יד המלך (לנדא) - א קי

ממקומו הוא מוכרע דאין פלוגתתם דרבי יעקב ורבנן באם אומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך דאם נאמר דפלוגתתם בהכי הוא וממילא פלוגתתם זו הוי גם בחמץ בפסח דלר"י דסובר דאומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך גם בגזל חמץ, ועבר עליו הפסח אומר הגזלן הרי שלך לפניך ופטור מלשלם לו ורבנן דסברי דאין אומרים באיסורי הנאה הש"ל גם בגזל חמץ בפסח ועבר עליו הפסח חייב הגזלן לשלם דמי מעליא וא"כ ליפלגו בחמץ גופא דהיינו דהיה להם לקבוע פלוגתתם גם בחמץ והיינו מרויחים בכך דמפלוגתתם דפליגי בשור הנסקל יש מקום לטעות אליבא דרבי יעקב ולומר דדוקא בשור הנסקל סובר דהחזירו שומר לבעליו מוחזר ומשום דעכ"פ יש בשור הזה העומד ליסקל דמי שיוי קצת דהיינו ערך שויה הנאות שימושו מחיים עד זמן סקילתו ולכן מסתבר ליה לרבי יעקב דמגלגלין ע"י כך לומר בכולו הש"ל ומשום דעכ"פ שוב לא שייך בשור הזה לומר בו דכיון דעומד ליסקל כסקול דמי דהא עכ"פ יש חילוק והבדל בין עומד ליסקל ובין אם הוא סקול דבעודו בחיים ועומד ליסקל יש בו היתר הנאות שימוש וכאשר הוא סקול הרי הוא אסור בהנאה לגמרי אבל באיסור הנאה דחמץ בפסח דאסור בהנאה לגמרי ואין בו שום שינוי דמים כלל יש מקום לומר דאף רבי יעקב סובר דאין הגזלן יכול לומר הש"ל ומשום דכעפרא בעלמא הוא דכיון דאין בו שום שיוי דמים הוי כאלו כבר נפסד ונאבד מן העולם וכיון דיש מקום לחלק בין שור הנסקל לחמץ שעבר עליו הפסח ובכל זאת לא מצינו בשום מקום פלוגתתם בחמץ הרי על כרחך מוכרחים אנו לומר דאין פלוגתתם באמת רק בשור הנסקל לבד וממילא אין בזה מקום לטעות כלל בחמץ בפסח ומשום דלדעת רבה באמת לא פליגי כלל ר"י ורבנן בחמץ בפסח ודעת שניהם שוה בחמץ בפסח לצד אחד או דשניהם סוברים דאין יכול לומר בו הרי שלך לפניך או דשניהם סוברים דיכול לומר בו הש"ל. והנה אין בידינו לומר בדעת רבה דשניהם סוברים בחמץ בפסח ואף ר' יעקב מודה בו דאינו יכול לומר הש"ל ומשום דכאבוד דמיא דא"כ מתניתין דהגוזל (דף צ"ו) יהיה דלא כמאן דמשנה שלימה שנינו דגזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הש"ל ובודאי לא נעלם מרבה משנה מפורשת השנויה וסדורה בסדר המשנה והא דשאל רב חסדא לרבה בר שמואל. אם תני מידי באיסורי הנאה והוא חידש לו ברייתא זו דגזל חמץ ועבר עליו הפסח ושור הנסקל עד שלא נגמר דינו. דאומר לו הש"ל עיקר החידוש הזה דלא ידע מקדם הוא מה שהודיע לו מדין שור שלא נגמר דינו הניתוסף בברייתא יותר מאת אשר אמור במשנה ודייק מיניה מאן שמעת ליה דשור שלא נגמר דינו אין נגמר דינו כרבנן והוכיח מזה דגם רבנן דפליגי בשור שנגמר דינו דאין השומר אומר הש"ל מודים בחמץ דהגזלן אומר הש"ל ומהודאת רבנן אלה דמודים בחמץ לא ידע רבה אבל עיקר המשנה הנישנית בפירוש דבגזל חמץ אומר לו הש"ל בודאי לא אשתמיט ליה לרבה רק דטרם שידע מהברייתא היה רבה סבור דרבנן פליגי אף בחמץ בפסח. דלא מצי אמר הש"ל אזי מסתבר ליה לרבה דמשנה זו אתיא רק כר' יעקב לחודא אבל אם נאמר