תפארת עוזיאל חלק ב קמג

הנתיבות ופנים ואין לה רק נתיב א' ופנים א' מה שהשיג שכל האנושי. אבל מי שחינן הש"י אותו זוכה להשיג דיבורי' ואותיות בפנים אשר הוא עוסק שיוכל לפרש הדיבורים והאותיות גם בפנים אחרים כמו תורה הקדושה הנתונה מאתו ית' וזה אחשוב במדרש על פסוק צוארך בחרוזים בשעה שהי' חורזים בדברי תורה ומדברי תורה לנביאים ומנביאים לכתובים כו' והיו הדברי' שמחין כנתינתן מסיני כי כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נרמז בתורה ובוודאי נכלל ונרמז כל דברי הנביאים וכתובי' בתורה וכמו שמצינו שדרשו ז"ל מרדכי מן התורה מנין וכדומה וזה שאמר המדרש שהיו חורזים מן התורה לנביאים פי' שדרשו רמזים בתורה למה שמפורש בנביאי' כי היינו שהשיגו כל הפנים בתור' וזה שמסיים שהיו הדברו' משמחין כנתינתן מסיני. וגם בדבריהם וחידושיהם הוא נכלל כל הפנים ונתיבות התורה כמו במשנה ובגמרא כמדובר וזכיי' זו בא לאדם ע"י עסקיו בתורה בחפצה רבה ובדביקות ושמחה כי תענוג זה הוא יותר מכל התענוגים שבעולם וזה כוונת המדרש אימתי היא תמימה פי' שיזכה לתורה תמימה בכל הפנים והנתיבות כשיהא משיבת נפש פי' שלומד התורה בהשתוקקות גדול וח"א אימתי היא משיבת נפש שהנשמה תהי' נהנה מהתורה כשהיא תמימה א"כ זכה לכל הפנים והנתיבות

או יאמר תורת ה' תמימה משיבת נפש וגו' הכוונה בזה דידוע מאמרם ז"ל תורה בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה אגינה ומצלי ומצוה בעידנא דעסיק בה כו' נמצא אם האדם רוצה להנצל בזכות המצוה צריך לעסוק בה תמיד מאחר שאינו מציל כ"א בעידנא דעסיק בה משא"כ התורה אף אם לו יעסוק להתיגע בה תמיד אעפ"כ הוא נצול בזכותה וזה הכוונה תורת ה' תמימה משיבת נפש. ר"ל נכש הוא לשון מנוחה כמו שבת וינפש. ור"ל שע"י עסק התורה אז אף בזמן שנתיגע כבר מדברי תורה ויושב לנוח מעט אז אעפ"כ מגיע לו הצלה ע"י התורה מאחר שהיא מצלת אף בדלא עסיק בה משא"כ במצוה

או יאמר תורת ה' תמימה וגו'. בגמרא חד אמר אימתי משיבת נפש כשהיא תמימה. וחד אמר אימתי תמימה כשהיא משיבת נפש. נראה ע"ד הידוע שכל מצוה מהמצות כלול מתרי"ג מצות כי נחצבין מאתו ית' שהיא חד כן כל התורה וחתיכה מהתורה נכללת מכל התורה וזה תורת ה' תמימה שכל דבר ודבר מהתורה היא תמימה שנכלל מכל התורה וזה בא לאדם כשעוסק לשמה ומקשר הכל באחדות. וזה חד אמר אימתי משיבת נפש כשהיא תמימה שלומד כ"כ בקדושה שבתורתו יהי' בגדר תמים האף שאין לומד כלה מ"מ נקראת תמימה כאלו לומד כולה וזהו משיבת נפש. וחד אמר אימתי תמימה שהיא משיבת נפש כיון גם לזה רק בהיפוך שהתקשרות התורה באחדותו היות נקראת תמימה כי בא מחמת שבלימודו משיב נפשו. ואז הנשמה מעוררת בכחה להקשיר האחדות ודו"ק והבן

יראת ה' טהורה עומדת לעד וגו' צדקו יחדיו הנחמדים וגו' ומתוקים מדבש ונופת צופים גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב. הכוונה כי בבחינת לו רשע וטוב לו. נרא' ב' טעמים לדבר. א' כי לכ"א מישראל נגזר מאתו ית' גם איזה טוב בעוה"ז כמאמרם ז"ל שאוכלין פירותיהן בעוה"ז רק שהענין שלרשע אין לו נחת כלל רק לאסוף ממון הרבה וזה כל חמדתו ע"כ ממלא לו הוא ית' שאין מקפח שום שכר לכל ברי' ונותן לו כל עיקר המתאוה לו דהיינו טובות עוה"ז אבל לצדיק יש לו בלא"ה טובות עוה"ז ברוחניות בהעסקו בתורה הקדושה המשיבת נפש ובתפלה בדביקות גדול. וזה מרומז במאמרם ז"ל ששכר. מצוה מצוה ומגיע לו תענוג ונחת גדול מלימוד ואז אין צריך מאתו יתברך לתענוג ונחת מגשמיות כי די לו מתענוג הרוחני טעם הב' כי לרשע אין לו אמונה בגמול עוה"ב ואינו מאמין כ"א מה שעיניו רואות תיכף ע"כ הוכרח הקב"ה למלאות לו שכר בעוה"ז פן יבעוט בו יותר.