יד המלך (לנדא) - א קד

נפשו רק כי ידור נדר לה' וכמו כן בנדר אשה כי תדור נדר לה' ומשום דאותן המקראות שהוכפל בהם לשון נדר קאי על התפסה ולכן לא הוזכר בהם לאסור איסור על נפשו משום דעיקר איסור התפסה לא קאי כלל על איסור שאסר, על נפשו רק על איסור שאסר על אחרים ולכן כתב בהו לה' דאותן נדרים אין עקרן ושרשן נתפסין רק באיסור הקדש שהם לה' דעיקר איסורו הוא על כל העולם כולו ואולם באותן המקראות אשר לא נאמר בהם לשון נדר רק פעם אחד דקדק הקרא לכתוב בכל פעם אשר נאמר נדר זה נאמר תמיד בצידו אשר אסרה על נפשו (דוק ותשכח בפרשה ראשונה של סדר מטות כי כן הוא) והתורה כוונה בזה להורות לנו דאותן נדרים של ראשית הנדר עצמו אין עיקרן ושרשן רק באיסור שאסר על נפשו אבל על אחרים אין עליהם כח הנדר עצמו רק מכח יד ולכן לא נאמר בהו לה' דראשית הנדר עצמו אינו איסור לה' רק איסור שנתנה לו התורה כח לבדותו מלבו והרואה בעינים פקוחות יראה דבשבועה לא מצינו בכל הפרשה שיהיה נאמר בו לה' ואף דשבועה חמור מנדר דחייב עליה קרבן משא"כ בנדר ואמרו בספרי פיסקא קי"ג מה הפרש יש בין נדרים לשבועה בנדרים כנודר בחיי המלך בשבועה כנשבע במלך עצמו ובכל זאת לא נכתב לה' רק בנדרים ולא גבי שבועה משום דבנדרים דיש בהם התפסה בדבר הנדור אשר ראשית מקורו הוא הקדש לכן כתיב באותן מקראות לה' משא"כ בשבועה דאנן קיי"ל כרבא דמתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו וכיון דאין דין התפסה בשבועה ואין בשבועה רק שבועה עצמה על כן לא נאמר בו לה' דכל שבועה אף דחמיר איסורו מ"מ אינו איסור לה' רק איסור שבדה מלבו

ועפ"י ביאור הדברים האלה יבואר לנכון מה שהביא הרא"ש בתשובה כלל י"ב סימן ד' דמי שאמר יאסר ייני על כל ישראל אם אעשה דבר פלוני ועבר ועשאו אינו נאסר שאינו יכול לאסור אם לא שאסרו בקונם או בדבר הנדור ע"כ. וכתב עליו המשנה למלך ברפ"א הלכות נדרים וזה לשונו ואילו דברים תמוהים בעיני דאף דנימא דעיקר הנדר הוא בהתפסה מ"מ פשיטא דהאומר דבר זה אסור לפלוני נאסר בו גם הב"ח ועוד הרבה מהאחרונים תמהו על תשובה זו של הרא"ש ואין פותר אותו ואולם לפי מה שביארתי אם אמנם דיכול להיות דכונת הרא"ש לא היה אל מטרת חילוק סברתי בכל זאת כאשר נרד לגוף חיקור הדין עולה פסקו לנכון דכיון דלפי מה שביארתי אין באיסור נדר עצמו שאוסר על אחרים כח עיקר נדר רק כח יד והנה בכל ידות נדרים בעינן שיהיה ידים מוכיחות ולפיכך אם אוסר דבר על אחרים. לחלוטין אף דלא התפיסו בדבר הנדור רק לבדה האיסור מלבו בכל זאת אנו רואין עכ"פ דדעתו של הנודר הוא לאסור דבר זה על האחרים ושפיר הוי ידים מוכיחות ויש באיסור זה עכ"פ כח לאסרו על אחרים בכח יד משא"כ בהנידון של תשובות הרא"ש דהוא הבטיח שלא יעשה דבר פלוני ולפי הבטחתו יושאר יינו מותר על כל ישראל רק דקיבל עליו דרך קנס דאם יעבור ויעשה דבר פלוני יאסור יינו על כל ישראל ובקבלה זו הראה ההיפוך דדעתו הוא מתנגד לכך דאינו רוצה שיאסור יינו על ישראל דאם היה דעתו מסכמת לכך לא היה קיבל