יד שלמה )רמב"ם( ו

דסוף סוף לא נתקדשה רק לאחד א"כ לא בא להוציא רק מאחד ומעתה נראה למאי דאמר ר"י שם דף ס' דאפילו קידושי מאה תופסין בה יעו"ש ומעתה בזה איכא מציאות שנתקדשה לרובא בכה"ג ומעתה ודאי למסקנא דאב נאמן מהתורה שפיר גם נגד רובא הימני' משא"כ לס"ד דרק משום בידו נאמן א"כ רק היכא שגם עכשיו בידו נאמן משא"כ בדבר שהי' בידו י"ל דנאמן רק כשאינו בא להוציא מרובא אבל נגד רובא לא מהני רק היכא שגם עכשיו בידו אבל בעלים דהוא דבר, שהיה בידו לא מהימן ע"א ויש להאריך בזה ואין כאן מקומו ודוק היטב

ובזה יש ליישב שיטת מהרי"מ מיוני הובא בתוס' בקידושין שם דף מ"ה ע"ב ד"ה בפי' בקטנה שהלך אביה למדה"י שהתירוה לינשא והר"מ מיוני אסר שמא יקדשנה אביה והשיבו לו דא"כ במת אביה תיאסר שמא קידשה אביה והשיב דלשמא מת לא חיישינן ולשמא יקדש חיישינן וע"ז השיב ר"ת דהשתא דאתית להכי מותרת להנשא דכל שעה ושעה אמרינן שלא קידש יעו"ש ולפי מה שכתבנו יש ליישב שיטת הר"מ מיוני דהנה יש להבין אמאי לא ניחוש שמא קידש ואי דלשמא מת לא חיישינן ז"א דמה דלא חיישינן שמא מת הוא משום דמעמידין אותו על חזקתו וקשה דהכא יש לחוש שקידשה לרובא דעלמא בכה"ג וא"כ הרי רובא וחזקה רובא עדיף, אך דיש להוכיח מכאן כשיטת הריב"ש דנגד תרי חזקה מהני רובא והכא איכא תרי חזקה חדא שמעמידין אותו על חזקתו שלא קידש ועוד דמעמידין אותה על חזקת פנוי' ומעתה ס"ל להר"ם מיוני דהא תינח לענין שמא קידש שפיר אמרינן כן ומותרת להנשא והיינו במת האב במדה"י משא"כ בנידון פלוגתא של הר"מ עם ר"ת בהלך למדה"י לענין שניחוש שמא יקדשנה שפיר אמרינן דהאיך נתירה להנשא שמא יקדשנה וא"כ אז נימא דניזל בתר רובא שיקדשה לרובא בכה"ג ובהא ליכא אלא חד חזקה דחזקת פנוי' אזלה לה שהרי קידשה זה בפנינו אם נימא דמותרת להנשא ולא ישאר רק חד חזקה וכנגד זה שפיר יהי' רובא ולזה אסרה הר"מ מיוני וכמו שכתבנו כנלענ"ד נכון בעזה"י ודוק היטב

