יד אליעזר חלק ב לג

בבשרה ואם מצאה ע"י בדיקת עד ולא ארגשה אמרי' דודאי ארגשה וטעתה בהרגשה עד ומשום דחזקת דם מקור לבוא בהרגשה וכ"ז כשלא הכניסה להעד רק בביה"ח ומצאה שירד מעצמו מהמקור לביה"ח משא"כ אם הכניסה העד להמקור והוציאה דם הרי אין כאן הרגשה כלל וטהורה היא מה"ת וכ"ז אם הכניסה העד למקור וממילא דה"ה דאם הכניסה העד למן השיני' ולפנים מאחר דהדם המונח שם אינו מטמא להאשה ודינו כמו שמונח במקור עד שתרגיש שיצא למן השיני' ולחוץ כמבואר בש"ם וכאן ודאי לא הרגישה בזה שהרי הדם לא ירד כלל לביה"ח רק היא הוציאתו ע"י העד כו'. ומעתה אם נאמר דבכה"ג היא טהורה אתיין ד' הרמב"ן הנ"ל כפשטן כו' והביא ד' הס"ט סי' קצ"ו ס"ק כ"ו בהשגתו ע"ד הב"ח שכ' בפשיטות דאם יצא לחוץ אפי' הכניסה קנה לתוך המקור והוציאה דם טמאה משיצא לחוץ וכ' עליו דדבריו תמוהים ואח"כ הביא ד' ה"ה פ"ה הל' ה' שהביא ד' הרמב"ן דבזה"ז כו' על האי דינא דמן הלול ולחוץ אינו טמא רק מס' וע"ז הביא ה"ה ד' הרמב"ן הנ"ל כו' וכ' אמנם אין הבנה לדבריו דמה הוסיף לנו לאסור בזה"ז יותר מבזמן הש"ס והא, גם בש"ם אמרו דמן הלול ולחוץ ספי' טמא וכ' דאולי כונתו לומר דבזמה"ז אין מצרפין כלל ס' זה לס' אחר לעשות ס"ס דהוי חסרון חכמה דאם הי' בקיאה הי' יודעה שנמצא מן הלול ולפנים וממילא לא הי' כאן ס' כלל משא"כ בזמן הש"ס שהי' בקיאין בדבר אם נמלא מן הלול ולחוץ הוי ס' ואי איכא ס' אחר הוי עכ"ד. וראיתי בבנין עולם חיו"ד סי' ל"ו שכ' ע"ד הס"ט הנ"ל תמיהתי מאד על תמיהתו כי ברמב"ם פ"ג לא נמצא דבר מזה אלא בפ"ה שם הל' ב' ושם לא נמצא בסיום דבריו שהדם שהיא מוצאה בעד טמא מצד חסרון בקיאות עכ"ד. ובאמת הוא ט"ס בד' הס"ט וצ"ל הרמב"ן דכן מבואר להדיא בד' הרמב"ן הל' נדה פ"ג וכ' שם דמ"מ מוכח לכאורה כהס"ט מהא דתנן נמצא על עד שלו בתוך שיעור וס"ט חייבים חטאת כו' ואח"כ דחה זה מד' הגמ' נדה כ"ב א' גבי הרואה קרי בקוסם כו' ואח"כ הביא ד' המ"ב הנ"ל והאריך בזה יעוש"ה

(ה) כחרדל. וכ' הש"ך ס"ק ג' וה"ה פחות כו' וכ"כ רש"י נדה י"ד ב' ד"ה א"ל ומ"ב א' ד"ה ולטמא וכן מבואר ברמב"ם רפ"ה מהל' א"ב ובהל' נדה להרמב"ן פ"א ובר' יונה ר"פ אין עומדין דאף בפחות מחרדל טמאה ועי' בס"ט ס"ק ד' שהביא ד' השב"י סי' ל"ח ל"ט שכ' דזה נכלל בחומרא דר"ז והביא בשם מהרשש"ך שהשיג עליו מד' רש"י הנ"ל וכ' הס"ט דמ"מ י"ל דנכלל בחומרא