יד המלך (לנדא) - א קיא

לרשות הלוקח ושתי אלה צריכין להיות ברגע אחת ולפ"ז גם במכירת איסורי הנאה יהיה מוכרח להיות כן וזה אי אפשר להיות כן באיסורי הנאה דבשעה אשר רוצה להוציאו מרשותו בכדי להכניסו לרשותו של לוקח אזי לא יצויר באותו רגע שיהיה רצונו של המוכר לזכות בו דהא אין ביכלתו להיות בו שני רצוניים ההפכים בנושא אחד ובזמן אחד וברגע אשר רוצה להוציאו מרשותו אין ביכלתו לכוין ברגע זו עצמו לזכות בו ולקיימו ברשותו וכיון דנסתלק הזכיה של המוכר אשר לו בהחמץ שלו. עכ"פ באותו רגע אשר מוציאו מרשותו לרשות לוקח אזי נשאר ממילא החמץ באותו רגע הפקר גמור מצד איסור הנאה שבו ובאותו רגע אשר רוצה להקנותו ללוקח אזי ברצון זה עצמו נסתלק רשותו מהחפץ ושוב אין לו דבר להקנותו ללוקח וכי זכה בו הלוקח לאו מכחו של המוכר זכה בו רק מכח ההפקר זכה ולכן שפיר מסתבר להו להתוספות דאין באיסורי הנאה צד מכר דהיינו דאין זכות קנינם מצד המוכר ובכל זאת גם דעת רבינו נכון בקונה חמץ תוך הפסח דלוקה משום דבזכיות החמץ לענין עבירת ב"י אין שום חילוק בין אם הזכיה הוא מצד המוכר או מצד ההפקר וכיון דהלוקח זכה בו בכל אופן אזי בכל ענין הוי הזכיה מעשה לחייבו עליה מלקות ובפרט באם קנה החמץ מעכו"ם דלהמוכר אינו נאסר החמץ כלל הרי זכות מכר גמור הוא גם מצד המוכר וכמו שביארתי למעלה

הלכה ד' חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה לעולם ודבר זה קנסו מדברי סופרים משום שעבר על בל יראה קנסוהו ע"כ

