יד אליעזר חלק ב לב

שם שהק' דהא בקידושין ל"ה ב' מוכח דלפי המסקנא לא ממעטינן נשים מהשחתה משום סברא דלית להו זקן אלא מגז"ש דפאת פאת מבני אהרן כו' עכקוש"י ונשאר בקושי' ועי' במשל"מ פ"י מהל' מלכים הל' ז' שכ' ליישב דלא נאמר כלל זה אלא במ"ע שהזמ"ג בהא אתקיש עבד לאשה אבל במ"ע שלא הזמ"ג או בל"ת דמדינא הי' הנשים חייבות אלא שגזיה"כ הוא כגון בל תקיף ובל תשחית נהי דהנשים נתמעטו אבל עבדים חייבים ולא גמרו מנשים לענין זה וכ' ליישב בזה ד' התוס' פ"ק דחגיגה דס"ל דעבדים חייבים בפ"ו כו' והאריך בזה. ועי' בשעה"מ פ"א מהל' מילה הל' א' מ"ש ע"ד המשל"מ והאריך בזה יעוש"ה

סעיף י (ג) במספרים מותר. עי' בצ"צ חיו"ד סי' צ"ג מ"ש והאריך הרבה בזה. ופ' דאסור אף במספרים שלא כעין תער יעוש"ה

הלכות נדה

סימן קפג

סעיף א (א) ממקורה. עי' תוס' נדה י"ז ב' ד"ה ודם שכ' וז"ל וה"ט דטהור דכתיב ממקור דמיה דוקא דמי מקור דהיינו חדר עכ"ל. הנה כ"כ מסברת עצמם ובאמת מבואר כן להדיא בתו"כ סוף פ' מצורע הובא ברא"ש פ' תינוקת סי' ו' וברי"ף פ"ב דשבועות וז"ל ואשה כי תהי' זבה יכול אפי' זבה מכל מקום תהי' טמאה ת"ל והיא גילתה את מקור דמי' לימד על הדמים שאינן אלא מן המקור עכ"ל ועי' ש"ך ס"ק א' הביא נמי הך דרשא דתו"כ. עוד כ' התוס' שם וז"ל א"נ דמיה כתיב מקום שמצויין שם הרבה דמים ובעלי' ליכא אלא מין אחד עכ"ל וזו הדרש לא נמצא בשום מקום ועי' בחינוך מצוה ר"א שכ' וז"ל והענין הוא לפי שהחכמים ידעו בחכמתן שכל דם שאינן מאותן ה' מראות אינו בא ממקום טמא כי מקום ידוע באשה שהדם הבא ממנו בלבד טמא היא הנקרא מקור ובלשון חכמים קרוי חדר כו' עכ"ל. ודבריו תמוהין דמבואר בכמה מקומות נדה י"ט א' ובתו"כ פ' מצורע הובא בב"י כאן וברמב"ם דגם דמים טהורים באים מהמקור רק דרחמנא טהרה אותם שאינם באים ממקור הם טהורים אף דם ממש וכן תמה עליו במנחת חינוך שם אות ד' ועי' בתה"ד סי' רמ"ו שכ' בהדיא דאף לובן וירוק נמי מן המקור קאתי והביא שם ד' הרמב"ן שכ' נמי כן וכן מבואר בירושלמי ריש נדה דקא' שם ולמה היא אסורה לביתה שמתוך שהיא מתרגלות בדמים טהורים הוא מתרגלות בדמים טמאים ופי' הפ"מ הואיל ואין מעונה נגוב לגמרי הרי מבואר מד' הירושלמי אלו דגם דם של מראות טהורים באים מן המקור ועי' בציון ירושלים שם שכ' נמי כן דכן מוכח מהירושלמי והביא נמי ד' התה"ד והחו"כ הנ"ל ותמה נמי ע"ד החינוך הנ"ל וכ"כ בתשובת הרמ"א ובנו"ב מהדו"ת חיו"ד סי' קי"ב דגם מראות טהורים באים מהמקור אך בתוס' רי"ד נדה כ"ב א' הק' למ"ד מקור מקומו טמא כו' דא"כ דמים טהורים אמאי לא מקבלי טומאה מן המקור ותי' שהם אינם באים מהמקור אבל חתיכה מפלת מהמקור עכ"ל הרי דס"ל דדמים טהורים אינם באים מהמקור והיינו כד' החינוך הנ"ל ועי' בס' נר למאור סי' ל"ה שהביא ד' התוס' רי"ד והחינוך הנ"ל ומ"ש ע"ד והאריך בזה יעוש"ה

