יד שלמה )רמב"ם( טו

ומעתה נבא לבאר דברי הרמב"ם ז"ל בענין קדשה. הנה כבר הבאתי ריש דברינו השגת הראב"ד ז"ל דאין לוקין ומשלמין יעו"ש, ובפשיטות אני אומר דלמאן דמוקי בפיתה לשם אישות ודאי דלק"מ רק אפילו מאן דמוקי בפיתה שלא לשם אישות מ"מ י"ל דמוקי בפיתה לשם פילגשות דג"כ ליכא לאו, ועולה יפה סוגית הש"ס בקידושין והך אי הכי דמייתי שם דהרי פילגש בלא קידושין ובלא כתובה ודוק ותמצא יעו"ש בסוגיות הש"ס, איברא דיש לתמוה בדברי הרמב"ם ז"ל טובא חדא דבפ"ב מנערה הלכה י"ז כתב וז"ל שזה שנאמר בתורה אל תחלל שלא יאמר האב הואיל ולא חייבה תורה וכו' שזה שחייבה תורה למפתה ואונס בשאירע הדבר מקרה וכו' ולוקה הבועל והנבעלת משום לא תהי' קדשה עכ"ל, והדבר תמוה דמבואר מלשונו להמעיין דגם הבועל לוקה משום לא תהי' קדשה וכו' ומלבד מה דתמוה עיקר הדבר שילקה הבועל משום לא תהי' קדשה, דודאי הנבעלת אתי שפיר דלוקה משום לא תהי' קדשה דפשטא דקרא הכי הוא אבל שילקה הבועל משום לא תהיה קדשה הוא תמוה. גם בלא"ה תמוה דבריש פ"א כתב לפיכך כל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה מן התורה לפי שבעל קדשה, דמלבד דקשה שלא הזכיר שם פ"א דגם הנבעלת לוקה משום לא תהי' קדשה כמ"ש בפ"ב מנערה הי"ז שם. אבל עוד תמוה שכאן הזכיר טעם אחר במה שכתב לפי שבעל קדשה, ושם כתב משום לא תהי' קדשה, וכפי הנראה הפרש גדול יש בין לפי שבעל קדשה ובין משום לא תהי' קדשה, ואמת שדקדוק זה יש ליישב בנקל די"ל דעיקר חיובו של הבועל משום שגרם להיות קדשה וז"ש לפי שבעל קדשה, ומ"ש פ"ב מנערה משום לא תהי' קדשה ג"כ כוונתו כנ"ל לפי שגרם להיות קדשה, אך הנה בעיקר הדבר יש לדקדק דאם עיקר החיוב הוא משום שגרם להיות קדשה בישראל מה הוא שכתבה התורה הלאו עליה דמשמע רק עליה הלאו ולא עליו ודוק היטב

והנה הראב"ד כתב וז"ל אין קדשה אלא מזומנת והיא המופקרת אבל המיחדת עצמה לאיש אחד אין בה לא מלקות ולא איסור לאו וכו' והיא פילגש האמורה בתורה וכו', והדבר תמוה מאין הוציא הראב"ד מלשון הרמב"ם באותה הלכה לאסור פילגש כיון דהרמב"ם לאו במיחדת עצמה איירי, ולכן אפשר דהוכיח כיון דהרמב"ם לא זכר שהנבעלת לוקה, וע"כ דעיקר איסור קדשה הוא משום ביטול מ"ע דכי יקח ולזה היא שאינה במ"ע דכי יקח לזה אינה לוקה, איברא האמת יורה דרכו בכוונת הראב"ד דשפיר הוכיח מתוך אותה הלכה דהרמב"ם אוסר פילגש והוא דודאי כיון דפילגש בלא קידושין א"כ הרי לא צריכה גט ותוכל לחזור אימת שתרצה א"כ סובר הראב"ד בפוגע אשה שאינה מופקרת לכל ונתרצית להבעל לזה א"כ במה גרעה מפילגש שמיחדת עצמה להיות אצלו בתורת פילגש לעולם ושוב לאחר ביאה ראשונה חוזרת בעצמה וכי נימא שתלקה היא והוא, הא ודאי לא