תפארת עוזיאל חלק ב קעח

ואחריתו יהי' מנון ואז יקשה עליו מאוד הדבר לשבר את יצרו וזה הוא למגמר בעתיקי ר"ל כשרוצה לעשות תשובה בלימוד התורה בעת זקנותו קשה מחדתא יותר מאם הי' מרגיל עצמו תיכף בימי נערותו בלימוד התורה וע"כ צריך התחזקות גדול לדבר בימי זקנתו כשירצה לעשות תשובה וסימנך טינא בר טינא ר"ל לפירש"י ע"ש והנמשל על האדם כשהוא מגבל הטיט שלו מחדש ולשבר תאוות החומריו' מנעוריו תיכף אז יתר קל הדבר אבל בר טינא שהי' כבר חומר מוגבל רק שנתייבש אז יותר קשה לחזור לשרות אותו ולעשות אותו טיט לבנין כן הנמשל באדם כשהוא מפנק את החומר שלו בימי נערותו ואל פעולת ה' לא הביט ולא רצה לעסוק בתורה אף עכשיו בימי הזקנה נתייבש החומר שמחמת זקנתו אינו רודף אחר תאוות החומר מ"מ קשה הדבר לעשות ממנה בנין ר"ל להרגיל אותו בלימוד התורה לעשות תשוב' כראוי מאחר שכבר מושרש בתאוות המותרות שהוא אינו מדרכה של תורה ע"כ כל אדם ירגיל עצמו לעבודתו ית' בימי נערותו ואז יזכה לעשות תשובה כראוי ונכון ואז יזכה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו אמן

בגמ' אין בודקין החמץ לאור אבוקה אלא לאור יחידי. הרמז בזה שבהיות היצ"ט מאיר בגוף האדם והיצה"ר ותאוות הגופניות ג"כ מאירים בגוף בלתי אפשר לבדוק חמץ ר"ל להפשיט א"ע מעבירות הנקראים חמץ רק לאור יחידי ר"ל שבהיות הנשמה לבדה מאירה בגוף אז יוכל לבדוק ולבטל מעליו העבירות

בסוגי' דקציצה ע"ד הלצה ומשום כדי חייו דשכיר נקנסיה לבעה"ב, הכוונה ע"ד מוסר כי בעה"ב הוא ית' נקרא בעה"ב כמאמרם ז"ל בעה"ב דוחק שהרמז על הקב"ה והאדם נקרא שכיר שהוא נשכר לעבודתו ית' והנה כל העולם מורגלים בתירוץ אחד לפניו ית' שהיו טרודים בדאגת פרנסה ע"כ לא הי' להם פנאי לעסוק בתורה ובעבודתו ית' וזה שקאמר ומשום כדי חייו דשכיר ר"ל בשביל שהשכיר שהוא האדם צריך להרויח מעות על פרנסת כדי חייו נקנסי' לבעה"ב בתמי' שלא יעסוק שוב בתורה ומצות כלל לעשות מלאכתו עיקר והתורה טפל עכ"פ לא תהא כהנת כפונדקית לעסוק ולהשתדל על שניהם בשוה כ"ז נראה להלצה ע"ד מוסר ולא להאמת

בגמרא שלעתיד יהי' נקיבה תסובב גבר. ר"ל שמבואר בספר הזוהר הקדוש פרשת לך לך בפסוק ויקח אברם את שרה אשתו עי' בר"מ ויקח אברם דא נשמתא את שרה אשתו דא גופא שהוא כדמיא אשה לנשמה ע"ש. וזה שכיוונו שלעתיד נקיבה תסובב גבר. ר"ל שהגוף ירוץ ג"כ הכל אחר הנשמה ויעשה מהחומר צורה ולא יהי' זה נוטה לכאן וזה לכאן כ"א כולם יהיו שווים בדיעה א' לעבודתו יתברך

בגמרא פליגי חד אמר כובש וחד אמר נושא. כי יש שני מיני דברים שבהם מכפרים עונות לישראל לאחר התשובה אחד שמסתכל בגדולתו ית' כי כל העולמות כאין נגדו יתברך ומה לו להשגיח על בשר ודם אפר מרה שחטא והכל לפי המבייש שיהא גדול ומי הוא הטפה סרוחה נגדו יתברך שישגיח עליו שעבר ציויו כי באמת רם ה' על כל גוים שאמרו שהוא ית' אין משגיח על מעשה התחתונים שאנחנו מאמינים שבמקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו אבל להיפוך שית' צריך לחשוב בגדולתו למחול העונות אחר התשובה מרים א"ע מזה העולם והשנית שהוא ית' משפיל א"ע מגודל ענותנותו ואינו דומה מי שחוטא לפני מלך למי שחוטא לפני שר והשי"ת מחשיב א"ע כאלו אינו מרומם ונתעלה כדי שיהא החטא קיל ויש מקום למחול כי הרב שמחל כו' והמלך שמחל כו' והכל לפי המתבייש שיהא גדול בערך המעלות. וזה חד אמר כובש שהשי"ת כובש גדולתו כאלו לא הי' כ"כ בערך רוממות. וחד אמר נושא שהוא ית' מגביה א"ע לבלתי ראוי להסתכל בפחותי ערך כמדובר למעלה ועד"ז יש לפרש פי' הפסוק אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה הגדיל ה' לעשות עמנו היינו שמחים וגו' כי לעתיד יראה השי"ת