יד המלך (לנדא) - א קט

לעשותה שלו לענין זה שיהיה פוסלת התקיעה בדיעבד כדין ע"ז של ישראל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואף דהוא שלו לענין שיהיה חייב באחריותו מ"מ אינו שלו לפסול תקיעתו וכמו שכתבו בפירוש בתוס' פרק השוחט שהבאתי ודברי התוס'. אלה המה סותרים ומתנגדים לסברת המג"א

שוב ראיתי גם בתוס' פרק לולב הגזול (דף ל"א) ד"ה באשירה דכתבו דבע"ז של עכו"ם קנה לה ישראל בהגבהה וגזרה זו דדלמא מגבה לה והדר מבטלה קאי אע"ז שיש לה בעלים עכו"ם ובכל זאת כי מגבה לה קני לה קנין גמור הרי לך בפירוש גם דעת התוספות דאין הטעם בגזרה זו משום חיוב אחריות רק משום דאין לאיסורי הנאה בעלים והמגביה זוכה מן ההפקר ודלא כטעמו של המג"א ז"ל אכן איך שיהיה עכ"פ דברי רבינו פה בקונה חמץ נוחין ומפורשין המה דכיון דלהגוי מותר החמץ היתר גמור הרי יש לה בעלים וממילא יש להחמץ הזה מכר גם מצד בעליו המוכרין ומצד הלוקח בלא"ה יש לו זכיה וכמו דשייך זכיה בכל איסורי הנאה ואפילו באותן דלא שייך בהו מכר מצד המוכר וכמו שביארתי הלכך שפיר זכה הישראל בהחמץ וכיון דעשה מעשה בהקניה לוקין עליו ולאו דוקא בקנה חמץ מגוי אלא אפילו גזל חמץ מגוי בפסח דלא שייך בו זכיה מ"מ כיון שנתחייב באחריותו מכח הגזלה ובחמץ כתב רחמנא לא ימצא דדבר הגורם לממון הוי כממון להיות עובר עליו ג"כ לוקין דגם מעשה הגזלה חשיב מעשה לענין מלקות רק דרבינו השמיענו דאף בקנה חמץ מגוי דלא שייך בו קבלת אחריות ודבר הגורם לממון דהא בלקחו מגוי מדעתו הרי לא נתחייב בשום אחריות מאומה מ"מ לוקה על בל יראה ומשום דגוף החמץ הוי שלו מצד הזכיה שבו שיש זכיה באיסורי הנאה להיות שלו לענין זה דיהיה עובר עליו וכמו כן גם אם קנה חמץ מישראל חבירו אם הגביהו ומשכו לרשותו אף דמצד המוכר. אין בו דין מכירה דהא לישראל המוכר החמץ אסור בהנאה ואין רשותו עליו להקנותו לאחר מ"מ כיון דמכח המכר דמכוין הלוקח לקנותו זוכה אותו מדין הפקר שפיר עובר עליו הלוקח וההגבהה הוי מעשה לענין זה שיהיה לוקין עליו והוא הדין אם הגביה חמץ של הפקר גמור בתוך המועד והיה מתכוין לקנותו בהגבהה זו ג"כ זוכה בו ולוקין אותו על לאו זה דב"י

ולא אכחד תחת לשוני דמחמת דהיה דעתי קרובה מאוד לסברא זו אשר כתבתי לחלק בענינים האלה לא עצרתי כח שכלי לראות סוף דברי מרן זקני זללה"ה בזה. עד אשר העליתי דברי אלה על הכתב אז פקחתי עיני וראיתי כי לא היה דבר זה נעלם ממאור עינו הזך וגם הוא הרגיש לחלק בין מוכר ללוקח ואם אמנם לא ביאר דבריו כאשר ביארתי בכל זאת עינינו הרואות כי כבר היה בלבו הטהור שורש סברא זו אמנם בזה לא זכיתי לדעתו דרבינו זקיני זללה"ה רמז על סברא זו בשמאלו ודחה בימינו כמבואר למעיין בתשובתו ואנכי לפענ"ד מוחלט אצלי סברא זאת. לסברא אמיתי וחלוטה ופסוקה היא אצלי כ"כ עד אשר אף אחר ראותי כל דברי מרן זקני זללה"ה לא זזתי מהדברים שקבעתי אותם כאן במכתב בראשית העיון והשארתי אותם כתובים כאשר המה אבל בכדי להסיר תלונות מרן זקני ז"ל מן סברא זו מוכרח אני להוסיף נטות ידי שנית