תפארת עוזיאל חלק ב קמד

אבל לצדיק שהוא מאמין לשכר הטוב הצפון לעוה"ב אין צריך הוא ית' למלאות לו תאותו בעוה"ז וזה שאמר יראת ה' טהורה עומדת לעד משפטי וגו' צדקו יחדיו ר"ל אף שיש צדיק ורע לו רשע וטוב לו ומסיק ב' טעמי' הנ"ל הטעם הא' הנ"ל הנחמדי' מזהב ומפז רב ומתוקי' מדבש ונופת צופים ויש לצדיק בדבר זה עצמו חשק ותענוג בעוה"ז כנ"ל והטעם הב' גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב ר"ל עבדך שהוא צדיק נזהר אעפ"כ במצותיו ית' אף שיודע שרב טוב הצפון אינו כ"א לעקב ר"ל לסוף בעוה"ב כי עקב הוא סוף ובעוה"ז אינו רואה שום טובה אינו מבעט בו ית' אזי באמת אינו נותן לו בזה העולם כלל אחר שיודע הקב"ה שאעפ"כ לו יבעוט בו אבל הרשעי' בהעדר שלותם וטובתם בעוה"ז בודאי יבעטו כי אינם מאמינים לעוה"ב כמדובר ע"כ מהמוכרח לשלם להם שכרם בעוה"ז משלם ולכך יש רשע וטוב לו צדיק ורע לו

רחוק מישועתי דברי שאגתי הכוונה בזה כענין שמביא בשל"ה ע"פ ענני באמת ישעך שפעמי' שהאדם מתפלל על עצמו איזה דבר והסוף שהוא לרע לו ומתחלה נדמה לו שהוא לטובתו ואחריתו מרה כלענה וזה הכוונה ג"כ בסיום הש"ע אלהי נצור לשוני מרע ר"ל שלא אתפלל על עצמי דבר שהוא לרע לי וכ"ז מחמת שאין אדם יודע עתידות הדבר לא כן הוא ית' שהוא יודע מראשית דבר אחרית דבר וזה הכוונה ענני באמת ישעך ר"ל שתתן לי אות' הישועה שהוא באמת ישועה ואם יודע שבתפלתי שהוא לרע לי לא יעשה לי בקשתי וע"ז קאמר הפסוק רחוק מישועתי דברי שאגתי ר"ל כמו הרם המקרא ודרשהו שדברי שאגתי הם על דבר שהוא רחוק מישועתי וע"ז, קאמר אלהי אקרא יומם ולא תענה שהוא ית' ברחמיו אינו רוצה לענות על תפלתי מאחר שהוא ל מן הישועה

לך אמר לבי בקשו פני את פניך ה' בקש וגו' הכוונה בפסוק כמו שכתבנו בפסוק בשיר השירים כי קולך ערב ומראך נאוה ע"ש ר"ל שמתחלה בקשו פני שקודם התפלה יראה תחלה לבקש פניו שיהי' לו צלם אלהים ולא יהי' מלוכלך מהעבירות ואז אח"כ את פניך ה' אבקש ואז יהי' התפלה לרצון לפניו ית'

או ע"ד זה מהענין שמביא בזוהר ע"פ או הודע אליו חטאתו שהשכינה מודעת החטאים לההולכים בדרכיו ית', כי אין אדם מבין כלל על נגעי עצמו ואינו יודע מעוונותיו ולזה אמר לך אמר לבי בקשו פני ר"ל שתודיעני תחלה איזה עבירות שעשיתי ואז אח"כ את פניך ה' אבקש

או יאמר לך אמר לבי בקשו פני את פניך ה' אבקש נראה דכל דברי דהמע"ה בזה המזמור הוא דעיקר הוא עם הישראלי ולא האומות וכמו שמתחיל ה' אורי וישעי וחושך לרשעים כמ"ש בילקוט (והכוונה הוא ע"ד לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים וזה אורי הוא ולרשעי' חושך) ועד"ז מסיים צרי ואויבי לי המה כשלו ונפלו כי כשם שא"א לעולם בלא ד' רוחות כן א"א בלי צדיקים וזה כשקרבים עלי למלחמה המה נופלים כי חלילה בנפול העיקר בודאי יפול הטפל ומסיים ועתה ירום ראשי על אויבי כי העיקר הוא הצדיקים (ואפשר כמאמרם אין ועתה אלא תשובה וידוע כי לא הנחש ממית אלא החטא ממית וזה ועתה בתשובה בודאי ירום ראשי על אובי) אך לזה יש קושיא המנגדת שורש זה וכמו שמצינו בזוהר הקדוש שרשב"י הקש' כן לאליהו (ששאל הצדוקי הקושיא לרשב"י והקשה הוא הקושיא לאליהו הנביא) אם הישראל מקורבים מאוד לבורא יותר מכל אומה ולשון למה הם תלושין יותר מכל אומה וגם כל האומות מותרים לאכול מה שהם רוצים והישראל אסורי' בשרצי' וכדומה ותירץ אליהו הנביא שהישראל נמשלו ללב והלב יותר חלוש מכל אברים וגם המאכל כי דקות המאכל בא ללב ולכך אסר הבורא לנו בשרצים וכדומה וזה בעצמו כשם שא"א לעולם בלא ארבע רוחות כו' כי מחוסר אבר יכול לחיות משא"כ מחוסר לב כי הלב