אמנם הנה עיקר דברי הרב ש"ש הנזכר דבדבר שבערוה לא מהני היכא שהי' בידו צריכין בירור לענ"ד דהנה באמת צריך להבין בההיא דקיי' בכמה דוכתי דאין אדם משום עצמו רשע דהרי בדבר שהוא בידו ע"א נאמן א"כ אמאי לא יאומן לעשות עצמו רשע כיון שהוא בידו ואף דההוא דסנהדרין דף ט' יש ליישב כמובן מ"מ אכתי קשה על דברי התוס' והר"ן פ"ק דמציעא דף ג' בההוא דמה אם ירצה לומר מזיד הייתי שהקשו הא אין אדם משים עצמו רשע וכתבו דהיכא שרוצה לעשות תשובה נאמן יעו"ש ומעתה תיקשי בלא"ה אמאי לא יאומן כיון שהוא בידו לאכול חלב במזיד והנה ראיתי בקונטרס אחרון להלכות קדושין סי' ל"ח בההוא דע"מ שאני רשע דמקודשת שמא הרהר ע"ז בלבו יעו"ש וכתב הבית שמואל באומר שהרהר אינו נאמן דאין אדם משים עצמו רשע וכתב הרב בעל קו"א דנאמן דהא אמרינן בגיטין דהתורה האמינו לכה"ג ביוה"כ שפיגל וכן במנסך דאמר חזקי' דבשוגג פטור כדי שיודיע ופריך א"ה מזיד נמי משמע דגם במזיד שייך שיודיע ועכצ"ל דנאמן משום שהי' בידו עכ"ד ותמהני שלא הרגיש בכל מקום דאמרינן אין אדם משים עצמו רשע אף דשייך ג"כ בידו וכן בדברי הר"ן פרק המדיר בההוא דמאכילתו שאינו מעושר דפרכינן אי דלא ידע מנא ידע והקשה הראב"ד לוקמא דמודית וכתב דא"א משים עצמו רשע וקשה ג"כ כנ"ל נימא דבידו נאמן וג"כ תאומן במעשר כנ"ל ואם נימא דס"ל דההוא דגיטין לאו מטעם בידו הוא רק משום שרוצה לעשות תשוב' א"כ גם התם י"ל כן וגם בס"ד בקושייתם פ"ק דמציעא מאי קשיא להו, ולכן נלענ"ד דס"ל להתוס' דמה דאמרינן בכ"מ דבידו מהימן משום דרוצה לעשות תשובה אבל במקום שלא נוכל לומר כן לא מהימן ע"א ולזה שפיר אמרינן בכ"מ דאין אדם משים עצמו רשע בדבר שלא נוכל לומר דרוצה לעשות תשובה אף דהוא א בידו מ"מ לא מהימן ואף בדבר שבידו עכשיו שהוא מטעם מיגו מ"מ לא מהימן ע"א משום דבענין רשעות לא חיישינן לזה דמוקמינן אותו בחזקת כשרות ואדרבה כיון דמבואר בקידושין שם בההוא דע"מ שאני רשע וכו' וכן בההוא דע"מ שאני צדיק וכו' חזינן דענין צדקות ורשעות לא תלוי רק במחשבה ועשוי להשתנות א"כ לא חיישינן שיעשה זה אף שבידו לעשות העבירה מ"מ אמרינן דיתגבר על יצרו ומעתה בדבר שהי' בידו לא מהימן בשום דוכתא רק באם נוכל לומר שרוצה לעשות תשובה ולזה תירצו שם פ"ק דמציעא האמת דברוצה לעשות תשובה מהימן והיינו בדבר שהי' בידו ובס"ד. באמת לא ידעו לחלק בזה וגם מהך דאמאי אינו נאמן לעשות עצמו רשע אך בתירוצם חידשו כל זה ומעתה אין חילוק בין דבר שבערוה לשאר ענינים דמהימן ע"א היכא די"ל שרוצה לעשות תשובה ודוק היטב

אמנם באמת בלא"ה נלענ"ד בטעמא דבדבר שהי' בידו שלא יאומן ע"א לעשות עצמו רשע כמו שאבאר דהנה באמת יש להבין לפמ"ש התוס' בבכורות דפסול רשע לאו מטעם משקר הוא רק משום גזה"כ הוא ומעתה יש להבין בענינא דמגו דנאמן בכ"מ במגו שהוא הוכחה שאומר אמת אף דברשע ג"כ אמרינן שהוא אמת שהרי לא חיישינן למשקר וא"כ גם במגו נהי דהיא הוכחה שאומר אמת מ"מ אמאי מהני כיון דע"פ שני עדים יקום דבר כתיב וכמו דכתיב אל תשת רשע עד מגזה"כ והכא נמי כנ"ל ע"פ שני עדים כתיב ולכן הנראה מזה דודאי בכל עדות שבתורה התורה בעצמה לא חש לשיקרא ואפילו בע"א כמו ברשע וקרובים ומשמע מזה משום דחזקת כשרות חזקה אלימתא הוא ולא חיישינן שישקר רק מגזה"כ פסולי לעדות הני דפסולי ומעתה מה דבמיגו