לדעת רבה דבחמץ בפסח גם ר"י סובר דאינו יכול לומר הש"ל אזי אתיא מתניתין דלא כמאן אלא ודאי דדעת רבה הוא דבחמץ בפסח, שניהם מודים לצד השני ובחמץ בפסח אף רבנן מודים דיכול לומר הש"ל וכמו שהוכיח באמת רבה בר שמואל מחידוש הברייתא שהודיע לו וזה הוא סברת חוץ אשר כולי עלמא מודים דבכל איסורי הנאה ואף בחמץ בפסח אומרים הש"ל ומשום דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק והכא בשור שנגמר דינו קמיפלגי ואין פלוגתתם דר' יעקב ורבנן רק בשור שנגמר דינו לבדו ופליגי אם גומרין דינו של שור שלא בפניו או לא. וכמבואר שם בגמרא

שוב שנית מ"ש מרן זקני ז"ל להתנגד לגוף סברת החילוק הזה באיסורי הנאה שבין מכירת המוכר ובין זכות שזוכה בו הלוקח וז"ל ואמנם מה שכתבתי לחלק בין המוכר שאינו יכול למכרו לפי שאינו שלו ובין הלוקח שיכול לזכות בו הוא דוחק גדול דהרי מה טעם אין המוכר יכול למכרו לפי שאינו שלו והרי הוא כבר שלו וצ"ל דכיון שהוא אסור בהנאה ממילא אינו שלו ואיך יוכל לזכות בו הלוקח להיות שלו בעודו אסור בהנאה ולכן מצד הסברא היה נראה לענ"ד שאין אדם יכול לזכות בחמץ בפסח ואף אם זכה בו לא מהני ואינו עובר עליו עכ"ל וכן הסכים במוחלט בתשובה סי' כ"ו ד"ה אמנם דאין זכיה והנה אם אמנם כי גדול אדונינו ורב כחו וחילו ובפרט במלתא דתליא בסברא בכל זאת אטול רשות מעצמותיו הקדושים והטהורים ואמינא דיש לחלק טובא בין מכירת מוכר ובין זכות שזוכה בו הלוקח. דודאי דבר זה מצד עצמו הוא אמת וישר דכל איסורי הנאה המה הפקר מצד עצמם. ואין להם בעלים דהא גם הבעלים אין להם בהם זכות הנאה אם לא על צד איסור ועל צד זכות הנאה כזה כל בני אדם שוים הם וממילא יד וכח כל אדם שוה לזכות בהם אך בכל זאת יש חילוק בזה בין זכות הפקר אשר הוא מופקר מכח איסורי הנאה שבו ובין זכות כל שאר הפקר דעלמא הבא מצד הפקר דעת בעלים דבזכות כל הפקר הבא מחמת דעת בעלים הרי גוף החפץ יש בו שויא ממון רק דדמי שויא של אותו החפץ הוא הפקר מחמת שאין לו רשות בעלים ומשום דהבעלים הפקירו רשותם מיניה וא"כ אינו הפקר רק כל זמן שמונח ברה"ר אבל כי בא לרה"י אזי חצירו של אותו יחיד קנה לו ואפילו אם אינו מתכוין לזכות בו חצירו של אדם קונה לו מדעתו ושלא מדעתו ונסתלק ממנו תורת הפקר אשר היה עליו ונעשה חפץ של הזוכה ורשות הזוכה עליו כשאר חפיציו אשר היה לו מקדם והלכך בזכות הפקר כזה אם היה בדעת הזוכה פעם אחת לזכות בו והביאו לרשותו אדעת כן אזי נעשה שלו ושוב א"צ עוד ליתן דעתו עליו לזכות בו להלאה וכמו שאינו צריך ליתן דעתו על זכיות שארי חפיציו משא"כ בהפקר אשר הוא מצד איסורי הנאה דכל ההפקר שבו וסילוק שם בעליו הראשונים שנסתלק הוא רק מחמת איסור הנאה שבו ומה מהני בהפקר כזה זכיה שזוכה בה אדם אחר פעם אחת והלא בכל זאת בכל מקום שהוא. וגם אחר שבא ליד הזוכה נשאר איסור הנאה שבו וממילא נשאר גם ההפקר מצד האיסור הנאה אשר עליו אחר שבא לרשות הזוכה כמו שהיה קודם לכן והלכך בזכות הפקר אשר הוא מצד איסור הנאה אף לאחר שבא לרשות הזוכה בעינן תמיד דעת הזוכה