תפארת עוזיאל חלק א יט

שראתה שיש לה צער נודע לה שויעתר לו ה' לו ולא לה כי אלמלי הי' ע"י תפלתה לא הי' לה צער אלא תענוג ולכך אמרה א"כ למה התפללתי בחנם על בנים כיון שלא ענו לי רק ליצחק. הי' לו להתפלל ולא אנכי

ברש"י ויהי עשו איש יודע ציד, שרימה את אביו היאך מעשרין את התבן. הכוונה שאמר על עצמו האיך יעשה למנות ע"א להוציא ניצוץ הקדושה המחיה אותו כי הוא ית' מחיה את כולם. וזה האיך מעשרין את התבן כי בית עשו לקש דהיינו תבן שקליפות התבואה הוא ולא פירי. וזה סביב רשעים יתהלכון פי' הקליפות שהם מבחוץ ולא מבפנים. אבל הניצוץ המחיה אותם הוא קדוש וזה האיך מעשרין את התבן כי העשירי יהי' קודש ולכך אהב אותו אביו מחמת שרצונו להדביק בקדושה באותו חלק שהוא באפשר לו

ויעקב איש תם יושב אוהלים. כי ידוע דבית הוא קבע ואוהל הוא עראי והצדיקים עושים מעולם הזה דירת ארעי כאוהל

ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב. הכוונה ע"ד משל למלך גדול שהי' עת חדוה ושעשועים לפניו מעבדיו הסרים למשמעתו וכראות צד המלשין תמיד על עבדיו ירע הדבר מאוד בעיניו פן יבואו לריבוי תשלום גמול על תענוג הגדול מה עשה האויב הלך אצל העבדים ומשתדל בהסתת פיתוי לעשות איזה דבר שהוא נגד ציווי המלך אבל כשהעבדים חכמים ומתחזקים עצמם בעבדות אדוניהם אז השמחה נתגדל עוד יותר אצל המלך מאז ומקדם והדמיון להיפוך שאז מבטלין השמחה אצל המלך. והנמשל מובן מאליו כי יצחק מרומז על שמחה וחדוה כמד"א צחוק עשה לי אלהים וזה שאמר ויאהב יצחק את עשו שהשמחה אוהבת הקליפות המסיתים את האדם לעבור על ציווי המלך כי מחמת זה מגיע יותר חדוה ושעשועים לפני המלך ית', ורבקה היא מכונה על מדת הדין אוהבת ליעקב פי' להצדיקים שלא הי' מניחים עצמינו להתעורר בפיתוי היצר שאל"כ לא היה השמחה נתגדל אצל המלך יתברך

ורבקה שומעת וגו'. ורבקה אמרה אל יעקב בנה לאמר הנה שמעתי את אביך מדבר אל עשו אחיך לאמר, הנה תיבת לאמר הראשון והשני אינו מדויק כלל ולכאורה שלא לצורך כלל אבל נראה שכוונת רבקה אמו היתה ע"ז דהנה ידוע כי דיבור הוא לשון קשה ואמירה הוא לשון רכה וזה בודאי שיעקב היה חושב וחושש ע"ז שכוונת אביו היה בהברכה רק על עשו כמד"א ויאהב יצחק את עשו. ע"כ היה חושש פן יבא יעקב במראות וישנה דיבורו לומר ג"כ בלשון קשה כמו שעשו היה מדבר יקום אבי ועי"ז יטעה עצמו לברך את יעקב שיסבור שזה הוא עשו ע"כ היה יצחק מתחכם על הדבר וציוה לעשו כשיביא לו המטעמים ישנה דוקא מדתו ויאמר דוקא בלשון רכה ויעקב לא ידע מזה הערמה והוא יחחכם לפי דעתו לומר בלשון קשות כמו עשו ומזה יכיר ויתבונן אם הוא עשו או יעקב שמי שיאמר בלשון רכה הוא בודאי עשו כהערמה שביניהם ומי שיאמר בלשון קשות כמו שעשו היה מדבר יבין שהוא יעקב אבל רבקה נתחכמה עוד יותר על הדבר כי הי' הסיבה מעם ה' לברך את יעקב דוקא וציותה רבקה ג"כ ליעקב שיאמר ג"כ בלשון רכה ואז בודאי שוב לא יבין כלל וזה הוא ורבקה אמרה אל יעקב בנה לאמר ר"ל שציותה עליו שיאמר דוקא כפשוטו לפי דרכו של יעקב בלשון רכה ומסיק הטעם שציותה לו כן כי הנה שמעתי את אביך מדבר אל עשו אחיך לאמר ר"ל מאחר שהוא נתחכם על הדבר וציוה לעשו שיאמר בלשון רכה כדי שיבין. צריך אתה דוקא לומר ג"כ בלשון רכה ואז בודאי לא יבין ותרויח הברכות. ודו"ק והבן

ויאמר הכי קרא שמו יעקב וגו' את בכורתי לקח וגו'. יש לדקדק הלא לא מצינו עד עתה שעשו קרא תגר על