דר"ז לענין זה דודאי מדינא טמאה היכי דידוע בודאי שבא מהמקור אבל בספי' תלינן שבא מן הצדדין דאין דרך לדם מועטת כזה לבוא מהמקור כו' דמסתמא תלי' טפי דבא מן הצדדין כו' והביא א הב"ח כו' ונפ"מ היכא דאיכא עוד ספי' יש לצרף הך ס' שמא מן הצדדין עכ"ד ולא הביא ד' הרמב"ם והרמב"ן קי יונה הנ"ל ועי' בחידושיו לנדה נ"ב ב' שהניח זה בצ"ע. ועי' בפרמ"ג בש"ח ס"ק ג' שהביא ד' רש"י והרמב"ם והרמב"ן והר"י הנ"ל וכ' דכל זה פשוט ולא הוצרכתי לכתוב זה רק להוציא מלב השב"י סי' ל"ח שפקפק בזה ודעתו לומר דהא דתנן בנדה דמטמאי' בכ"ש לא קאי רק אזב ולא על נדה כו' והאריך בזה יעוש"ה

(ו) ז' נקיים. עי' ש"ך ס"ק ד' מה שהשיג על העט"ז שכ' כהרמב"ם בענין ימי נדה וימי זיבה דכל הפוס' השיגו על הרמב"ם כו' ותימא שהעט"ז גופי' כ' בסי' קפ"ט סעיף ל"ב כו' ועי' בחו"ד ס"ק ב' ובמקמ"ח ופרמ"ג בש"ח ס"ק ד' מ"ש ליישב ד' העט"ז והאריכו בזה. ועי' בס' בגדי ישע חיו"ד סי' כ"ו מ"ש לפרש ד' הש"ך והאריך בזה יעיש"ה. והנה הרמב"ם כ' פ"ו מהל' א"ב הל' ד' וז"ל כל ז' הימים שנקבעה לה וסת בתחלתן הן הנקראין ימי נדתה בין ראתה בהם דם בין לא ראתה בהם ומפני מה נקראין ימי נדה מפני שהן ראויין לנדה וכל דם שתראה בהם דם נדה יחשב וכל י"א יום שאחר הז' הן הנקראין ימי זיבתה בין ראתה בהם דם בין לא ראתה ולמה נקראין ימי זיבה מפני שהן ראוין לזיבה וכל דם שתראה בהן דם זיבה יחשב כו' כל ימי האשה מיום שיקבע לה וסח עד שתמות או עד שיעקור הוסת ליום אחר תספור לעולם ז' מתחלת יום הוסת ואחריהן י"א ואחריהן ז' ואחריהן י"א ותזהר במנין כדי שתדע בעת שתראה דם אם בימי נדה ראתה או בימי זיבה שכל ימי' של אשה כך הן ז' ימי נדה וי"א ימי זיבה אלא א"כ הפסיקה הלידה עכ"ל. ועי' במ"מ שכ' ע"ד הרמב"ם אלו וז"ל וקצת סוגיות הגמ' כשפטן מורות כן אבל הרמב"ן בירר בראיות ברורות שדין התורה בספירת הנדות והזבות כך הוא האשה שראתה דם תחלה יושבת ז' לנדתה ראתה יום ח' נעשית זבה קטנה ושומרת יום כנגד יום ראתה ביום ט' שומרת יום עשירי ראתה בו ביום הז' זבה גדולה וצריכה ז' נקיים משעה שהאשה נעשית זבה גדולה אינה חוזרת לימי נדות עד שתספור ז' נקיים כיצד הרי שראתה ג' ימים בסוף י"א ושפעה וראתה גם ביום הד' שהוא מן הימים הראויים לנדה אפי' התחילה למנות נקיים שלה וסתרה וחזרה למנותן וסתרה אינה אלא זבה שסותרת ולכשתשלים