שיכוין הזוכה בדעתו לזכות בו וכ"ז שיתן הזוכה דעתו עליו שפיר יש בו זכיה ואף שהוא איסור הנאה מ"מ. כיון דכל זמן שהוא ברשות הזוכה יש הכח והיכולת בידו לעבור וליהנות ממנו כאות נפשו ורצונו אזי ממילא ביכולת של השלמות הרצון עצמו שייך בו זכות ואף דהתורה אסרתו לאותו רצון בכל זאת אין כח באיסור זה לבטל כח הזכות אשר זוכה לו יכלתו ורשותו והרי מצינו בפ"ב דתמורה (דף וא"ו) בלא הפריש פאה מן הקמה יפריש, מן העומרים ומשום דכתיב תעזוב יתירה אבל אי לאו קרא היינו אומרים דאי עביד מהני וזכתה לו שדהו ואין צריך להפריש ואף דהתם בזכיה זו גופא שהבעה"ב זוכה בפיאת שדהו הוא עבר אמימרא דרחמנא דהזהירה. אותו דלעני ולגר תעזוב אותו ובכל זאת אי לאו קרא דתעזב יתירה לא היה לעבירת האיסור כח להפקיע זכיות רשותו ומכ"ש שיכול לזכות באיסורי הנאה דבזכיה גופא שזוכה בה אין בה עדיין איסור דהא עדיין לא איתהני מיניה. רק דזכה בכח יכולת השלמות רצונו אשר בידו לעבור על האיסור וליהנות ממנו ושייך זכיה בכח הזה אך דזכייה זו אינו כזכיות כל שארי חפיצים דבכל חפיצים הוי הזכיה בגוף החפץ לכן לא בעינן בהם רק זכיה פעם אחת אבל בזכיה זו דאין בגוף החפץ שיוי דמים להיות נתפס בו כח זכיה ואין הזכיה רק בהיכולת של השלמות רצונו, ודעתו על כן בעינן דהזוכה באיסורי ההנאה יכוין דעתו תמיד לזכות בו ומשום דכי מסיח דעתו מהזכות או שאמר אי אפשי בו אף שמונח עדיין ברשותו אין ההנחת החפץ ברשותו מצד עצמו פועל מאומה דלא עדיף רשותו של הזכיה החדשה מרשות בעלים הראשונים דודאי היה רשותם עליה ובכל זאת כיון דהדבר מצד עצמו נאסר בהנאה ואין בו שום שיוי דמים כלל הוי רשותם כמאן דליתא וכאלו לא היה מונח ברשותם כלל וכיון דפקע רשות בעלים מחמת איסור הנאה שבו מכ"ש דפקע רשות הזוכה מחמת איסור ההנאה הנשאר עליו תמיד גם אחר זכותו ולכן בכל זכות איסורי הנאה בעינן שלא יסיח הזוכה דעתו מזכותו בשום פעם דבכל רגע שהוא רוצה ומכוין דעתו לזכות בו אזי רצונו זה גופא פועל לחשות כח זכיה על אותו רגע בהיכולת שיש ביכלתו לעבור על האיסור ולהשלים רצונו בכך אמנם ברגע של היסח הדעת דאין ברגע זו מקום לזכות השלמות רצונו אזי אין באיסורי הנאה שום שיוי דמים מצד עצמו וממילא אין ההנחה ברשותו שלא מדעת הזוכה פועל מאומה דאם אין מקום להזכיה להיות נתפס בהשלמות רצונו אין בגוף החפץ מקום לתפוס בו כח זכיה וזה הוא שורשו ועיקרו של סברת הר"ן דכתב בחמץ. דמשום דאינו ברשותו של אדם בגילוי מלתא בעלמא דלא ניחא ליה סגיא והכונה הוא בזה ג"כ דכיון דאינו ברשותו של אדם כמו כל שארי איסורי הנאה והעיקר הזכיה של הבעלים אשר בו הוא רק מכח רצונם הלכך בביטול בעלמא סגי וא"צ הפקר גמור דכיון דהבעלים גלי. אדעתייהו דאינם רוצים בהחמץ אזי נשאר ממילא הפקר מצד איסור הנאה שבו ואין ההנחה ברשותם מועיל מאומה להשות בכך החמץ כשלהם וכיון דלפי מה שביארתי דבזכות איסורי הנאה בעינן תמיד דעת זוכה וכונת זכיה הרי ממילא מצד עצמו אין מקום כלל לקנין מכר באיסורי הנאה דכל ענין מכר היא הוצאה מרשות המוכר והכנסה