין בו כזית דגן בכדי א"פ פועל טעמא דגרירה להיות יוצא בו ידי חובת מצה ומצרפין האורז לגוף השיעור כזית א"כ אף אם אין בכל הדגן אשר בכל התערובות כזית כלל. יהיה יוצא בו בצירוף האורז עמו ידי חובת מצה ומטעמא דגרירה דמה לי אם אין בהתערובות רק פחות מכזית דגן. או אם יש בו כזית רק דמעורב באורז ביותר מכא"פ הא כלל גדול בידינו דכל יותר מכא"פ אין מצרפין וזה הוא דבר שאינו עולה על הדעת כלל דיהיה יוצא ידי חובת מצה בתערובות אשר אין בכולו אף כזית אחד דגן אלא ודאי העיקר כדעת הראב"ד ז''ל

ויש לי הוכחה גמורה דגם דעת רבינו הוא ג"כ כדעת הראב"ד ואף דסתם וכתב דאם יש בהעיסה טעם דגן בכל זאת דעת שפתיו ברור מללו דגם דעתו הוא. דלא סגיא בנתינת טעם לבד רק דבעינן שיהיה בהתערובות כזית דגן בכא"פ דהנה רבינו לא כתב בהלכה זו רק בבא זו דאם יש בו טעם דגן. אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח אמנם בבא השנית דאם אין בו טעם דגן דאינו יוצא בו לא הזכיר רבינו כלל והרב המגיד הרגיש בזה ורצה לתקנו בקולמסו וז"ל ורבינו כתב דאם יש בו טעם דגן יוצא ידי חובתו וממילא שאם אין בו אינו יוצא אמנם כל זה אינו שוה לישב דברי רבינו אשר מלבד דדרכו לפרש ולא לסתום אלא שאין דרכו לשנות מלשון המשנה ובפ"ג דחלה נשנית במתניתין בפירוש שני האופנים דאם יש בו טעם דגן ואם אין בו טעם דגן וגדולה מזו קשה דבפרק ששי מהלכות ביכורים הלכה י"א הביא רבינו דין זה דעיסת חיטים, ואורז גם לענין חלה, ושמה העתיק רבינו לשון המשנה כצורתה שני הבבות יחד דאם יש בו טעם דגן חייבת בחלה ואם אין בו טעם דגן פטורה מן החלה אמנם אם נאמר דגם דעת רבינו הוא כדעת הראב"ד דבעינן שיהיה בתערובות גם כזית דגן בכא"פ אזי כיון רבינו בשינוי לשונות אלה כונה עמוקה ונקודה נפלאה דאם אמנם דבמתניתין שנוים השני דינים האלה של חלה ושל מצה ביחד בכל זה שאני ושאני מהות ענין מצה ממהות ענין חלה דבמצה אף שיש בו טעם דגן בכל זה. כיון דחובת המצוה תליא באכילת האדם בודאי בעינן שיהיה בו כזית דגן בכא"פ דכל אכילה ששהא בה יותר מכא"פ אין מצטרפין וממילא באין בהתערובות כזית דגן בכא"פ אזי ממילא הוי כאלו לא אכל כזית דגן ואין לו במה לצאת ידי חובתו ולפיכך לא הוצרך לרבינו להשמיענו רק באם יש בו טעם דגן יוצא בה ידי חובת מצה כי היכי דלא נטעה לומר דבשום אופן לא מהני הנתינות טעם דגן אשר בהתערובות לצאת בו ידי חובת מצה ואף ביש בו כזית דגן בכא"פ ומשום דטעם מצה לבד בעינן וכמו שהבאתי לכן השמיענו רבינו דבחיטים ואורז שפיר טעם מצה קרינן ביה ומשום דהחיטים גוררין את האורז וכסברת הירושלמי אבל אופן השני דאם אין בו טעם דגן דאינו יוצא בו לא הוצרך רבינו להשמיענו כלל וכלל דאם אין מרגישין בהתערובות טעם דגן הרי ע"כ יש בהאורז אשר בהתערובות יותר מששים פעמים. נגד הדגן עד שנאבד טעם החיטים ואין כאן טעם חיטים לגרור את האורז דאם היה בהאורז פחות מששים נגד הדגן הרי קים להו לרבנן דכל פחות מששים נרגש הטעם וכיון דבהאי בבא יש עכ"פ בהאורז ששים פעמים נגד הדגן הרי ממילא אין בהדגן כזית בכא"פ דכל שמעורב ביותר משלשה. או ארבעה בעים אין בו בכא"פ ומכ"ש ביותר מששים דהוא שהיות זמן יותר מט"ו פעמים של אכילת פרס ולתערובות כזה אין להמניעות נתינת טעם שום ענין כלל עם הא דאינו יוצא בו דכיון דאין בהתערובות כזית דגן בכא"פ מה לי אם יש בו טעם דגן או אין בו טעם דגן ואף אם היה בו טעם דגן בכל זאת הלא אינו יוצא ידי חובתו רק בכזית דגן בכדי א"פ ואם אין בו כזית דגן בכדי אכילת פרס הרי אינו אוכל שיעור כזית שלם בכדי צירופו ומה מהצי הטעם דגן אשר בהתערובות הלא לא עדיף הרגשת טעם דגן אשר בתערובות ביותר משיעור אכילת פרס מאם היה אוכל דגן בעין בשהיה יותר משיעור זה דלא יצא ידי חובתו ולכן שפיר לא כתב רבינו כאן במצה בבא השניה דאם אין בו טעם דגן דאם התערובות הוא בערך כזה שאינו נרגש בו טעם דגן אז אף אם היה בו טעם דגן לא היה יוצא בו ידי