וילקט יוסף נב

(נחלת בנימן מצוה צ"ו)

יט בת אצל אביו שאולה היא והענין הוא דכתבו בס' המקובלים דנשמת הנקבה נאצלת מנשמת הזכר בן זוגה והכי משמע בריקאנטי שכתב וז"ל זכר ונקב' כמו שנזדווגו נשמותיהן כמו כן קודם יצירתן נזדווגו נשמותיהן והובא בשל"ה וגופה מאיש לוקח' א"כ בהדי' משמע דגם נשמתה נאצלת מבן זוגה ולכן נכתב באדם לשון בריאה ויברא אלהים את האדם וכן לשון יצירה ובחוה לא כתיב רק לשון בניין השיי' בגוף לבד דכתי' ויבן וכו' דבנשמ' אדם שייך לשון בריאה ויצירה ובגוף לשון בנין ובחוה לא כתיב רק לשון בנין דבחוה לא היה נשמה חדשה רק מה שנאצל מנשמת אדם. ואותו חלק נשמה הנאצל מנשמת הזכר ניתן בתורת שאלה לאיזה אדם כפי רצון הבורא ית"ש ולאוקמי בכילתא שיילא לההוא אדם לבן זוגה בכילת חתנים מסירה לחופה כשיגיע רצון הבורא ית"ש להחזירה לאותו זכר שנאצל ממנו לכך האב משתמש בה כל ימי שאילתה להיות כל הנאה שלו כדין שואל והיינו דתנינן האב זכאי בבתו במעשה ידיה ובמציאתה וכל שבח נעוריה עד זמן בגרה שאז יצאה מרשות אביה לכל מילי כי כלתה זמן שאילתה דמסתמא נגזר עליה למצא בן זוגה לזמן זה משא"כ נשמת הבן הוא אצלו דוקא בפקדון ופקדון ברשותיה דמארי קאי ואסור ליגע בו ולכך אין לאב זכיה כלל בבנו אפי' בקטנותו כי פיקדון אסור להשתמש בו אבל בתו דהיא שאולה אצלו מש"ה כל הנאה שלו עוד טעם אחר למה מוכר האב את בתו ולא את בנו אדרבא בושת האשה מרובה ומהראוי לחוס על כבודה ולא לזלזל את בנות ישראל אבל הטעם