יד המלך (לנדא) - א קג

בהתפסה בדבר הנדור הוא דהתפיס בהקדש וקרבן) או דעיקר הנדר האמור בתורה הוא איסור קונמת שאוסר את עצמו הדבר בנדר ואיסור התפסה בדבר הנדור הוא מטעם יד

וראיתי להר"ן בפ"ג דשבועות שכתב שם אמלתא דרבא וזה לשונו באמצע דיבור דעיקר נדר האמור בתורה היינו שתלאו בדבר הנדור דהיינו כאחד מנדרי הקדש כאימרא ונירין דבלא"ה נדר הראשון לא משכחת ליה אבל בלא התפסה אי אפשר לו לאסור את המותר אלא מפני שההקדש עושה חליפין אף הוא יכול להתפיס איסורו בדבר המותר לו או לאחרים וזה הוא עיקר נדר והיינו דאמרינן עד שיתפיס בדבר הנדור שעיקר נדר בהתפסה הוא ואעפ"י דגם אם לא התפיסו חל עליו הנדר ההוא מדין יד הוא ע"כ. ודברי הר"ן אלה תמוהים ומופלאים והוא סותר דעת עצמו שכתב ברפ"ק דנדרים וזה לשונו עיקר הנדר הוא שיאמר דבר זה אסור עלי ובין שהתפיסו בדבר אחר ובין שלא התפיסו זהו נדר האמור בתורה אלא דהיכי להתפיסו בעינן שיתפיסנו בדבר הנדור ולא בדבר האסור והוא ממש היפוך ממה שכתב בפ"ג דשבועות וכבר התעורר עליו המשנה למלך בהלכות נדרים פ"א הלכה ז' ואולם מלבד חומרות הסתירה אשר בדעת עצמו של הר"ן אנכי לא זכיתי להבין דמה הביאם לרבותינו הראשונים לידי עיקר חקירה זו דאיזה מהם הוא העיקר נדר אם עצם הנדר או ההתפסה בדבר הנדור אשר מקורו הראשון הוא מדבר הקדש ומה היה חסר להם דשניהם יש להם עיקר שוה בתורה דהלא באמת חייב מלקות על עבירתו של זה כמו. על עבירתו של זה וכונת פירש הגמרא בתירוצא דרבא ריש פ"ג דשבועות (דף כ') שנלחצו להם לרש"י ור"ן ז"ל לחלק בענין זה אם אמנם כי אינני כדאי לירד לסוף דעתם ומכ"ש לדון בדבריהם בכל זאת תורה הוא ורשות נתונה לכל אחד לחקור עד מקום שידו מגעת ובכדי להבין כל הענין לאשורו אעתיק לשון הגמרא ככתבה וכלשונה האמור בסוגיא דריש פ"ג דשבועות דמעיקר' קאמר אביי למיתפס בשבועה כמוצא שבועה מפיו דמי רבא אמר לעולם אימא לך מיתפס בשבועה לאו כמוצא שבועה מפיו דמי והכי קאמר מבטא שבועה איסור נמי שבועה איסריה דאיסור הטילו הכתוב בין נדר לשבועה הוציאו בלשון נדר נדר הוציאו בלשון שבועה שבועה היכן הטילו ואם בית אישה נדרה או אסרה איסור על נפשה בשבועה וגו' ואזדו לטעמייהו דאיתמר מתפיס בשבוע' אביי אמר כמוציא שבוע' מפיו דמי ורבא אמר לאו כמוציא שבועה מפיו דמי. מיתיבי איזהו איסור האמור בתורה האומר הרי עלי שלא אוכל בשר שלא אשתה יין כיום שמת בו אביו כיום שיהרג בו גדליהו בן אחיקם כיום שראה ירושלים בחורבנה אסור ואמר שמואל והוא שנדור ובא מאותו יום בשלמא לאביי מדמתפיס בנדר נדר מתפיס בשבועה שבועה אלא לרבא קשיא אמר לך רבא תריץ ואימא הכי איזהו איסור נדר האמור בתורה האומר הרי עלי שלא אוכל בשר כיום. שמת בו אביו כו' ואמר שמואל והוא שנדור ובא מאותו היום מאי טעמא אמר קרא איש כי ידור נדר לה' עד שידור בדבר הנדור עכ"ל הגמרא והנה אף דדעת רש"י והר"ן בפירוש כונת הגמרא הוא מחולק קצת בכל זאת דעתם קרובה זה לזה לפרש החילוק בכונת המקשן התרצן דם קרן הי' מפרש כוונת הברייתא דאיזה איסור האמור בתורה היינו