על עצמו דבר זה לקנס והנה אם היה מקבל עליו דרך קנס שיאסור יינו על כל ישראל באיסור התפסה דיש בכחו לאסור על אחרים בכח עיקר הנדר ולא כח יד לא היינו משגיחין בזה דהקבלה היה דרך קנס דהא עכ"פ כך קיבל על עצמו משא"כ באוסר על אחרים באיסור, נדר עצמו דאין כחו באיסור על אחרים רק מכח יד ובידות נדרים בעינן ידים מוכיחות ובקיבל האיסור על אחרים דרך קנס איזה ידים מוכיחות יש כאן הלא אדרבה דהקבלה דרך קנס מוכיח להיפוך דאין דעת המקבל שיאסור יינו על ישראל וכיון דאין כאן יד המוכיח אין בכח יד זה לאסרו על אחרים וכמו שפסק הרא"ש דאף אם עבר ועשה דבר פלוני לא נאסר יינו על ישראל ולפי זה יצא לנו דאם אמר דאם יעשה דבר פלוני ואסור יינו על עצמו ועבר ועשה דבזה שפיר נאסר יינו עליו ואף דקבלות האיסור היה דרך קנס בכל זאת כיון דכח של הנדר עצמו אשר אוסר על עצמו אין כחו מכח יד רק מכח עיקר הנדר ואין אנו צריכין בזה שיהיה ידים מוכיחות לאיסור וממילא אין חילוק בין קיבל לאסור היין על עצמו דרך קנס או שקיבל לאסרו על עצמו לחלוטין

ובדרכינו זאת אשכחנא פתרא בדין אחד תמוה מאוד שהביא ההגהות מרדכי בס"פ בתרא דבבא מציעא וזה לשונו ואותן בני אדם שנודרים כך וכך לצדקה אם יצחקו ועוברים על נדרם פטורים מליתן אע"ג דצדקה מקניא בדיבור כדתניא בפיך זו צדקה מ"מ לא חשיבא אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט והכי נמי מוכח מפלוגתא דחכמים ור' יהודא משמיה דר' טרפון באמר על אחד דהוא ראובן והריני נזיר אם יהיה שמעון וחבירו אמר דהוא שמעון והריני נזיר אם יהיה ראובן דאמר ר' יהודא משמיה דר' טרפון דאין אחד מהם נזיר ואף דנזירות חל באמירה בכל זאת הכא לא חל ומשום דהוי אסמכתא והא דלא חשבינן אסמכתא ההוא דהילני המלכה שנדרה אם יבוא בני מן המלחמה אהיה נזירה שבעה שנים שאני התם דגמרה ואמרה כדי שיועיל הזכות לבנה. ע"כ לשון ההגהות מרדכי ורבים תמהו על ההגהות מרדכי בזה דהלא בודאי לא גרע הקדש מקונמת ובפירוש שנינו במתניתן דסוף פרק השולח מעשה בצידון באחד שאמר קונם אם איני מגרשך ומפרש בגמרא דאמר קונם פירות עולם עלי אם איני מגרשך ובפרק עשרה יוחסין הביא הגמרא באמר אהיה נזיר אם לא אגלה משפחות יהיה נזיר ואל יגלה משפחות גם בפרק בתרא דנדרים הביא במתניתן דאם ארחץ אם לא ארחץ אם אתקשט אם לא אתקשט דהרי זה נדרי עינוי נפש ומוקי לה בגמרא דהכי קאמר קונם הנאות רחיצה עלי לעולם אם ארחץ היום וכמו כן לענין קישוט גם הביא הגמרא שם בפרקין באמרה קונם שאיני עושה עפ"י אבא ואביך אם עושה אני על פיך או שאמרה קונם שאיני עושה לך אם אני עושה עפ"י אבא ואביך דהרי זה יפר והלא כל הנדרים האלה על תנאי הם ואנו רואין דהמה חלין ואינן בטלין מדין אסמכתא ואיך נאמר דהקדש גמור יהי' גרע שלא יהיה חל כלל בקבלה על תנאי מחמת דין אסמכתא וענינים אלה מרפסין איגרין על דינו של ההגהות מרדכי גם גוף סברת הגהות מרדכי שהביא לחלק בין אסמכתא של קבלות נזירות בסתם תנאי ובין תנאי דקבלות נזירות של הילני המלכה הנה לא מצינו