לבאר הדברים באר היטיב והנה מה שהעיר כבוד זקני ז"ל על עיקר דינא דר"ת בשור הנסקל דאינו נאסר מחיים מכח ברייתא דפרק שור שנגח (דף מ"ה) דמשנגמר דינו מכרו אינו מכור ומשום דשור הנסקל נאסר בהנאה מחיים ומלבד דהעיר מברייתא זו התנגדות נגד דעת ר"ת אלא עוד נסתייע מסתימת ברייתא זו לסברתו דכמו דאינו מכור משום דאסור בהנאה כמו כן אין בו כל שאר עניני זכיה כלל יע"ש והנה גוף הקושיא על דינא דר"ת מברייתא זו הוא באמת עצומה ותמוה עד מאוד וכבר הרגישו התוס' בזה ודחקו לישבו ומלבד רוב הדוחק אשר בישוב הזה לא ידעתי מה הועילו בתירוצם בסיפא דברייתא דאם הקדישו דאינו מוקדש ואמאי אינו נתפס ההקדש עכ"פ בהיתר הנאה שבו עד זמן מיתתו וגדולה מזו תמוה הוא לדעת ר"ת איך יפרש הא דעלה בדעת הגמרא לפום הה"א שם לאוקמא פלוגתא דר"י ורבנן אם אומרין באיסורי הנאה הרי שלך לפניך או לא הרי לך בפירוש דשור הנסקל משנגמר דינו תיכף הוי איסורי הנאה ואף דעדיין השור חי וע"כ צריכין אנו ליישב דעת ר"ת ולהסביר טעמא דברייתא בזה דאם מכרו או הקדישו דאינו מכור וקדוש היינו דמכרו או הקדישו לכל השור כולו כמו שהוא וכיון דבאמת אף דאינו נאסר בהנאה מחיים בכל זאת עכ"פ אין גוף השור לכל דמי שויו כולו ברשותו דהא עומד לסקול ולאחר סקילה עכ"פ יהיה אסור בהנאה וכיון דאותו הפחת שאחר מיתת השור אינו מכור וקדוש הלכך אף אותו חלק של היתר הנאה שיש לבעליו בו בעודו בחיים עד שעת הסקילה ג"כ אינו מכור וקדוש ואף דאנן קיימינן דאם הקנה שני דברים אחד אשר בידו להקנותו ושנית אשר אין בידו להקנותו קנוי עכ"פ זה הדבר שבידו להקנותו וכמובא בהגהת רמ"א ח"מ סימן ר"י סעיף ד' בהקנה דבר שבא לעולם וגם דבר שלא בא לעולם דקנה עכ"פ הדבר שבא לעולם וכן הוא במרדכי פרק מי שמת דף י"א (ועיין בסמ"ע סימן רס"ג ס"ק י''ט) אין זה דומה לכאן כלל דזה הוא דוקא בשני ענינים נפרדים ופירש בהקנין שני הדברים שרוצה להקנות כל אחד בכ"ע ויגיד עליו שרשו ומקורו של דין זה שהביא המרדכי דהוא מדין קני את וחמור ושם מיירי דהיה מפרש את וחמור דעכ"פ קונה מחצה משא"כ בהקנה לו דבר אחד סתם והוא אין בידו להקנות בשלימות כל הדבר זה כאשר הוא הרי ממילא דגם אותו החלק שבהקנין אשר אם היה מפרט שהוא מקנה לו רק חלק זה לבדו היה בידו להקנותו בכל זאת עכשיו שהקנה סתם גם אותו החלק אינו קנוי לו דהא אותו חלק בפרט לא הקנה כלל וכל ענין הנקנה כאשר הוא כולו אין בידו להקנותו הגע בעצמך באם אחד שכר פרה מחבירו על שלשים יום ושכירות ליומא ממכר הוא או אף בגונא דלקח פרה בקנין מכירה ממש על שלשים יום ואח"ז מכר הלוקח הפרה הזאת לאחר במכירה לחלוטין דוודאי אין במכירה זו של לוקח שום ממשות כלל דהא גם ללוקח אין הפרה קנויה לחלוטין רק לשלשים יום. ואיך יכול למכרה לאחר לחלוטין האם נאמר דעכ"פ על אותן שלשים יום אשר היה הפרה קנויה ללוקח ראשון יהיה קנויה על אותו הזמן גם ללוקח שני שקנה מלוקח ראשון וזה הוא ודאי דבר שאינו עולה על הדעת כלל ואף דאם היה מקנה הלוקח ראשון ללוקח שני בפירוש הפרה על אותו הזמן אשר