יעלה על הדעת ה"נ בפוגע אשה בשוק ונתרצית להבעל לו הרי היא באותה שעה פילגשו אך דהרמב"ם סובר לחלק דודאי בנתרצית להיות פילגשו לעולם אף שמיד לאחר ביאה ראשונה חוזרת הרי היא כמגרש אשה מיד לאחר הקידושין משא"כ בלא נתרצית להבעל רק פ"א הוי כמקדש על זמן שתהא מקודשת רק יום א' שאינה מקודשת, אך הנה בהא גופא יש מבוכה גדולה במקדש לזמן, דהנה בירושלמי ר"פ האומר ה"א גרסינן ר"א בשם ר' יוחנן האומר הרי זו עולה ל' יום כל ל' יום הרי זו עולה לאחר ל' יום יוצאת לחולין וכו' הרי את מקודשת לי ל' יום ה"ז מקודשת וכו' מה בין הקדש ומה בין אשה ומשני מצינו הקדש יוצא בלא פדיון ולא מצינו אשה יוצאת בלא גט וכו' ה"ז גיטך ל' יום אין זה גט כריתות א"ר יצחק ב"ר לעזר הדא דאת אמרת מקודשת בשקידשה בכסף אבל אם קידשה בשטר הואיל ולא למדו כתב קידושין אלא מגירושין מה בגירושין אינה מגורשת אף בקידושין אינה מקודשת עכ"ל הירושלמי שם, וברא"ש בגיטין דף פ"ה בההוא דאתקין רבא ולעלם לאפוקי מדבעי מיני' מר"נ דאמר היום אי את אשתי ולמחר את אשתי וכו' לזה תקן ולעלם, ופי' הרא"ש אף דפשיט לי' כיון דפסקה פסקה מ"מ תיקן שלא להוציא לעז יעו"ש. אמנם ברמב"ם פ"ח מהלכות גירושין ה"ט מבואר כהירושלמי דלא הוי גט יעו"ש אך הנה כ"ז בקידושין אבל בפילגש ודאי דהוי פילגש לזמן דכיון דעיקר הפילפול בקידושין משום הקישא דיציאה וזהו בקידושין דע"ז נאמר הקישא דהוי' ליציאה, אמנם בפילגש שהוא בלא כתובה ובלא קידושין לא שייך הקישא דהוי' ליציאה לזה גם פילגש לזמן הוי פילגש וכהראב"ד, ובזה אני אומר דבר ברור ליישב ההוא דסי' קי"ט בריש הלכות גיטין שהקשיתי שם אההוא דלא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה ואם מודיעה שהוא נושא אותה לימים מותר יעו"ש. והנה זהו נובע מההוא דיבמות דף ל"ז ע"ב מעובדא דר"נ כי איקלע לשכנציב מכריז ואמר מאן הויא לי ליומא יעו"ש והנה לר"נ דאמר בגיטין אי פסקה פסקה אתי שפיר דהרי הוא דומה ממש להך דמקדש על ל' יום אבל לרב דאתקין לאפוקי מדר"נ וכבר הובא בגירסאות רב יעו"ש א"כ כיון דבש"ס מבואר סתמא דקאמר מאן הויא ליומא ולא מבואר שהיתה צריכה גט, קשה כיון דהוא מקדש על זמן משמע דלא הוי קידושין לרב דאיתקש הוי' ליציאה ודוחק לומר דאיירי בקידושי כסף. וא"כ הדרא הקושי' לדוכתה דאין כאן קידושין ושוב לא הוי פת בסלו ולכן הנראה כמ"ש לעיל דנהי דהקידושין לזמן לא הוי קידושין מ"מ פילגש לזמן הוי פילגש וכבר הבאתי דעת הרב בעל ק"א דרב בתורת פילגש נשא וא"כ א"ש ומכאן סייעתא לזה, ונחזור לעיקר דברינו לעיל, הנה יש לתמוה על הרמב"ם פ"ב מנערה סוף הי"ז שהבאתי שהרגיש בקושי' הראב"ד הנ"ל וכתב ההפרש דמפתה ואונס הוא במקרה וקדשה הוא בהכינה