תפארת עוזיאל חלק א קטו

אדם לעמל יולד. איתא בגמרא איני יודע אם לעמל תורה או לעמל פה הוי אומר כל עמל אדם לפיהו והוא תמוה. ונרא' ע"ד הירושלמי עד שאתה מתפלל שיכנסו דברי תורה באזניך התפלל שלא יכנסו דברי הבאי באזניך באתרא דליעיל כו' וידוע דהכל הולך אחר הפה בדברי מותר ושטות שאדם מדבר נכנסו הדברים בלבו ונתגשם ובקרא כתיב משוכבת חיקך שמור פתחי פיך ובגמרא דורש בשני אופנים או דמשוכבת חיקך קאי על הנשמה או על היצה"ר ולפי דרכם י"ל דשמור הוא לשון שמירה שהאדם ישמור את הפה או ושמור הוא לשון שמירה דמשוכבת חיקך שמר וממתין על פתחי פיו של אדם שהנשמה רוצה שהאדם יפתח פיו בדברי קדושה והיצה"ר ממתין שהאדם יפתח פיו בדברי שטותים. או יאמר משוכבת חיקך דקאי על היצה"ר הוא חלילה על עון הידוע שמטמאין לאדם בלילה והוי ממש משוכבת חיקך והבן וע"ז רמז לן הקרא תקנה ע"ז שמור פתחי פיך ואז תנצל מזה כי ידוע מכל ספרי מוסר כי ברית המעור היא כנגד ברית הלשון וכשישמור את פיו ינצל מזה ומכלל לאו נשמע הן ועד"ז שמעתי רמז על משנה דהפסח אינו נאכל אלא בלילה נאכל הוא לשון אוכל דפסח הוא פה סח כמ"ש בכתבי האר"י ז"ל דהדיבור אינו עושה כלי' אלא בלילה אם טמא הדיבור ביום בא לידי קרי בלילה ועד"ז אמרתי בהפטורת בראשית נותן נשמה לעם עלי' וגו' לפקוח עינים עורות ולהוציא ממסגר אסור דהיינו לעלות השכינה דנקרא עולימתא שפירתא דלית לה עיינין כידוע מהזוהר והתיקונים וזה נתקן ע"י מעשינו הטובים וזה לפקוח עינים עורות וכן להוציא ממסגר אסור הוא עד"ז שעמו אנכי בצרה כביכול הראשונות הנה באו וחדשות אני אגיד ידוע שהנשמות באו לעולם לתקן הנשמות שנפלו לקליפה בסוד שברי כלים וזה הם באו לתקן הראשונות וחדשות אני מגיד הוא לשון המשנה כמבואר בתרגום ובכתבי האר"י ז"ל וזה מכוון שצריך למרוק ולהמשיך נשמות חדשות מקליפה ר"ל להמתיק הדבר לפשוטו עולימתא שפירתא דלית לה עיינין הוא עד"ז הידוע כי האב בראותו מעשים רעים בבנו אינו יכול להגביה עינים מחמת בושה וזה דלית לה עיינין משא"כ כשהבן הולך בדרך הישר מגביה עיני האב סוף דבר דכל אדם הי' יכול לבוא לידי השגה בתורה רק דהחסרון הוא מחמת הפה כמו שהתחלנו וזה אם לעמל תורה שצריך הרבה עמל להשיג בתורה או לעמל פה בשביל הפה בא העמל ובלא זה הי' בנקל לכל אדם לבא, לידי השגה ומביא הפסוק דעמל אדם הוא עבור פיהו וזה עמל פה

ושבח אני את המתים וגו' כלומר השבח שיש למתים הוא (פי' ששכינת עוזו הנקרא אני נותן שבח ומטיב למתים מן החיים) ע"י החיים כגון לאב ע"י בנו והגם שמת נעשה חפשי מן המצות מ"מ בא להם שבח ע"י החיים

או יאמר ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עודנה פי' ע"פ מ"ש הזוהר הקדוש ע"פ אחר כמאמרם הרוצה שיחי' ימית א"ע וזה שכבר מתו מן החיים בחיים חיותם מתים ולכך נאמר שכבר מתו אבל כעת לאחר מיתתם אינם מתים רק חיים נקראים כמאמרם ז"ל הצדיקים במיתתם קרוים חיים וזה אשר עודנה חיים והבן וזה נראה סמיכות פ' אחרי לקדושים פ' אחרי מות שתמית א"ע אז קדושים תהיו ולפום פשיטא אחרי מות קדושים שכל אדם מיראתו מוכרח להיות קדוש לאחר מותו ובא ע"י חיבוט הקבר וגלגול וגיהנם וכדומה וכמאמרם ז"ל כל ישראל יש להם חלק כו' וא"כ ראוי לכל אדם שישים על לבו לקדש א"ע בחיים חיותו כיון שההכרח לא יגונה וזה הי' גם כוונת המשורר הורני וגו' אצרנה עקב הסוף יהי' שאצרנה ומוטב שתטיב לו להורות דרך החיים תיכף

כי לכלב חי טוב מארי' מת הכוונ' לפי מאמרם ז"ל בענין צדיק וטוב לו