לרבות שגם התפסה בנדר הוא ג"כ בכלל אזהרת לא יחל אבל עיקר שורש הלאו דבל יחל קאי על נדר עצמו והתרצן השיב לו דכונת הברייתא הוא. להביא מזה דכל עיקר נדר האמור בתורה אינו רק בהחפסה בדבר הנדור זה הוא תורף פירושיהם של רש"י ור"ן ז"ל ואולם כל מעיין ישפוט בצדק דלפי פירוש זה אין כונת המקשן וגם התרצן עולה יפה ולפי פירושם עדיין לא ידענו כונת המקשן דמה קסבר להקשות מברייתא זו על רבא ובמה הונח דעתו בהתירוץ שחידש לו התרצן ואולם לעניות דעתי נראה דכונת המקשן והתרצן היה בזה דאחר אשר קאמר רבא דתיבות איסור סובל בעצמו שני הכונות דאם הוציאו בלשון נדר הוא נדר ואם הוציאו בלשון שבועה הוא שבועה הקשה המקשן לרבא דסובר דאין איסור תפיסה בשבועה מברייתא דתני איזה איסור האמור בתורה הרי עלי שלא אוכל בשר כיום כו' הרי תני בברייתא דין התפסה באיסור וכיון דתיבות איסור סובל בעצמו שני הענינים נדר וגם שבועה הרי ממילא גם איסור האמור סתם בברייתא זו בדין ההתפסה ג"כ הכונה. הוא על נדר וגם שבועה, ובשניהם נאמר בברייתא דין ההתפסה וא"כ מוכח בברייתא דיש דין התפסה גם בשבועה ואף דאמר שמואל והוא שיהיה נדור ובא מאותו יום אין הלשון נדר דקאמר שמואל דוקא אלא דגם אם היה נשבע על אותו יום. יכול ג"כ להתפיס בו רק הואיל ונדר ושבועה שוים בענין זה של התפיסה לא היה מדקדק שמואל והביא והוא שנדר אבל באמת גם שמואל סובר דכמו דאם היה נדור באותו יום והיה מתפיס בו חל על ההתפסה נדר כמו כן אם היה נשבע על אותו יום והיה מתפיס בו חל על ההתפסה שבועה וקשה לרבא דאמר דאין דין התפסה בשבועה ומשני אמר לך רבא תריץ ואימא הכי איזהו איסור נדר האמור בתורה.. והכונה של התרצן הוא דהן אמת. דבכל מקום אשר תיבת איסור נאמר סתם הוא סובל נדר וגם שבועה ואולם רבא מגיה הברייתא ולרבא נאמר מפורש בברייתא איזהו איסור נדר האמור בתורה. ולכן ממילא גם ענין ההתפסה הנאמר בברייתא אח"כ לא קאי ג"כ רק על איסור נדר לבד וממילא גם מימרא דשמואל דקאמר עלה בברייתא והוא שנדור ובא מאותו יום נדר דוקא הוא אבל איסור שבועה אינו כלל בדין התפסה וכמימרא דרבא ולפי פירושי זאת אין להברייתא זו בין להמקשן ובין להתרצן שום ענין כלל אם עיקר הנדר האמור בתורה הוא הנדר עצמו או התפסה בדבר הנדור רק דהברייתא עיקר דין ההתפסה אתא לאשמועינן דיש באיסור מוצא שפתיו דין התפסה ואין חילוק בין המקשן והתרצן רק דלדעת המקשן נאמר בהברייתא איסור סתם ולכן עלה בדעתו דגם שבועה נכלל באיסור מוצא שפתיו האמור בברייתא ומוכח מזה דגם באיסור שבועה יש בו דין התפסה ודלא כרבא והתרצן חידש לו דרבא מגיה הברייתא ולרבא פירשה לנו הברייתא בפירוש דלא קאי רק על איסור נדר וממילא אין כונתה בדין ההתפסה שהביאה רק על איסור נדר לבד אבל לא. על איסור שבועה ומשום דבשבועה אין דין התפסה כלל והאמת אגיד ולא אכחד תחת לשוני דקצרה דעתי להבין כונת רש"י והר"ן בזה דמי הכריחם ומי הביאם לידי פירוש רחוק ודחוק כזה ולמה לא אחזו בפשיטות הדרך המורווח הזה שכתבתי