(ב) באונס. עי' באר הגולה פי' באונס כגון קפצה או שראתה חי' ועוף נזקקין זה לזה וראתה כו' עכ"ד והוא מד' הרמב"ם פ"ה מהל' א"ב הל' א' מד' הרמב"ם אלו מוכח דס"ל דדם חימוד טמאה מדאורייתא והוא בכלל אונס ועי' בחידושי הרשב"א נדה כ' ב' גבי ההיא איתתא דאייתי דמא כו' אמר לה האי דם חימוד הוא כ' דיש מפרשים דם חימוד הוא וטהור והק' ע"ז דהא תבעלה להינשא ונתפייסה צריכה לישב ז' נקיים והתם משום חשש חימוד הוא אלא משמע דדם חימוד טמא והא דקא' דם חימוד הוא לא כדי לטהרה אמר כן אלא כדי להראות חכמתו עכ"ל והר"ן בחידושיו שם כ' ליישב שיטות הסוברים דדם חימוד הוא וטהור והאי דצריכה לישב ז' נקיים משום דאגב חימוד מתעורר ג"כ דם נדה וחיישינן שמא בתוך דם חימוד תראה ג"כ דם נדה ומד' הרמב"ם הנ"ל מוכח דס"ל כהרשב"א דדם חימוד טמא ועי' בס' פרדס רמונים במקדש זהב ס"ק א' מה שתמה ע"ד הר"ן דמאיזה טעם נטהר דם חימוד מאחר דקי"ל דאפי' באונס טמאה ובד' הרמב"ם הנ"ל מבואר להדיא היפך וגם הק' ע"ד הרמב"ם דזהו ד' ר"י בפ"ב דזבים מ"ב אבל ת"ק שם פליג ע"ז ובפי' המשנה שם כ' דאין הל' כר' והביא ד' התוס' נזיר ס"ה ב' ד"ה בשבעה דמבואר בדבריהם דלת"ק אם ראה איש ואשה נזקקים מקרי מחמת אינם ואם ראה בהמה חי' ועוף לא מקרי אונס כו' וכ' דכאן ליכא נפ"מ בזה דגם מחמת אונס טמאה אך לענין קביעות וסת ש חילוק בזה דכל וסת שמחמת אונם אינו וסת כמ"ש בסי' קפ"ט ואם נאמר דאם ראתה מחמת חימוד מקרי אונס אינה קובעת וסת כו' ומיושב עפ"ז ד' הר"ן הנ"ל דאם נאמר דמה שראתה ע"י חימוד מקרי מחמת אונס א"כ איכא נפ"מ בזה לענין קביעות וסת עכ"ד ועי' במקמ"ח לקמן סי' קפ"ז סעי' א' מ"ש והאריך בזה יעוש"ה

(ג) והוא שתרגיש. וכ' הש"ך ס"ק ב' היינו מדאורייתא אבל מדרבנן טמאה אע"פ שלא הרגישה כו' ועי' במנ"י שכ' אע"ג דמתבאר לקמן סי' ק"צ דאע"ג דלא הרגישה רק בכתם בעלמא על גופה או על חלוקה טמאה היינו כשיעור גדול כגריס ועוד והמחבר דבא לומר שהיא טמאה אפי' בטיפת דם כחרדל ע"כ כ' בסתם והוא שתרגיש עכ"ד ולפ"ד א"צ לומר כמ"ש הש"ך דכאן מיירי מדאורייתא דשפיר מיירי כאן מדרבנן רק דהמחבר כ' שהיא טמאה אפי' בטיפת דם כחרדל ומש"ה כ' והוא שתרגיש ועי' בפלתי ס"ק א' ובעצ"ל ובפרמ"נ בשפתי חכם ס"ק ב' מ"ש בזה יעוש"ה

(ד) שלא יצא. עי' ס"ט ס"ק ג' שהביא ד' הרמב"ן הל' נדה פ"ג שכ' וז"ל האשה מטמאה בין באונס כו' ואפי' לא יצא הדם לחוץ ולא נעקר מן המקור ועדיין הוא בביה"ח טמאה כו' ובין השיני' עצמו כלפנים בזה"ז שאין בקיאות בדבר כל שהאשה מוציאה דם בעד שלה טמאה עכ"ל וכ' עליו דלא זכיתי להבין דבריו דכל עיקר דין זה אינו אלא כשנשאר בפנים ולא יצא לחוש הוא דאיכא לאפלוגי בין השיני' ולפנים או לחוץ אבל אם אח"כ יצא לחוץ ע"י בדיקת עד הרי יצא לחוץ וטמאה וא"כ מה זה שכ' בזה"ז כו' דבזה ודאי דטמאה כו' עכ"ד. ועי' בפרמ"ג בש"ח ס"ק ד' שכ' עליו דמה דפשיטא לי' למר מבעי' לי טובא דנ' דאם הכניסה איזה דבר למקור והוציאה דם אינה טמאה נדה מי"ז ובר"פ המפלת איבע"ל בהכניסה שופפרת והוציאה דם ואפשטא דטהורה הוא והביא ד' המ"ב סי' מ"ט שכ' ע"ז אלמא אע"ג שידוע שהדם בא מהמקור אפי"ה אינו טמא כיון שלא יצא לחוץ רק ע"י שופפרת כו' והרי המקור לעולם מלא דם כו' ואם תכניס לשם איזה דבר בלי ספק יהי' עליו דם אמנם התורה לא טימאה רק אם הדה יורד מעצמו מהמקור ולא כשמוציאין אותו מהמקור ותו דהא מה"ת בעי הרגשה דוקא וענין הרגשה היא הרגשת פתיחת המקור או זיבת דבר לח