בשום מקום בגמרא שיהיה איזו חילוק בסברא כזו בדין אסמכתא אמנם לפי מה שכתבתי עולה דין זה של ההגהות מרדכי מאוד לנכון דבכל איסורי קונמות האמור בגמרא בקבלה על תנאי כולם מיירי דהאיש או האשה קבלו האיסור על עצמם באיסור נדר עצמו שאסרו הרחיצה והקישוט או שאסרו כל פירות על עצמם באם יעשו כך וכך וכיון דקבלה כזו שקיבלו לאסור על עצמם יש לו דין עיקר נדר לכן אין חילוק בין קיבל הנדר על עצמו על תנאי או שקיבלו על עצמו לחלוטין משא"כ בהנידון של ההגהות מרדכי שקיבל על עצמו ליתן כך וכך לצדקה. אם יצחקו באיזה שחוק דאין בזה תורת חיוב דהא היה דרך אסמכתא דהוא סמך דעתו שלא ישחוק ולא יתן ולפיכך ממילא גם דין נדר אין בו דכיון דבשום אופן אין בהבטחות כאלה כח נדר עצמו דהלא כל עיקר כח הבטחה לצדקה אינו רק כח התפסה ולפי מה שביארתי אין באיסור התפסה שאוסר על עצמו כח עיקר נדר רק כח יד ובידות נדרים בעינן ידים המוכיחות ואם קיבל ההתפסה על עצמו דרך קנס הרי גלי דעתו דאין דעתו נוחה בגוף האיסור של ההתפסה ואסר בה דסמיך דעתו דלא יצחוק ולא יצטרך לצדקה וכיון דאין בזה יד המוכיח אין כח לידו של נדר לחול ואף אם עבר וצחק אין צריך ליתן כלל לצדקה ובאיסור התפסה הוא להיפוך דבאיסור על אחרים דיש בו כח עיקר נדר חל גם בקבלה דרך קנס אבל באיסור על עצמו דאין בהתפסה כח עיקר נדר רק כח יד בעינן שיאסור. על עצמו לחלוטין

וניחא בזה מה שכתב הרב ר' יחיאל אשכנזי על ההגהות מרדכי שהבאתי. (הובא בתשובות מוהרימ"ט ספר שני תשובה כ"ה וזה לשונו ואע"ג דהא דר' יהודא בשם ר' טרפון יחידאה הוא בכל זאת הביאו שפיר ההגהות מרדכי לנידן דידיה דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' טרפון אלא כי הא שנתכוין לנזירות ונתקיימו דבריו אבל בלשון אסמכתא גמורה כ"ע מודים שאין כאן נזירות ואף מוהר"מ ז"ל במרדכי לא אמר אלא בנודר דרך בקשה דגמר ומקנה רק שיבואו בקשותיו כי הא דאם יהיה אלקים עמדי ואם נתון תתן את העם בידי עכ"ל ודברי הרב ר' יחיאל האלה אין להם ביאור בפני עצמו ולא נודע החילוק מה בין אסמכתא גמורה ובין סמיך בדעתו דהאדם הזה הוא ראובן וקיבל נזירות על עצמו אם הוא שמעון גם מה שסיים דגם המהר"ם במרדכי לא איירי אלא בנודר דרך בקשה ואיזה דרך בקשה שייך בקבלות נזירות באם האדם הזה איננו ראובן כמו שאמר עליו ובכל זאת פליגי רבנן עליה דר' יהודא שאמר משום ר' טרפון וסברי דהרי זה נזיר ואולם לפי מה שביארתי עולה חילוק סברותיו של הרב מוהר"י הכל לנכון דבקבלה על תנאי של התפסות איזה דבר לצדקה יש שלשה חילוקים בענין זה דאם הקבלה על תנאי היה דרך קנס דאין בזה שום יד מוכיח כלל ואדרבה מהא דקיבל על עצמו דרך קנס יש יד מוכיח להיפוך דלא ניחא ליה להנודר בההתפסה ההוא ובזה כ"ע ואף רבנן דר טרפון מודים דלא חל עליו הנדר והיכי דלא היה התנאי של הקבלה דרך קנס רק דרך תנאי של סתם ספק וכמו אם אמר על פלוני שהוא ראובן ואם יהי' שמעון יהיה הוא נזיר בזה פליגי רבנן ור' יהודא משום ר' טרפון דרבנן סבירא להו דבכגון זה חל