היא קנויה לו היה בידו למכור לו כל זכותו אשר יש לו בפרה זו על זמן זה מ"מ עכשיו שלא התנה במכירתו דמוכר לו על זמן זה רק מכר לו כל הפרה לחלוטין והפרה כולה כאשר היא אין בידו למכור על כן גם על אותו זמן שהיה בידו למוכרה ג"כ אינו קנויה ללוקח השני דמהיכן נמציא מדעתינו קנין חדש אשר לא היה כלל בין המוכר והקונה וכמו כן הכא באם היה מוכר או מקדיש רק אותו המעט שימוש והנאות היתר אשר לו בהשור לרכוב עליו או להשתמש בו עד שיוסקל בודאי היה מכור וקדוש וגם כוונת התוס' כן הוא להוכיח דאם אין שור הנסקל נאסר בהנאה מחיים אזי שפיר שייך בו ישנו במכירה דאף דאין בידו למכור כל השור כולו כאשר הוא מ"מ כיון דיכול למכור עכ"פ זכות הנאה זו לבדו אשר לו בו עד בית הסקילה קרינן בו כל שישנו במכירה וכוונת הברייתא במכרו והקדישו דאינו מכור וקדוש הוא במכרו או הקדישו סתם כל השור כולו כאשר הוא ובזה גם לדעת ר"ת אינו מכור וקדוש כלל וכמו שביארתי דכיון דלא קנה כולו גם מחצה שבו לא קנה וכמו כן אם החזירו שומר לבעליו דאינו מוחזר הכוונה הוא ג"כ דחזרת גוף השור אינו מוחזר שיהיה השומר נפטר בחזרה זו מכל דמי שויה השור דהא מ"מ עכ"פ נפחת דמי שויו מחמת זה דעומד לסקילה אבל בכל זאת אם החזירו מנכה השומר לבעליו עכ"פ דמי שויה אותו הנאה ששוה השור להשתמש בו עד אחר מיתתו ובלא"ה אנו מוכרחין לפרש כן לדעת ר"ת מימרא דרבי יוחנן בכריתות דף כ"ד בשור הנסקל שהוזמו עדיו דכל המחזיק בו זכה ולדעת ר"ת קשה אמאי זכה המחזיק בה הא כל זמן שעדיין לא הומת השור הוא מותר בהנאה לדעתו ועדיין הוא ברשות בעליו ואף דהבעלים עצמם מתיאשים מפני עדים המשקרים ומפקירין את השור הרי אינם מפקירין אותו רק אחר מיתתו דמימר אמרי דיוסקל ע"פ עדים השקרים ויהיה נאסר אז אבל כל זמן שהשור הוא בחיים דאף לפי עדות העדים מותרים הבעלים ליהנות בו לדעת ר"ת עד עת סקילתו ולמה יפקירו הבעלים עכ"פ הנאה זו אשר להם בעוד השור בחיים ועל כרחך צריכין אנו לפרש לדעת ר"ת דהא דאמר רבי יוחנן דכל המחזיק בו זכה כוונתו הוא בהיתרון. דהיינו במה ששוה אחר נכוי דמי שויה אותו הנאות השימוש אשר נשאר להבעלים עד שעת מיתתו וכמו כן פירשו התוספת שם ד"ה דאמרו לו מימרא דרבא נרבע שורו דג"כ אין הזכיה של המחזיק בו על כל השור יעו"ש והדרך הזה הוא היותר נכון ליישב בו דעת ר"ת וע''פ דברים האלה ניחא מה שהקשו התוספת על הא דדחה הגמרא בסוגיא פרק שור שנגח הסלקא דעתיה דהש"ס דפליגי אם אומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך דא"כ ליפלגו בחמץ גופא ופירש רש"י והלא בברייתא מוכח דבחמץ בפסח אף רבנן מודו דאומר לו הרי שלך לפניך והקשו בתוספת על פירוש רש"י דהלא בגמרא פרק הגוזל מבואר בהדיא דרבה דהוא בעל מימרא זו דפליגי אם אומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך לא ידע מהאי ברייתא כלל אמנם לפי מ"ש אין אנו צריכין לומר דסמיכת הגמרא בדחייתם זאת דא"כ ליפלגו בחמץ גופא היה על ברייתא דפרק הגוזל וכפירוש רש"י ז"ל רק דכוונת הוכחת הגמרא הוא דמהענין בעצמו ממקומו