נסתפקתי בישראל שנתן חמץ לעכו"ם קודם הפסח בקנין המועיל במתנה ע"מ להחזיר אחר הפסח אם נאמר דהישראל עבר עליו למפרע בב"י ושייך בו קנס חכמים וחמץ זה אסור לכל ישראל כדין חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח. ואף לקחתו מן העכו"ם אסור משום דהחמץ של ישראל הוא. ומה שהעכו"ם מעכבו מלהחזירו גזול הוא אתו. או דכיון דכל ימי הפסח היה החמץ נתונה במתנה להעכו"ם אך אחר הפסח כשלא החזירו העכו"ם איגלאי למפרע דלהישראל היה וכיון דכל איסור של חמץ שעבר עליו הפסח הוא רק משום קנס של עבירת לאו דב"י ובעבירת הלאו דבל יראה לא שייך לומר דעובר למפרע. דכל ענין למפרע הן בקנין הן בשאר ענינים לא שייך רק היכי דהזמן של הגמר הוא מוכשר עכ"פ לחלות ענין זה דאז אמרינן דבעת הגמר נגמר הענין למפרע משא"כ בעבירת הלאו דבל יראה דאינו רק בימי הפסח וכשעברו הימים האלה שוב אין מקום ללאו זה כלל ואיך נאמר דאחר הפסח חל עבירת הלאו דב"י למפרע. גם בצד השני אם החזירו העכו"ם לאחר הפסח יש להסתפק אי מהני רשותו של העכו"ם שהיה על חמץ זה בכל ימי הפסח בכח מתנה ע"מ להחזיר להפקיע הלאו דב"י או דבעינן דוקא מכירה או מתנה חלוטה להפקיע לאו זה אבל מתנה ע"מ להחזיר אין בכחו להפקיע הלאו דב"י. והנה סתם משמעות הגמרא הוא דגם לענין זה מהני מתנה ע"מ להחזיר דבפ"ק דקידושין דף י"ג כללא כייל רבא דבכל מקום מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה מלבד בקידושי אשה דגזרו רבנן שלא יהיה מתנה שלא יאמרו אשה נקנית בחליפין אמנם כאשר נרד לעומקא דדינא נראה כי לפי תכונת הלאו זה דב"י וכפי משפטו וחוקו אין בכחו של מתנה ע"מ להחזיר להפקיע אותו ואף דבכל מקום מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה לא דמי מתנה ע"מ להחזיר להפקיע הלאו דב"י למתנה ע"מ להחזיר של כל שאר התורה כולה דבמתנה ע"מ להחזיר של כל התורה כולה אין אנו דנין רק על המקבל אם הוא חשוב כממון שלו אבל לגבי הנותן לענין הפקעות רשותו. כל ימי משך המתנה אין שום נפקא מיניה לדון כלל. עד היכן כח מתנה זו מגיע וכמו באתרוג ולולב וציצית וכדומה דאין המצות האלה נוהגת רק בחפץ שלו וע"ז כללא כייל רבא דלגבי המקבל הוי בכל אלה מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה וחשיב שלו וגם בקידושי אשה דבעינן ג"כ נתינה משל המקדש היה ג"כ המתנה ע"מ להחזיר כמתנה גמורה והיתה האשה מקודשת בו אלמלא גזרה דשמא יאמרו אשה נקנית בחליפין אבל גבול כח מתנה זו לגבי הנותן דעד היכן פקע רשותו זה לא נכלל בכללא דרבא כלל וגם לא מצינו בש"ס בשום מקום במתנה ע"מ להחזיר דנפקא במתנה זו כל רשותו של הנותן ואדרבה מצד הסברא הוא דגם בימי המתנה לא נפקע רשותו של הנותן לגמרי דהלא גם באותן הימים של המתנה יש להנותן עכ"פ זכות בהחפץ שהמקבל הוא מוכרח להחזירו אליו לאחר זמן ואיך יש בידינו לומר דפקע זכותו של הנותן לגמרי והדבר ברור דזכותו של הנותן נשאר על החפץ בכל ענין רק דבכל אלה המצות והמקומות דמצינו בש"ס דמהני בהו מתנה ע"מ להחזיר לא איכפת לן החלק זכות זה שנשאר עדיין בהחפץ להנותן ואנו אין לנו אלא אם אותו חלק הזכות אשר להמקבל בהחפץ הזה מכח המתנה ע"מ להחזיר אם חלק זה חשיב מתנה וע"ז כייל לן רבא דשמי' מתנה. משא"כ לענין איסור דב"י בחמץ בפסח אם הישראל נותנו קודם הפסח לעכו"ם במתנה ע"מ להחזיר דלענין זה לא מהני אם זכות החלק אשר להעכו"ם המקבל חשיב מתנה דכיון דאין בידינו לומר דפקע בנתינה זו כל זכותו של הישראל הנותן לגמרי דעכ"פ בכל אופן אחר זמן יהיה החמץ הזה חוזר אל הישראל בין אם יקיים העכו"ם התנאי ויחזירו לישראל כתנאי של המתנה ואף אם הגוי לא יקיים התנאי ולא יחזירו אזי ממילא יהיה בטלה המתנה מעיקרא. ולמפרע הוי חמצו של ישראל וכיון דאין בכח מתנה זו להפקיע מהחמץ זו רשותו של ישראל לגמרי ובכל אופן יש חלק וזכות גם לישראל הנותן בהחמץ הזה והרי אנו רואין בקבלות אחריות דלא הוי רק גורם לממון ואף למ"ד דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי ובכל זאת בחמץ. לענין לאו דב"י גילתה התורה בקרא דלא ימצא דבכל צד לתא דממון אשר לכל בר ישראל בחמץ הרי הוא עובר על לאו זה בפסח ואף דהגוף החמץ אינו שייך כלל להמקבל אחריות וכי איתא הדר בעינא להבעלים ובכל זאת פועל הזכות של הגרם ממון להיות עובר בב"י על זכות זה ומכ"ש במתנה ע"מ להחזיר דגוף החמץ הדר בעינא אליו להנותן וגם כל ימי המתנה דעכ"פ עדיף הרבה כחו וזכותו של הנותן בזה החמץ מחמת חיוב החזרה אליו מכח גרם ממון של מקבל אחריות ואיך נאמר דבגרם ממון אשר מכח קבלות אחריות עובר המקבל על לאו דב"י ובמתנה ע"מ להחזיר בתוך משך המתנה שבכל ימי החג לא יהיה עובר עליו הישראל הנותן בלאו דב"י