חובת מצה ומשום דבכמות ערך זה אין בהתערובות כזית דגן בכא"פ ואינו יוצא בו בכל אופן וכדעת הראב"ד ז"ל והנה כל זה לא שייך רק במצה דהשיעור צירוף אכילת כזית שבו הוא לערך שהיות האדם האוכלו שלא ישהה באכילתו יותר מאכילת פרס משא"כ בשיעור של מלוא העומר דבעינן בחלה דאין לשיעור זה שום צירוף ושייכות כלל עם צירוף זמן שהייה של האוכל העיסה ולא קפדה התורה רק שיהיה בהעיסה קמח דגן כשיעור מלוא העומר וגם קפדה התורה באם שהקמח דגן מעורב עם קמח של אורז בעינן שיורגש בו עכ"פ טעם דגן כי היכי דלא ליבטל הדגן ברוב של האורז המעורב בתוכו וכמו שאמרו דנ"ט ברוב הוא דאורייתא וגם כי היכי דהטעם של החיטים המורגש בתערובות יגרור טעם האורז להיות כמותו וכאשר יש בהעיסה שני תנאים הללו בין אם האוכלה ישהה באכילתו יותר מזמן זה ואף אם אין העיסה נאכלת כלל בכל זאת חייבת בחלה דחלה אינו חובת גברא שיהיה האדם אשר הפריש החלה מחויב לאכול אותה העיסה רק דחיוב חלה הוא חובת העיסה דהיינו דמכל עיסת דגן אשר יש בה כשיעור מלוא העומר מחויב בעל העיסה להפריש חלה ממנה ושיעור זה אין לו שום שייכות כלל עם כא"פ והוא הרבה הרבה יותר מכדי שלש וארבעה בעים הלכך בתערובות עיסה מקמח דגן ואורז לענין חלה אם לא דהיה מוכרח הטעם דגן בהעיסה בכדי דלא לבטל הדגן ברוב האורז וגם דליגרור אבתריה טעם האורז היינו אומרים דאם יש בהעיסה כשיעור מלוא העומר קמח דגן אף אם יש בקמח אורז אלף פעמים ככה וכאשר יאכל העיסה ישהה בצירוף אכילת של מלוא העומר אשר בקרבו כל היום כולו בכל זאת העיסה חייבת בחלה דבחלה אין לנו עסק עם שיעור שהיות זמן של האוכל רק עם העיסה עצמה ולכן אף דהראב"ד כתב גם בחלה בדין זה של עיסת תערובות קמח דגן ואורז והוא שיהיה בו דגן כשיעור חיוב חלה ואם נאמר דבמצה סבר רבינו כדעת הראב"ד הרי ממילא גם בחלה סובר רבינו כן דבעינן דגן כשיעור מלוא העומר ובכל זאת פריט רבינו בחלה גם בבא השנית. דאם אין בהעיסה טעם דגן הוא פטורה מן החלה משום דבחלה לשיעורה מרובה משכחת שיהיה העיסה כל כך מרובה עד שיהיה בהן דגן כשיעור חיוב חלה ובכל זאת לא יורגש בה טעם דגן ולפיכך שפיר הוצרך רבינו להשמיענו דאם יתרבה בהתערובות קמח אורז כל כך עד שלא יורגש בהעיסה טעם דגן אף דלענין עצם חיוב שיעור דגן לא איכפת לן ריבוי קמח האורז כלל נגד קמח הדגן מ"מ אם אין בהעיסה נתינת טעם דגן אז בטיל הדגן ברוב האורז והוי כמו אם לא היה בו דגן כלל והרי היא פטורה מן החלה ולפיכך במשנתינו דשמים שניהם יחד לצאת ידי חובת מצה וחיוב חלה. על כן נשנית בבא השניה דאם אין בו טעם דגן בשביל חלה אמנם רבינו דחילק כדרכו דיני המשנה כל אחד במקומו הנה שפתותיו ישמרו דעת לתפוס בחלה שלו הבבות כלשון המשנה דאם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואם אין בה טעם דגן פטורה מן החלה משום דבחלה מוכרחים המה שני הבבות להביאם לדינא כל אחת על אופנה. אבל בדין מצה השמיט רבינו בבא השניה משום דבמצה אין לה מקום כלל לבבא השניה וכמו שביארתי

ועפ"י הסברות דברים אלה אין בין, דעת רבינו לדעת הראב"ד שום מחלוקת כלל. והא דלא הזכיר רבינו בחלה דבעינן שיהיה בעיסה דגן כשיעור חיוב חלה ובמצה לא הזכיר כזית בכא"פ משום דשניהם היו פשוטים בעיניו דאם אין בהעיסה. לכל אחד שיעורו כהלכתו מה לי אם הדגן נותן טעם הלא לא עדיף נתינת טעם דגן מדגן בעין דודאי אינו מרגיש בו רק טעם דגן לבד ובכל זה כל שאין בכל אחד כשיעורו הקצוב בו שיעור מלוא העומר בחלה וכזית בכא"פ במצה זו פטורה מחלה וזו אינו יוצא בה ידי חובת מצה ובודאי לא יעדיף כח נתינת טעם של הדגן אשר הוא בתערובות בפחות מכשיעור עם האורז מדגן בעין וגם זה היה פשוט לרבינו בשניהם דבשום אופן. עכ"פ לא מהני נתינת טעם דגן וגרירות האורז לצרף האורז לגוף השיעור דכיון דבשניהם קפדה התורה דשלימות השיעור בעינן שיהיה מחמשת מיני דגן דוקא ולא ממין אחר הרי הדבר פשוט דאף אם ימצא מין אחר ממיני הזרעים אשר יהיה