ז' נקיים ותראה תחזור לתחלת ימי נדה ראתה נדה בתחלה ולא ראתה בי"א משתראה ביום י"ט לראייתה הרי הוא נדה כבתחלה לא דאתה עד כו' ואין מונין ליום הראוי לזיבה אלא הז' תחלת נדה אין זיבה אלא בי"א שסמוכין לז' שראתה בהן נדות והזהר במנין זה שכבר טעה בו א' מגדולי המחברים עכ"ל. והוא מד' הרמב"ן הל' נדה פ"א וכן הוא דעת רש"י בערכין ח' א' גבי טועה כהרמב"ן וכן הוא נמי דעת ר' יונה בר"פ אין עומדין והק' ע"ד הרמב"ם הנ"ל וכן הוא נמי דעת הטור כהרמב"ן הנ"ל וכן משמע נמי מד' הרשב"ם ב"ב קכ"ז א' ד"ה א"ה כהרמב"ן הנ"ל

והנה לכאורה קשה ד' הרמב"ם מדידי' אדידי' דבפ"ח שם הל' ט' כ' דאין האשה קובעת וסת בימי זיבתה שהן י"א יום וא"כ איך כ' בהל' ו' שם ראתה יום ט"ו בחדש זה ויום ט"ז בחדש של אחריו ויום י"ח לחדש של אחריו הרי קבעה לה וסת לדילוג והרי לפי החשבון יהי' זה בימי זיבה ואין קובעת וסת בהן. ולפ"ד הרמב"ם בפ"ו הנ"ל לא משכחת כלל וסת החדש ועי' בחו"ד ס"ק ב' שהק' זה וכ' ליישב דלענין קביעת וסח אף להרמב"ם יש חילוק בין ימי זיבה הסמוכה לימי נדות שראתה בהן בין ימי נדות וזיבות שהן רק לפי החשבון ולא ראתה בהן והטעם כמ"ש הראב"ד דקים להו לרבנן דבז' ימי נדה דמים מתמרקין ואינן חוזרין עד י"ח יום וכ"כ הרמב"ם בהדיא לענין ימי נדה כו' אשה קובעת וסת בימי נדתה שאין רואה בהן כו' דס"ל להרמב"ם דזהו ממעין סתום דקא' בגמ' דקובעת וסת בימי נדתה ובהדיא כ' הראב"ד בבעה"נ והרמב"ן בחידושיו לנדה דאף בימי זיבה קובעת וסת ממעין סתום כו' ומיושב בזה קושי הש"ך ע"ד העט"ז וגם כ' בזה ליישב קושי' הרמב"ן כל הרמב"ם הנ"ל מנדה ל"ט ב' כו' והאריך בזה ועי' בישוי"ע ס"ק א' שכ' נמי דלענין הך דאין אשה קובעת וסת בימי זיבה אף הרמב"ם מודה דבעי' י"א הסמוכין לידי נדה שראתה בהן כו' ומיושב בזה קושי' מהרש"א בנדה ל"ט ב' ד"ה נדה על הרמב"ם מד' הגמ' שם והאריך בזה והיינו כד' החו"ד הנ"ל ועי' בפרמ"ג בפתיחה בענין סדר ימי הנדות והזיבות שהק' נמי ד' הרמב"ם אהדדי והביא ד' החו"ד הנ"ל וכ' אולם דלשנא דהרמב"ם בפ"ח לא משמע כן שהרי בימי נדתה חולק שם בין ימי נדתה שראתה בהם שאינה קובעת וסת ובין ימים הראוים לנדתה שהיא קובעת וסח בהם ובימי זיבתה סתם ופ' דאינה קובעת בהם וסת ולא חילק בכאן בין ימי זיבתה הסמוכות לימי נדתה ובין ימי זיבה שאינן רק לפי החשבון מכלל דס"ל דאין לחלק בזה ואף אם נרצה