אמנם בגוף חקירה זו בענין שני סוגי נדרים אלה של הנדר עצמו והתפסה בדבר. נדר אף דכתבתי דיכול להיות דשניהם יש להם עיקר שוה בתורה בכל זאת לדעתי חלוקים המה בעניניהם בכונת התורה דהלא אנו רואין דעיקר כח של נדר עצמו אינו רק על הנודר בעצמו והא דיכול האדם לאסור דבר על חבירו באיסור קונם זה אינו רק מכח יד ונהפוך הוא באיסור התפסה דעיקר איסור התפסה האמור בתורה דראשית כחו הוא המתפיס בנדר של הקדש ואיסור זה עיקרו ושרשו בתורה הוא רק באוסר איסור דבר על חבירו ואף דגם על עצמו יכול לאסור בהתפסה בכל זאת אנו רואין דבאוסר איסור בהתפסה על עצמו גרע כחו של ההתפסה מכח הנדר עצמו דדוקא באוסר בהתפסה על חבירו דלא היה לו כח לאסור עליו באיסור נדר עצמו דלא היה אסור אז על חבירו רק בכח יד והוא היה רוצה לאסור עליו בכח עיקר נדר והיה מוכרח לאסרו דוקא בהתפסה על כן שפיר יש לההתפסה כח עיקר נדר משא"כ באוסר דבר על עצמו בהתפסה דהיה כח בידו לאסור על עצמו באיסור נדר עצמו לכן בזה גופא דלא אסרו על עצמו באיסור נדר עצמו רק בהתפסה החליש בזה כח הנדר דהראה בדעתו דאינו רוצה שיהיה אסור עליו בעיקר איסור נדר וכיון דכל. ענין נדרים תלוי בדעת הנודר על כן אין בההתפסה שהתפיס דבר על עצמו רק כח איסור יד

ומלבד דדברים אלה מוכרעים מצד הדעת והסברא לחלק באוסר איסור על חבירו בין אם אוסרו באיסור עיקר נדר ובין אם אסרו בהתפסה דבאוסר דבר על עצמו כיון דיש בחירה ביד כל אדם לעשות בדבר הנוגע לו לעצמו כחפצו ואות נפשו ורצונו לאכול או שלא לאכול להרע או להטיב וכדומה בכל ענינים יש ביד כל אדם לעשות בעצמו דבר והפוכו ולכן אם החליט פעם אחת כח בחירת צד אחד לחזק ולקיים על עצמו החלטה זו בכח איסור אף דאין איסור זה מאיסורים האמורים בתורה בכל זאת בחירה זו עצמו נתנה לו התורה כח לבדות איסור מלבו וליתן בהחלטה זו כח איסור לבל יחל דברו לחזור עוד החלטתו זאת משא"כ לאסור איסור מלבד על אחרים דאין בחירת עשיתם בידו ומאין יהיה לו הכח לבדות איסור מלבו ולומר על דבר היתר שיהיה אסור להם אם לא בתורת יד דבתורת יד שפיר מהני דלא גרע אמירת תיבת איסור מפזיק פזיק ושאר לשונות שבדו להם חכמים משא"כ באיסור התפסה דמקורו הראשון הוא בהתפסה באיסור הקדש וכיון דיש בכחו להקדיש חפציו בדיבור ואז יהיה ממילא אסור על חבירו מצד ההקדש על כן שפיר יש בכח זה גם בידו להתפיס דבר על חבירו שיהיה. אסור עליו בהקדש אמנם נוסף עוד להכרעות הסברא הזאת גם הוראות לשון המקראות מורים בעליל כי כן הוא כאשר כתבתי דהנה איסור התפסה הנאמר בפרשת נדרים נכלל בהמקראות אשר כפולה ומכופלת בהם לשון נדר פעמים וכאמור בראשית הפרשה איש כי ידור נדר לה' וכמו כן בנדרי אשה כי תדור נדר לה' ודרשו חז"ל דאין התפסה אלא בדבר הנדור דכתיב כי ידור נדר דכפל לשון זה מורה דהתפסה הנכלל בזה אינו רק במתפיס בדבר הנדור לא כן איסור נדר עצמו דנכלל באותן המקראות אשר לא נאמר בהם לשון נדר רק פעם אחת דכיון דלא נכלל בהם דין ההתפסה לא הוצרכה התורה להכפיל לשון נדר להורות על דבר הנדור ועינינו הרואות דבכל המקראות האלה אשר הוכפל בהם לשון נדר לא נאמר בהו לאסור איסר על נפשו