וראיתי בתשובות תרומות הדשן סי' קכ"א הביאו הב"י בא"ח סי' תמ"ח שהביא בשם ההגהות מיימוני הלכות שבת דמשום חומרא דחמץ אמרינן בלאו דב"י דמתנה ע"מ להחזיר לא הוי מתנה גם בליקוטי מהרי"ל הלכות פסח הובא חומרא זו בחמץ בשם רבו מהרי"ל מדעת עצמו ולשון דבריהם מורה דעתם דמדינא מהני מתנה ע"מ להחזיר גם להפקיע הלאו דב"י רק משום חומרא דחמץ ראוי להחמיר וליתנו לעכו"ם במתנה גמורה אמנם לפי מה שביארתי נראין הדברים דמדינא לא מהני מתנה ע"מ להחזיר להפקיע לאו דב"י

שוב מצאתי בירושלמי פרק כ"ש וז"ל ישראל ועכו"ם שהיו באים בספינה וחמץ ביד ישראל מוכרו לעכו"ם או נותנו לו במתנה וחוזר ולוקחו ממנו אחר הפסח ובלבד שיתננו לו במתנה גמורה הרי לך בהדיא בירושלמי דמדינא בעינן דוקא מתנה גמורה אבל מתנה עמ"ל לא מהני ובירושלמי לא הוזכר כלל משום חומרא דחמץ כדעת הפוסקים הנ"ל ואדרבה המעיין שם בירושלמי יראה דהרבה קולות הובא שם בירושלמי במכירות ומתנות חמץ להפקיע לאו דב"י ובכל זאת לענין מתנה. ע"מ להחזיר הקפיד הירושלמי בפירוש דבלבד שיהיה במתנה גמורה ותמהני על המאורות הגדולים האלה הבעל תה"ד. ומהרי"ל שנעלם ממאור עיניהם ירושלמי זה שהבאתי ועיין בתה"ד סי' זה שהביא ראיה דהישראל רשאי ללוקחו בהחזרה אחר הפסח ואף דגם שניהם המוכר והקונה סמכו דעתם בשעת המכר על חזרה זו בכל זאת אם לא התנו החזרה בפירוש קנין גמור הוא וכן מבואר בפירוש בפ"ב דגיטין דהאשה כותבת את גיטה ואף דבעינן דהגט יהיה של הבעל ומשום דאמרינן דהאשה אקנויה אקניה ליה להבעל ואף דגם שם הבעל מחזיר הגט להאשה והבעל והאשה המה יודעים וסמכו דעתם על חזרה זו מ"מ כיון דלא היה תנאי בפירוש על החזרה אמרינן דכיון דעכ"פ דבשעת הקנין דאקנויה האשה הגט לבעלה קנין גמור היה לא איכפת לן מה שהיו יודעים בשעת הקנין שיהיה הגט חוזר תיכף מהבעל להאשה: וכן פירש רש"י שם בהדיא שמ"מ כי מקניה ליה שפיר דמי ואע"ג דאין בדעתו של הנותן שיעכבנו המקבל אצלו. וכיון דאנו סומכין בקנין כזה בגט דהוא איסור אשת איש למה לא נסמוך בכגון זה בלאו דב"י ודבר זה הוא יסוד חזק בגמרא לקולת היתר מכירת חמץ הנהוג בינינו בזמנינו

שם באותה הלכה ודבר זה קנס חכמים הוא מדברי סופרים לפי שעבר על ב"י וב"י אסרוהו אפילו הניחו בשגגה או באונס כדי שלא יניח אדם חמץ ברשותו בפסח כדי שיהנה ממנו אחר הפסח ע"כ: